זאת שעת צהריים מוקדמת בסטודיו קוצ'ינטה בבניין תעשייתי מפויח בקריית המלאכה בדרום תל אביב. בפנים המולה: בחדר המרכזי מצטלמת השחקנית נלי תגר לסרטון קידום מודעות קהילתית לקראת יום הפליט הבינלאומי שיצוין בשבת, ובחלל המשני יושבות מספר מתנדבות וקולעות מחזיקי מפתחות מבד צבעוני, כשעל הספה ממול יושבות חברות קולקטיב קוצ'ינטה, כולן מבקשות מקלט מאפריקה, סורגות מחוטי בד צבעוניים סלים, שטיחים וחפצי נוי שונים. בין לבין מתרוצצות בנותיהן הצעירות, בגילאי 5 עד 8, מקשיבות למוזיקה קצבית מתוך מכשיר טלפון נייד. הפופ הסכריני שעולה מתוכו מצליח להמתיק במעט את המציאות המורכבת שאליה נולדו בישראל, לאימהות מבקשות מקלט מאריתריאה וסודן. מאחורי הדלת הסגורה, אלה האחרונות גם ירשו לעצמן להתפרק ולבכות.
מיום שישי (19 ביוני) ועד סוף החודש יעמדו חלק מהנשים בקולקטיב במרכזה של "דיוקנה של אישה", תערוכת תצלומים של צלמי האופנה מיכאל טופיול ומירי דוידוביץ', שתוצג בחלל גלריית אנג'ל לשעבר בתל אביב, שם גם תיפתח חנות פופ-אפ עם המוצרים שיוצרות 300 חברות הקולקטיב: מבובות אפריקאיות וארנקים עשויים בדים אפריקאיים, ועד הסלים הצבעוניים בגוון אחיד המזוהים עם חברות הקולקטיב – ריפוי בעיסוק המשכיח מרובן את תלאות הדרך הארוכה שעשו מאפריקה לישראל, את המשפחות שהותירו מאחור, את הסיוטים בלילה מהמבריחים הבדואים שהתעללו בהן.
המיזם החברתי בשדה העיצוב שהקימו בשנת 2011 ד"ר דידי מימון-קהן, פסיכולוגית קלינית ומומחית לטראומה על רקע הומניטרי וטיפול, ו"סיסטר עזיזה", הנזירה ואחות החברה במיסיון הנזירות קומבוני, הוא יותר ממרחב מוגן ומקום עבודה המפרנס את מבקשות המקלט העובדות בו, חלקן כמנהלות, היתר בתעסוקת בית – זוהי קהילה תומכת של נשים המאפשרת להן לחלוק זיכרונות מבית, כמו גם את קשיי ההתמודדות היומיומית. "לפעמים את חושבת שהבעיה שלך היא אישית, אבל לכל אחת מאיתנו יש הרבה כאב בפנים", מספרת אסמרת האראיי, מבקשת מקלט מאריתריאה העובדת כמנהלת בקוצ'ינטה, "מקל עלינו לדבר אחת עם השנייה: אחת עברה דברים קשים בסיני, אחרות בישראל".
"את לומדת לא להסתכל אחורה"
האראיי, 31, אם לשתי ילדות בנות 7 וחצי ו-3, ברחה מאריתריאה לפני שמונה שנים. היא גרושה, אם יחידנית וגרה כיום בשכונת שפירא בדרום תל אביב. "ברחנו בגלל הדיקטטורה במדינה. אם אתה מבקר את השלטון (הרודן איסאייס אפוורקי, א"י), לוקחים אותך לכלא, ומגייסים נערים בני 14 לצבא עד סוף חייהם. המלחמה עם אתיופיה הסתיימה (ב-2018 התקיים מפגש פסגה בין שתי המדינות שבו הודיעו על רצונן לסיים את הסכסוך, א"י), אבל לא מאפשרים לגברים שגויסו כמו אבא שלי לחזור הביתה", היא מספרת בראיון ל-Xnet השבוע.
"המבריחים הבדואים שמים בנזין בתוך המים כדי שלא תשתה הרבה. המים צורבים לך בגרון, אז אחרי שלוק אחד אתה עוצר. מדי פעם מקבלים ביסקוויט. האוטו קטן וצפוף. מאוד חם. מפחיד. חלק מהאנשים מתים בדרך. לפעמים הבדואים רוצים עוד כסף, מכריחים אותך לשלם יותר"
לאחר שהצליחה לעבור את הגבול לסודן, שהתה במחנה פליטים במשך שנה. משם עשתה את הדרך לסיני, לאחר שגבר שאיתו היתה אמורה להתחתן בישראל שילם את דמי ההברחה בסך 3,500 דולר. דברים דומים מספרת גם אברהט גברזגבר, 30, מהנדסת בנייה מאריתריאה, שרק בניסיון השלישי הצליחה לברוח מאריתריאה לסודן, ניסיונות שעלו לה בחצי שנה קשה בכלא מקומי. בעלה העתידי שהמתין באילת שילם מוהר או דמי כופר, תלוי איך מסתכלים על זה, בסך 4,500 דולר כדי שהשניים יוכלו להתאחד בישראל מוגנים מהשלטון האריתראי.
המסע מסודן דרך סיני לישראל הוא נקודת השבר בשיחה עבור חלקן. יש מי שמצליחות לשרוד אותו בשלום, אחרות נאנסות, לפעמים באונס קבוצתי, יש שמוצאות את מותן במדבר: מרעב, מאלימות, מייאוש. מרון וולדי, 30, מאריתריאה, אם יחידנית לילדה בת 5, מגוללת בדמעות את סיפורה עד הגעתה לסיני. "היו לי חיים קשים: אבא שלי מת באריתריאה ובגיל חמש עזבתי עם אמי ואחי הצעיר לסודן", היא מספרת, "כשאמא שלי הלכה לעולמה שם, חברה שלה גידלה אותנו. עד היום אמא שלי מגיעה אליי בחלומות".
"כשהייתי בת 17, עבדתי במאפייה ויום אחד בדרך לעבודה חטפו אותי", היא ממשיכה בקול רועד, "רכב עם חלונות כהים, דומה לזה שהיה אוסף אותי, עצר לידי וחטפו אותי. פה כבר קשה לי לספר לך מה עברתי. הספיק לי". בגיל 17 וחצי נכנסה לישראל דרך סיני. מאז הספיקה לעבוד כחדרנית באילת, בביתם של העיתונאים אורלי וילנאי וגיא מרוז שסייעו לה רבות בהתאקלמות בישראל ובשלוש השנים האחרונות היא בקוצ'ינטה, סורגת את הדמעות שלה לתוך חפצים יפים.
"המסע מסודן לישראל קשה וארך חודש שלם, שבו כמעט לא מקבלים מים ואוכל", מעידה האראיי, "המבריחים הבדואים שמים בנזין בתוך המים כדי שלא תשתה הרבה. המים צורבים לך בגרון, אז אחרי שלוק אחד אתה עוצר. מדי פעם מקבלים ביסקוויט. האוטו קטן וצפוף. מאוד חם. מפחיד. חלק מהאנשים מתים בדרך. לפעמים הבדואים רוצים עוד כסף, מכריחים אותך לשלם יותר כסף והמשפחה נאלצת למצוא מאיפה לשלם".
"אני זוכרת שרק בשלוש לפנות בוקר הביאו לנו לאכול", מוסיפה גברזגבר. "כדי לבשל צריך לשלוח את הגברים לחפש עצים, ורק בלילה אפשר היה להסתובב ולהבעיר אש. בלילה היו מבשלים פסטה במים. בלי מלח, בלי כלום. אני, שגדלתי בעיר, אף פעם לא אכלתי עם עוד אנשים מסביב, וכשהיו מגישים את האוכל, כולם היו אוכלים בידיים מתוך הסיר. אחרי יום אחד שלא אכלתי, הבנתי שאין לי ברירה", היא צוחקת, "אכלתי כמו כולם בידיים".
עם ההגעה לישראל נשלחו השלוש לכלא סהרונים. לאחר תקופת כליאה של מספר שבועות, העלתה אותן המדינה באוטובוס לתחנה המרכזית בתל אביב. גברזגבר התאחדה עם בעלה באילת, האראיי עם בעלה העתידי בכפר סבא, שממנו התגרשה לאחר שלוש שנות נישואים שבמהלכן הכה אותה ואיים לרצוח אותה בסכין. המשטרה התערבה, היא נשלחה למקלט לנשים מוכות, הוא לכלא. לאחר מכן עברה לאילת, חזרה לתל אביב, משם לרעננה ובחזרה לתל אביב. רק היא, עם שתי בנות קטנות. עכשיו היא ממתינה לעזיבתה לקנדה, לאחר שהאו"ם מצא לה מדינת מקלט שלישית.
"לא חשבתי לאן ואי אפשר לבחור את המדינה שתישלח אליה. רציתי עתיד", היא מסבירה, "עכשיו אני אקבל אזרחות, יהיה עתיד לילדות שלי. ישראל היא בית כלא גדול עבורנו. אנחנו לא יכולות לצאת מכאן, בעוד מי שמדינות אירופה מקבלת אותו כפליט מקבל אזרחות, דרכון. פה אפילו ביטוח בריאות אין לנו. בקוצ'ינטה עשו לנו, אבל יש כאלה שלא מקבלות".
"בעזרת השם, נעבור כולנו לקנדה", אומרת גברזגבר, "אני גם מאוד רוצה לעזוב את ישראל ולהתאחד עם שתי האחיות שלי בגרמניה, אבל עוד לא התחלנו בתהליך. יש לי גם אח שנמצא באתיופיה. מבחינתי, אני עוזבת את ישראל מחר בבוקר. אפילו לא הייתי אורזת את הבית, עוזבת ככה עם הבגדים שלי".
גם וולדי רוצה לעזוב לאירופה ולהתאחד עם אחיה הצעיר שבהולנד. בינתיים, היא נמצאת כאן כמבקשת מקלט. "אצא לכל מדינה שתקבל אותי", היא אומרת בייאוש, "אין לי משפחה פה או באריתריאה. יש לי חברים פה בישראל, אבל זה לא כמו בני משפחה".
"כשעזבתי את אריתריאה, אני זוכרת שעליתי על הר גבוה והסתכלתי אחורה על הכפר שלי", מוסיפה האראיי, "ידעתי שזאת הפעם האחרונה שבה אראה את הכפר שבו גדלתי ושמעולם לא אחזור אליו או אראה את המשפחה שלי. באותו רגע את לומדת לא להסתכל אחורה. רק קדימה".
"הילדים שלנו יודעים שאין להם כאן עתיד"
מאז הוקמה קוצ'ינטה לפני כמעט עשור, היא משמשת כגשר בין אזרחי ישראל למבקשות המקלט מאפריקה – אך כדי להיאבק בגזענות צריך יותר מסל צבעוני מבד וכוונות טובות. בשבועות האחרונים גוברת המתקפה על מבקשי המקלט מאפריקה בעקבות עליית התחלואה בריכוזי אוכלוסייה בדרום תל אביב. הקורונה התפרצה בשבועות האחרונים גם בריכוזים יוקרתיים וחילוניים כמו שכונות רחביה וקטמון בירושלים, אך שם לא נשמעים קולות ההסתה וקריאות לסגר.
"בכל העולם יש קורונה, אז למה אומרים שזה רק מחלה של מבקשי מקלט בדרום תל אביב?" אומרת האראיי, "היו הרבה אנשים טובים שעזרו לנו: הביאו אוכל, בישלו, התייחסו אלינו כמו בני אדם. אנחנו לא קיבלנו את הקורונה מבחוץ – קיבלנו אותה מהישראלים, אבל אומרים שזה הגיע מהפליטים. אתם לא מאמינים באלוהים? אתם לא מפחדים מאלוהים?"
"הילדים שלנו יודעים שאין להם כאן עתיד. הם לא יכולים ללמוד באוניברסיטה והמעמד שלהם בישראל בעייתי", אומרת גברזגבר, "לפני שנה הלכנו לחנות והמוכר שאל את הבן שלי אם הגענו ברכב. הוא ענה שאין לנו אוטו. 'ההורים לא עובדים?' הוא נשאל וענה: 'ההורים עובדים, אבל אנחנו אריתראים. ישראל לא נותנת לנו רישיון. לשחורים לא נותנים'. היה שם ילד אתיופי שאמר לו: 'אנחנו אתיופים ויש לנו אוטו'. הבן שלי ענה לו: 'כי אתם יהודים'. ילדים מבינים הכל, בלי שאנחנו מדברים איתם על זה".
"איך מישהי שעובדת פה בניקיון יכולה לשלם לאוניברסיטה בשביל הילדים שלה?" מוסיפה האראיי, "גם אם יהיה לה כסף – המדינה לא נותנת לפליטים להירשם לאוניברסיטה כי אין לנו מספר תעודת זהות. אתה יכול להיות ילד חכם, אבל העתיד שלך כאן נקבע מראש".
"וזה לא שאתם הישראלים לא יודעים מה המצב שלנו", מוסיפה גברזגבר לסיכום, "אתם יודעים – אבל בוחרים להתעלם. אני תמיד אומרת שתזכרו שהייתם פליטים כמונו. גם אנחנו נעבור את זה".
ולמה מורן אטיאס רוצה להישאר עכשיו בישראל?
