מותג האופנה הישראלי קננה: "יש לנו הרבה מה ללמוד מהאפריקאים"

לאחר שהחלימה מסרטן, חגית גרופר ניר עברה עם משפחתה לאנגולה וקניה. כעת היא ממשיכה את הקשר כמעצבת: "אני חושבת שיש בי משהו אפריקאי מהגלגול הקודם"

איתי יעקב

|

13.07.20 | 09:00

"אני אומרת שאם העולם נברא – הוא נברא באפריקה". קולקציית הקיץ של קננה - חיבוק מהסוואנה (צילום: עמית אופק)
"אני אומרת שאם העולם נברא – הוא נברא באפריקה". קולקציית הקיץ של קננה - חיבוק מהסוואנה (צילום: עמית אופק)
"עמוק בקישקע שלי, אני לא מבינה על מה האדם הלבן מרגיש עליון? גם כשעבדתי באפריקה מול מקומיים, לרגע לא היתה בי מחשבה שאני עליונה מהם. גם כשהעסקתי מנקה, סיפקתי לנשים האלה עבודה. אין בזה פן לא מוסרי". חגית ניר גרופר (צילום: עמית אופק)
"עמוק בקישקע שלי, אני לא מבינה על מה האדם הלבן מרגיש עליון? גם כשעבדתי באפריקה מול מקומיים, לרגע לא היתה בי מחשבה שאני עליונה מהם. גם כשהעסקתי מנקה, סיפקתי לנשים האלה עבודה. אין בזה פן לא מוסרי". חגית ניר גרופר (צילום: עמית אופק)

ליד מיטתה של המעצבת וקניינית חגית גרופר ניר, נח ספרה האוטוביוגרפי של קורין הופמן, "הייתי מסאית לבנה" (הוצאת שוקן) שמגולל את התאהבותה בגבר משבט המסאי והחיים לצדו באפריקה. זהו סיפור על משיכה של נשים לבנות לגבריות אקזוטית של האחר, שעובד גם לסרט "בעקבות האהבה" שהדגיש את המתח הקולוניאליסטי בסיפור האהבה.

 

"הספר מסקרן אותי מאוד. אני שוקעת בו כי אלה ממש המקומות שביקרתי בהם. גרתי שם", אומרת ניר בעיניים נוצצות. "האם הייתי יכולה לעשות דבר דומה? לא יודעת", היא שואלת ועונה בעצמה מעט נבוכה, "אני מאוד אוהבת את היופי שלהם. ואני מאמינה שאם נבדוק, נגלה שהגברים שם נמשכים לנשים מלאות".

 

"אף פעם לא הסתכלתי על עצמי כאדם הלבן שהגיע לאפריקה. אני מסתכלת על עצמי כאישה, כאמא, כאדם עצמאי". חגית ניר גרופר  (צילום: עמית אופק)
    "אף פעם לא הסתכלתי על עצמי כאדם הלבן שהגיע לאפריקה. אני מסתכלת על עצמי כאישה, כאמא, כאדם עצמאי". חגית ניר גרופר (צילום: עמית אופק)

     

    בעשור האחרון חייתה ניר, 46, לאורך כמעט שמונה שנים באפריקה: תחילה באנגולה ובהמשך בקניה. אפריקה לא היתה רעיון שבו השתעשעה במשך שנים, אלא המקום הראשון שהיא ובעלה מצאו לרלוקיישן מהחיים בישראל. היא התאוששה אז מסרטן השד שהתגלה כשהיתה סטודנטית לחינוך והוראה במתמטיקה ומדעי המחשב בגיל 28 ואם לשי, תינוקת בת שנתיים. "אני לא מתחברת לזה שאנשים אומרים שהסרטן זה מתנה", היא אומרת, "אני שונאת את המושג הזה. זה מכה. אלוהים, זה דבר מאוד קשה. וזה הגיע בגיל מאוד צעיר".

     

    "עברתי תשעה חודשים שלא היו שיכרון חושים", היא נזכרת בתקופה ההיא, "היו ימים טובים, ימים רעים, ימים שהציפרלקס עוזר לך. שלושה חודשים אחרי שסיימתי את הטיפולים, נכנסתי להיריון עם עדי, הבת האמצעית. חלק מהרופאים אמרו לי לא לשמור אותה כי הייתי בסיכון גבוה, אבל ידעתי שהתינוקת הזאת לא סתם הגיעה לחיי, ושנה אחרי שהבראתי היא נולדה. החיים המשיכו, אבל הרגשתי שאני זקוקה לשינוי".

     

    שנה לאחר לידת הבת השנייה, נפטרה אמהּ של גרופר ניר מסרטן בתום מאבק של עשור. בשנת 2007, לאחר שני משברים קשים וחמש שנים בסך הכל מאז שהבריאה מסרטן, היא הבינה שהיא חייבת לשנות מקום. "המסע האפריקאי שלי החל ברצון לשנות אווירה", היא מספרת, "זה היה יכול להיות מסע אמריקאי או אוסטרלי, אבל זה קרה באפריקה. אם לא הייתי חולה – לא הייתי מגיעה לאפריקה".

     

    "נחשפנו לתרבות אחרת, לאנשים, לעבודות היד". קננה (צילום: עמית אופק)
      "נחשפנו לתרבות אחרת, לאנשים, לעבודות היד". קננה(צילום: עמית אופק)
       

       

      אל אנגולה הגיעה המשפחה בעקבות עבודה שמצא בעלה ארז ניר בחברת LR Group, העוסקת בתקשורת, בנייה וחקלאות. השניים עבדו יחד בהפצת תוצרת חקלאית במדינה שסבלה ממלחמת אזרחים קשה בשנים 2002-1975. במקום התפתחה מושבה של ישראלים שהגיעו למדינה המתפתחת והעשירה במשאבים. "עד היום אני זוכרת את היום הראשון שלי שם: אתה נוחת בלואנדה, עיר הבירה, ישר בתוך סלאמס. הייתי מאושרת. אני חושבת שיש בי משהו אפריקאי מהגלגול הקודם".

       

      כיתר הזרים במדינה, השניים התגוררו במתחם מגורים סגור והילדות למדו בבתי ספר בינלאומיים. "הרגשנו בטוחים, הסקרנות הובילה אותנו. היו כאלה שנסעו לשליחות באפריקה ולא יצאו מהבית, לא רצו לגעת, לא רצו קשר עם האנשים. אנחנו להפך – טיילנו בכל היבשת, גומעים מרחקים, קילומטרים של חופים", היא מספרת, תוך שהיא מציגה תמונות משם. "נחשפנו לתרבות אחרת, לאנשים, לעבודות היד. אני חושבת שיש לנו הרבה מה ללמוד מהאפריקאים. האישה האפריקאית שבאה אלייך הביתה לעבוד תצא מפחון, אבל מתוקתקת. היא משקיעה בשיער שלה יותר ממה שאני מסתכלת במראה".

       

      "היו כאלה שנסעו לשליחות באפריקה ולא יצאו מהבית, לא רצו לגעת, לא רצו קשר עם האנשים. אנחנו להפך – טיילנו בכל היבשת, גומעים מרחקים" (צילום: אלבום פרטי)
        "היו כאלה שנסעו לשליחות באפריקה ולא יצאו מהבית, לא רצו לגעת, לא רצו קשר עם האנשים. אנחנו להפך – טיילנו בכל היבשת, גומעים מרחקים"(צילום: אלבום פרטי)

         

        לאחר ארבע שנים שבו לישראל והשתקעו ביישוב הקהילתי צור יגאל, שבו הם מתגוררים גם כעת בבית צמוד קרקע עמוס חפצים אפריקאים שהביאו ממסעם. היא החלה לעבוד כמורה וארז בחברה גדולה. לאחר שנה דגדג בהם הרצון לשוב לאפריקה. הפעם מצאו את מקומם בקניה: זוג הורים, שתי בנות שכבר התרגלו לחיי המסעות ורון, בן שנה, שהגיע לראשונה אל היבשת. גרופר ניר החלה לעבוד במחלקת הביטחון בשגרירות ישראל בניירובי, ארז בחברה לוגיסטית. בקניה גם נחשפה באופן עמוק יותר לעבודות יד מקומיות והתאהבה בחרוזים הצבעוניים ובאמנות השזירה והקליעה. שלוש שנים וחצי לאחר מכן שבו לארץ בעקבות הבת הבכורה, שי, שחזרה לפניהם לתיכון בישראל והתגוררה אצל הסבא והסבתא במושב סלעית הסמוך לצור יגאל.

         

        "האישה האפריקאית שבאה אלייך הביתה לעבוד תצא מפחון, אבל מתוקתקת. היא משקיעה בשיער שלה יותר ממה שאני מסתכלת במראה" (צילום: עמית אופק)
          "האישה האפריקאית שבאה אלייך הביתה לעבוד תצא מפחון, אבל מתוקתקת. היא משקיעה בשיער שלה יותר ממה שאני מסתכלת במראה"(צילום: עמית אופק)

           

          את הקשר הרציף עם קניה החליטה גרופר ניר לשמר דרך "קננה – חיבוק מהסוואנה", מותג אביזרים בעיצובה המיוצר בעבודת יד בקניה לצד פריטים בייבוא. היא החלה בייבוא מוצרים מקומיים כמו בובות סרוגות בעבודת יד, שעל כל אחת מהן חתום שמה של הסורגת העובדת בקולקטיב. בהמשך החלה לעצב בעצמה אביזרי אופנה כמו כפכפי אצבע מתוכשטים בחרוזים צבעוניים, תיקי קש קלועים, סלי אחסון מקש, וכובעי ראפייה – כולם בעבודת יד מאפריקה. באתר המותג היא גם מפרסמת בלוג אישי עם חוויות וסיפורים אישיים מהתקופה באפריקה, אליה היא חוזרת מדי שנה ליצור את הקולקציה. בעתיד היא חולמת להפוך את קננה למיזם תיירות של טיולי נשים.

            

          בתוך כך, אי אפשר לדבר על קננה בלי לנהל דיון על ניכוס תרבותי של אומנות אפריקאית. לאחרונה התעוררה ביקורת על רשת קסטרו בעקבות הפרסומת שצולמה בספארי בקניה, ועלה השיח על שימוש בנראות של קבוצות אתניות כדי למכור מוצרים מערביים והשימוש במשאבים תרבותיים של קבוצות אתניות. "הקשר של קסטרו לאפריקה לא ברור, אבל לקננה יש קשר הדוק לאפריקה", היא אומרת בתגובה.

           

          "אם לא הייתי חולה – לא הייתי מגיעה לאפריקה" (צילום: אלבום פרטי)
            "אם לא הייתי חולה – לא הייתי מגיעה לאפריקה"(צילום: אלבום פרטי)

             

            בתשובה לשאלה האם אין בעיה בבחירה לצלם את הקולקציה האפריקאית שלה על דוגמניות לבנות בלבד, היא אומרת: "זה חומר למחשבה. הכוונות שלי הכי טהורות – מה שאתה לא יכול לומר על קסטרו. ואם הייתי מצלמת על דוגמניות שחורות, זה היה נראה אחרת?"

             

            יחסי הכוחות היו יותר שוויוניים. לצבע העור יש חשיבות, וזה היה נתפש פחות כעליונות של האדם הלבן – נושא שעולה עכשיו במיוחד עם ההפגנות בארצות הברית על אלימות משטרתית כלפי שחורים בגלל צבע עורם.

            "עמוק בקישקע שלי, אני לא מבינה על מה האדם הלבן מרגיש עליון? גם כשעבדתי באפריקה מול מקומיים, לרגע לא היתה בי מחשבה שאני עליונה מהם. גם כשהעסקתי מנקה, סיפקתי לנשים האלה עבודה. אין בזה פן לא מוסרי".

             

            "הקשר של קסטרו לאפריקה לא ברור, אבל לקננה יש קשר הדוק לאפריקה" (צילום: איליה מלניקוב)
              "הקשר של קסטרו לאפריקה לא ברור, אבל לקננה יש קשר הדוק לאפריקה"(צילום: איליה מלניקוב)

               

              "האמירה שלי בקננה היא שהגיע הזמן ללמוד מהאפריקאים, ממלאכת היד שלהם", היא אומרת לסיכום, "אף פעם לא הסתכלתי על עצמי כאדם הלבן שהגיע לאפריקה. אני מסתכלת על עצמי כאישה, כאמא, כאדם עצמאי. אני צריכה את העצמאות שלי, את המקום לחיבור אישי. יש אנשים שימצאו את השקט שלהם על החוף בתאילנד, אני מוצאת אותו בקניה. אני הכי מתגעגעת, וזה יישמע מוזר, לצבע של האנשים. למוזיקה. ללכת למועדון ולראות אותם רוקדים. לטבע הירוק. לבראשיתיות הזו. לשלווה. אני אומרת שאם העולם נברא – הוא נברא באפריקה. בכלום הזה. בא לי לחקור פעם את השלווה שלהם. את היומיום האחר שלהם, שהוא לא בהכרח במצב כלכלי טוב, ואני תמיד שואלת את עצמי: האם הם יודעים את העולם האחר שיש? שיש אפשרות אחרת?"

               

                 

                ומה חושבות מבקשות מקלט מאפריקה על היחס אליהן בישראל?

                מבקשות מקלט מאפריקה מדברות: "ישראל היא בית כלא גדול עבורנו". לחצו על התמונה לכתבה המלאה (צילום: אביגיל עוזי)
                מבקשות מקלט מאפריקה מדברות: "ישראל היא בית כלא גדול עבורנו". לחצו על התמונה לכתבה המלאה (צילום: אביגיל עוזי)

                 

                 

                 
                הצג:
                אזהרה:
                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד