עידית רון, בת 60, ספורטאית מים, אמא לשלושה ילדים וסבתא לשישה נכדים, גרה בבית חירות:
ב־26 ביוני 2019, מתתי וחזרתי לחיים. זה קרה בזמן ששחיתי בבריכה. עברתי דום לב והחיו אותי בעזרת מכות חשמל.
הרומן שלי עם השחייה החל כבר בילדות. בגיל 11 הייתי שחיינית בהפועל תל־אביב, התחריתי בתחרויות ודורגתי בין הראשונות בארץ. אבל זה היה ספורט תובעני, ובגיל 15 החלטתי לפרוש.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
עם השנים נישאתי והקמתי משפחה. עבדתי עם בעלי בעסק המשפחתי למיזוג אוויר, ובמקביל עבדתי כמדריכה ומאמנת שחייה במושב בית־חירות, שם גרנו. בפועל, לא שחיתי יותר מ־25 מטר בבריכה ולא הייתי בכושר בכלל. בנוסף, עישנתי שתי חבילות סיגריות ביום.
בגיל 42 התחלתי לסבול מסחרחורות. מאחר ששני הוריי סבלו מבעיות לב, נשלחתי לבדיקות לב מקיפות. עברתי צנתור אבחנתי ונמצאה אצלי חסימת עורקים חמורה. כשהשתחררתי החלטתי: אני נגמלת מעישון. המחשבה לעשות ספורט, לעומת זאת, עדיין הייתה ממני והלאה.
בדיוק עשור לאחר מכן חברתי הטובה ביותר נפטרה מסרטן. זו הייתה עבורי טראומה ונקלעתי למצוקה נפשית קשה. בתי האמצעית ניסתה לחשוב על דרכים להרים אותי. היא הציעה שאחזור לשחייה. בעיניה זה היה הפתרון המושלם: גם יחזיר לי את שמחת החיים וגם יעזור לבעיות הלב שלי. ניסיתי, התלהבתי ובתוך זמן קצר התמכרתי. אחרי חודשיים של אימונים, כבר הצטרפתי לקבוצת שחיינים בגבעת־חיים. עם הזמן התקדמתי ושחיתי שני קילומטרים באימון. שנתיים אחר כך נתקלתי בפורום שחיינים באינטרנט באישה שסיפרה שהיא שוחה בים, ושבדיוק סיימה משחה של 21 ק"מ. הייתי בשוק. לא דמיינתי שזמן לא רב אחר כך אתחיל בעצמי לשחות בים ולבצע משחים במרחק דומה. בשנים האחרונות שילבתי בין שחייה בים לשחייה בבריכה.
לפני שנה יצאתי לעוד אימון בוקר במסגרת הקבוצה שלי בבריכת גבעת־חיים. בתחילת האימון הרגשתי נפלא. עפתי על המים. פתאום, מטרים ספורים לפני שסיימתי את התרגיל, הרגשתי שהראש שלי מסתחרר ושיד שמאל מסרבת להתרומם. מיד אחרי זה איבדתי את ההכרה והתחלתי לטבוע.
לפי מה שסיפרו לי, חברה ששחתה מאחוריי צעקה 'הצילו' ומיד כמה חבר'ה משו אותי מהמים מחוסרת הכרה. למזלי הגדול, במקום נכחה אחות טיפול נמרץ. היא עשתה לי עיסוי לב, אבל זה לא עבד: כבר הייתי בעולם הבא. בשלב הזה הביאו דפיברילטור שהיה במתחם. האחות נתנה לי בעזרתו שלוש מכות חשמל וחזרתי לחיים.
אחרי שהובהלתי לבית החולים אמרו לי שעברתי דום לב. 95 אחוז ממי שעוברים דום לב לא שורדים אותו. אני ניצלתי. הרופאים הסבירו לי שצריך להשתיל לי בגוף דפיברילטור פנימי, שיעניק לי אוטומטית שוק חשמלי אם אחווה שוב אירוע דומה.
במהלך האשפוז, הדבר היחיד שחשבתי עליו הוא האם אוכל לשחק שוב עם הנכדים. לחזור לשחייה בכלל לא בא בחשבון מבחינתי. מבחינה פיזית ממש לא הייתי במיטבי, במהלך פעולות ההחייאה נשברו לי הצלעות ולקח לי שלושה חודשים להתאושש. מבחינה נפשית הייתי בטראומה. כשחברה שאלה אותי מתי אחזור לשחות, אמרתי לה: 'אני פוחדת אפילו להכניס את כף הרגל לתוך המים'.
אבל חלף לו עוד זמן, הצלעות החלימו, והתשוקה למים חזרה לחלחל. התייעצתי עם פרופסור בכיר לקרדיולוגיה, שאמר לי שאני יכולה להמשיך לשחות כרגיל, כל עוד אעשה אחת לשנה מבחן מאמץ. חשבתי איך אוכל להפיק תועלת ממה שקרה לי, והבנתי שיש לי שליחות: להעלות את המודעות להצבת דפיברילטורים במקומות ציבוריים. לי היה מזל, עברתי דום לב בבריכת שחייה שבה היה דפיברילטור. אבל זה יכול היה לקרות לי בכל מקום אחר שלא מחויב על פי חוק להחזיק מכשיר כזה, ואז לא הייתי בחיים.
לאחרונה ארגנתי משחה שנועד לעורר מודעות לנושא. ב־26 ביוני 2020, ב'יום הולדת שנה' שלי, יצאתי לדרך כשלצדי עוד 70 חברים שחיינים. שחיתי מחוף העלייה ביפו עד לחוף הצפוני בתל־אביב, מסלול של 12.7 ק"מ שאותו התחלנו בחמש בבוקר. כעבור ארבע שעות ו־20 דקות הגעתי לקו הסיום, שם חיכו הילדים והנכדים. אז אני עדיין יכולה לשחות, ומקווה שאולי אוכל גם להציל חיים.
שורה תחתונה: תמיד ללכת בעקבות הלב שלך, גם אם לפעמים הוא קצת מזייף".
