נובמבר 2018. שירה שמיר (37), אז אמא לארבעה מאלפי־מנשה, מסיעה את ילדיה לגנים ולבתי הספר וממשיכה לעבודתה בחברת תרופות. לקראת השעה 11 היא מתחילה לחוש חולשה וסחרחורת אבל מסרבת להתרגש. "תמיד הייתי בחורה בריאה וספורטיבית", היא מסבירה. "לא סבלתי משום מחלות רקע, פעמיים בשבוע עשיתי אימוני TRX. הייתי אז בשבוע ה־16 להיריון עם בני החמישי, שיערתי שזה קשור להיריון או שסתם לא ישנתי טוב בלילה".
הדבר הבא שהיא זוכרת הוא חדר בית חולים וקרוביה שעומדים מסביבה ומספרים לה שהיא הייתה מחוסרת הכרה במשך יממה ושניצלה בנס.
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
שמיר נמנית עם בני המזל ששרדו דום לב וחזרו לחיים מלאים. 100 מכל 100 אלף אנשים מתים בפתאומיות ממה שמכונה "דום לב", אומר פרופ' רועי בינרט, מנהל מרכז דוידאי להפרעות קצב וקוצבים במרכז הרפואי שיבא, תל־השומר. "בכ־70 אחוז מהמקרים דום לב הוא משני למחלת לב כלילית (טרשת עורקים), אך ב־30 אחוז מדובר בהפרעות קצב שמקורן לרוב במחלות בשריר הלב או בתסמונות גנטיות".
מה הם סיכויי ההישרדות של אנשים הלוקים בדום לב?
"רק עשרה אחוזים מהחולים מצליחים להישאר בחיים, וזה תלוי במידה רבה בהימצאות צוות מיומן ומכשור מתאים (דפיברילטור חיצוני) המאפשרים ביצוע פעולות החייאה אפקטיביות. אגב, רק מחצית מאלה שמצליחים לשרוד ישתחררו מבית החולים וישובו לביתם. היתר סובלים מנזק מוחי משמעותי ונותרים סיעודיים.
"אנשים צעירים לא מתמוטטים סתם", מוסיפה ד"ר ענת מילמן, רופאה בכירה במרפאה הקרדיו־גנטית במרכז דוידאי להפרעות קצב וקוצבים במרכז הרפואי שיבא, תל־השומר. "מה שאנו מכנים דום לב הוא למעשה הפרעת קצב מהירה מאוד (על פי רוב מדובר בפרפור חדרים), שמובילה להתכווצות הלב בצורה לא אפקטיבית. עקב כך הלב לא מצליח להזרים דם למוח ולשאר איברי הגוף, מה שמוביל להתמוטטות. ברוב המקרים, הגורם להפרעת הקצב הקטלנית הוא התקף לב שאותו עוברים אנשים שסובלים ממחלת לב כלילית. אבל בקרב אנשים שאינם סובלים ממחלת לב טרשתית מדובר בדרך כלל בהפרעה גנטית, שיכולה להיות קשורה למגוון מחלות ותסמונות, כמו מחלות בשריר הלב או מחלות בתעלות הלב הגורמות הפרעות חשמליות. לעתים עושים להם את כל הבדיקות לכל המחלות המוכרות, ולא מוצאים מהו הגורם להפרעת הקצב".
האם גם ילדים עלולים לסבול מהפרעת קצב שמובילה לדום לב?
פרופ' בינרט: "כן, אבל בשכיחות נמוכה יותר - על כל מאה אלף ילדים, יימצא מקרה אחד כזה. אגב, כיום אנו יודעים שחלק מהמקרים של מוות בעריסה הם למעשה תוצאה של מחלות גנטיות או אחרות שהביאו להפרעות קצב לב מסכנות חיים".
יש גיל שבו אנחנו יכולים להגיד שאם עד היום לא חווינו אירוע שכזה, אנחנו בטוחים?
"בגדול, רוב המקרים של מוות פתאומי, שהם משניים לתסמונות גנטיות, מתרחשים בגיל צעיר (מתחת לגיל 40). כמובן, יש מקרים בגילים מאוחרים יותר, אבל הם מעטים".
האם יש הבדל בשכיחות המחלה בין גברים לנשים?
"גברים סובלים מהתופעה פי שניים מנשים".
כמו חגורת בטיחות ברכב
שירה שמיר ניצלה בזכות חבריה לעבודה. "מישהי ראתה אותי יושבת על הכיסא מחוסרת הכרה כשראשי שמוט", היא מספרת. "למזלי, במקום העבודה שלי יש הרבה רופאים ומיד הגיעה רופאה שביצעה בי פעולות החייאה עד שהגיעו למקום אנשי מד"א שנתנו לי מכות חשמל בעזרת מכשיר דפיברילטור שהחזיר אותי לחיים. גם העובר שלי ניצל".
במשך שבועיים אושפזה במחלקה הקרדיולוגית בזמן שהרופאים ניסו למצוא את הגורם להפרעת הקצב שבגללה איבדה את ההכרה. "זו הייתה תחושה נוראית", היא נזכרת. "לא הבנתי מה בחורה צעירה כמוני, שמעולם לא עישנה ותמיד שמרה על כושר ותזונה בריאה, עושה במחלקת לב. הרופאים הסבירו לי שזה לא קשור, שמדובר בהפרעה חשמלית שהיא ככל הנראה גנטית. במסגרת האשפוז עשו לי המון בדיקות, כולל MRI וצנתור אבחוני, אבל לא מצאו את הגורם".
מה הרופאים הציעו לך לעשות?
"הם אמרו שהבעיה קיימת ואין דרך לרפא אותה, ומאחר שאני עלולה למצוא את עצמי שוב בסכנת חיים, צריכים להשתיל בגופי דפיברילטור פנימי - מכשיר שיעניק לי אוטומטית שוק חשמלי אם שוב אעבור דום לב. הם הסבירו שזה כמו חגורת בטיחות לרכב: המכשיר לא יכול למנוע את התאונה, אבל יציל את חיי במקרה שהיא תתרחש".
נשמע מלחיץ.
"נכנסתי לחרדות. פחדתי מהליך ההשתלה, תהיתי איך ייראו החיים שלי אחרי זה, אם אוכל להמשיך להתרוצץ עם הילדים שלי, אם אוכל לחזור להתאמן. וגם הייתי מוטרדת מאוד מהמראה החיצוני, כי הבנתי שהמכשיר מושתל בצד השמאלי מעל לחזה ושהוא קצת בולט מהגוף".
איך עברה ההשתלה?
"ההליך נעשה תחת טשטוש וזה כאב. אחרי ששוחררתי הביתה לקח לי זמן להחלים, כי במהלך פעולות ההחייאה שביצעו בי נשברו לי הצלעות. הוגדרתי 'היריון בסיכון', ולקראת תאריך הלידה המשוער עשו לי זירוז כדי שהלידה תתבצע בצורה מבוקרת ושיהיה נוכח בה גם קרדיולוג. הלידה הייתה תקינה, הרגשתי מצוין ואחרי תקופה מסוימת אפילו חזרתי להתאמן. אבל מבחינה נפשית ההחלמה הייתה קשה. מצד אחד, חשבתי על זה שבקלות יכולתי למות ושילדיי היו נותרים יתומים. מצד שני, מאחר שלא מצאו את הגורם להפרעת הקצב, ליוותה אותי תחושה חזקה של מרמור. כעסתי על כך ש
אצטרך להסתובב עם המכשיר הזה בתוכי כל החיים. חשבתי שאולי זה היה מקרה חד־פעמי, ושסתם נגזר עליי להסתובב עם משהו בולט בגוף.
"אני מודה שזה פגע בדימוי העצמי שלי. פעם הגעתי לעבודה עם חולצה פחות הדוקה, וכל אדם שעבר מולי משך לי החולצה כלפי מעלה כדי שלא יראו את המכשיר ואת הצלקת. זה גרם לי להרגיש כאילו אני צריכה להתבייש בזה, שמכסים אותי".
אבל לפני ארבעה חודשים, שמיר למדה להעריך מאוד את המכשיר בגופה. "התעוררתי ויצאתי לעבודה", היא נזכרת. "ואז לפתע שוב תקפה אותי סחרחורת. אני זוכרת שעבדתי מול המחשב וממש הרגשתי שהוא זז לי. בשלב הבא פקחתי את עיניי, וראיתי שאני שוכבת על הרצפה כשאנשים עומדים מעליי. התברר ששוב עברתי דום לב, אבל הדפיברילטור שבתוכי פעל, נתן לי שוקים חשמליים והחזיר אותי לחיים. הבנתי שלמרות כל החסרונות והקושי, יש לי בגוף שומר אישי קבוע".
אין סימנים מקדימים
לא כל אדם שנמצאה אצלו הפרעת קצב עלול למות בגללה, מרגיעה ד"ר מילמן. "הפרעות קצב מהירות (טכיקרדיות) נחלקות לשני סוגים עיקריים: 'עלייתיות' ו'חדריות'. לרוב, הפרעות עלייתיות הן פחות מסוכנות. הן יכולות לגרום תחושת דופק מהיר, אבל הן בדרך כלל לא גורמות דום לב. הפרעות 'חדריות', לעומת זאת, מהוות סכנת חיים משום שהן מביאות לכיווץ הלב בצורה לא אפקטיבית".
האם יש סימנים מקדימים להפרעות קצב מסכנות חיים?
"בניגוד להתקף לב, שהתסמינים המקדימים לו הם לרוב תעוקה, עייפות, כאבים בחזה, לדום לב אין כל סימן מקדים. יש אנשים שמרגישים מסוחררים לפני כן, אבל קשה להצביע על כך כסימן מקדים, מה גם שסחרחורות יכולות לנבוע ממצבים רבים.
"במקרים של מוות פתאומי שאינו משני למחלת לב כלילית, מומלץ מאוד לקרובי משפחה מדרגה ראשונה (אחים וילדים) של מי שעבר אירוע, לעבור בדיקות נרחבות ובהן הדמיה לבבית ובדיקות גנטיות, ולהיות תחת מעקב. המרפאה הקרדיו־גנטית בשיבא מתמחה בדיוק במצבים אלו. אנו עורכים בירור מקיף לבני המשפחה (וכן למטופל שחייו ניצלו) כדי למנוע מקרה דומהד".
האם אנשים שעברו השתלת דפיברילטור יכולים לחזור לשגרת חיים רגילה, לעשות ספורט?
"מומלץ לעשות את זה בהדרגה, בכל זאת מדובר בגוף זר שהוכנס לגוף והאזור עדיין רגיש וכואב. רצוי להימנע מביצוע תנועות חדות וגדולות בזרוע בצד הגוף שבו הושתל המכשיר, כדי שהאלקטרודות לא יזוזו ממקומן. בתום חודש מהניתוח אפשר בחלק מהמקרים (כל הפרעה לגופה) לחזור לפעילות גופנית הדרגתית, על פי המלצות הרופא המטפל. בכל מקרה, כל אדם שסובל מהפרעת קצב, מומלץ שיחזור להתאמן באופן מבוקר עם שעון דופק ורק לאחר שעבר הערכה אצל רופא מומחה בתחום".
ומה לגבי סקס?
"מותר בהחלט. אני יכולה להגיד שעד היום היה לי רק מטופל אחד שבמהלך סקס חווה הפרעת קצב והדפיברילטור שלו פעל. חשוב להדגיש שפעילות המכשיר אינה מסכנת את הפרטנר בשום צורה".
הפרעות קצב בלב אינן אופייניות במיוחד לספורטאים, אך פעילות גופנית בעצימות גבוהה עלולה לחשוף את ההפרעה, אומר פרופ' רועי בינרט, מנהל מרכז דוידאי להפרעות קצב וקוצבים במרכז הרפואי שיבא תל־השומר. "ישנן תסמונות גנטיות שגורמות הפרעות קצב מסכנות חיים בעת מאמץ ולכן אנחנו שומעים לעתים קרובות על אנשים שחוו דום לב בעת שעשו ספורט.
"בנוסף, יש מצב שנקרא 'לב של אתלטים'. לפעמים עיסוק בספורט מאומץ, כמו ריצות מרתון וטריאתלונים, שבמהלכו יש עומס רב על הלב, מביא לשינויים מבניים בלב וכתוצאה מכך עלולות להתרחש הפרעות קצב מסכנות חיים. על כן אנו ממליצים לכל מי שעוסק בספורט מקצועני או ספורט חובבני בעצימות גבוהה להיבדק אצל רופא מומחה בתחום ולבצע, על פי הצורך, בדיקות נוספות, כמו אק"ג, אקו־לב ומבחן מאמץ".
המצאה ישראלית לזכר החבר הרופא שמת מדום לב
רבים מאיתנו מכירים אנשים שנזקקו להשתלה של קוצב לב המטפל בהפרעות קצב איטיות (מוסיף פעימות חסרות). אל תתבלבלו, הדפיברילטור האישי אינו קוצב לב. "הוא סוג של ניידת טיפול נמרץ מושתלת", אומר ערן בן יוסף, מומחה קליני בתחום קוצבי לב ודפיברילטורים מושתלים מחברת "מדטכניקה". "הוא מזהה אם מתרחשת בגוף הפרעת קצב מסכנת חיים ובהתאם נותן ללב מכת חשמל שגורמת לו לעשות ריסטרט עד שהקצב מתחיל לחזור בצורה תקינה. מה שכן, הדפיברילטור הסטנדרטי מכיל גם קוצב לב, משום שחלק מהמטופלים סובלים מהפרעות קצב מהירות ואיטיות גם יחד".
את הדפיברילטור שמושתל בגוף המטופל, המציא הרופא הישראלי, ד"ר מישל מירובסקי, אחרי שאיבד בשנות ה־60 את חברו למקצוע, פרופ' הרי הלר שמת מדום לב. ד"ר מירובסקי ניסה למצוא דרך למזער את הדפיברילטורים שפעלו ביחידות לטיפול נמרץ שמשקלם אז נע בין 15–20 קילו, ולהפוך אותם למכשירים קטנים שיפעלו באופן אוטומטי בתוך הגוף.
"הדפיברילטור הראשון הושתל בהצלחה ב־1980 וכבר באותה שנה הושתלו עוד מאות דפיברילטורים", אומר בן יוסף. "אבל אז המכשירים היו מאוד גדולים וכבדים והושתלו בתוך הבטן. כמו כן, האלקטרודות של המכשיר נתפרו על שריר הלב והליך ההשתלה דרש ניתוח לב פתוח. עם השנים הטכנולוגיה התפתחה והמכשירים הלכו ומוזערו. אם בהתחלה הם שקלו חצי קילו, היום הם שוקלים לא יותר מ־70 גרם.
גם הגישה הניתוחית היום פחות פולשנית ולא כרוכה בפתיחת בית החזה. במקום זאת יוצרים חתך קטן ומחדירים את האלקטרודות לתוך וריד שיורד ללב. הפיתוח האחרון הוא דפיברילטור תת־עורי. הוא לא מתחבר כלל ללב, מה שמפחית באופן ניכר את החשש לזיהומים וסיבוכים אחרים, אך חש בהפרעת הקצב ונותן שוק חשמלי בעזרת טכנולוגיה מיוחדת. בניגוד לדפיברילטור הסטנדרטי שממוקם בצד השמאלי של החזה תחת עצם הבריח (כמו זה שהושתל לשירה שמיר, י"מ), הדפיברילטור התת־עורי מושתל מתחת לשכמה. החיסרון העיקרי שלו הוא שבניגוד לדפיברילטור הרגיל, הוא אינו מכיל קוצב ולכן מתאים למטופלים שסובלים מהפרעות קצב מהירות בלבד".
