1 באפריל קרב והולך. יום השוטים הוא תאריך היעד לתחילת הגירוש של מבקשי המקלט מישראל. בשבוע שעבר נסגר מתקן חולות, קיבוץ סאסא ובעקבותיו קיבוצים נוספים פותחים את שעריהם למבקשי המקלט שמצאו עצמם ללא קורת גג, ובג"ץ המליץ למדינה להודיע על הקפאת הגירוש עד שתתקבל החלטה בשתי עתירות שהגישו יותר ממאה אזרחים. כרגע על הכוונת גברים רווקים. ומה יהיה גורלם של הגברים הנשואים, והנשים, והילדים?
כששומעים את הסיפורים של נשות "קוצ'ינטה" על מאורעות האימים שאילצו אותן לברוח ממולדתן ולנטוש את משפחותיהן, והגלגולים שטלטלו אותן לישראל, ההגדרה "מסתננים" נראית לקוחה ממציאות אחרת. בוודאי לא ממציאות חייהן.
קוצ'ינטה הוא קולקטיב של נשים אפריקאיות מבקשות מקלט. אולי כבר שמעתם עליו, אולי נתקלתם בסלים היפים שהנשים סורגות (קוצ'ינטה פירושו בטיגרית סריגה), אבל לא בטוח שכולם מכירים את סיפור הקמתו של הקולקטיב, את פועלו האנושי ואת הפן האמנותי שלו, שהחל בשיתוף פעולה עם האמן גיל יפמן.
דידי מימון-קהן: "הן היו בשוק טוטאלי"
דידי מימון-קהן, מייסדת המיזם, נולדה בחיפה, ובגיל שש עברה עם משפחתה לדרום אפריקה. כשמלאו לה 18 נטשה את האפרטהייד, חזרה לישראל, למדה פסיכולוגיה, ואחרי מספר שנים הצטרפה לבן זוגה לאוקספורד בעקבות לימודיו. הדוקטורט שלה עוסק באספקטים תרבותיים של טראומה, ובמסגרתו חקרה את ההשפעה של פגיעות מיניות על נשים אריתראיות מבקשות מקלט.
ב-2009, אחרי 17 שנים באנגליה (מהן שנתיים בהונג קונג), נחתו היא ובן זוגה שוב בארץ עם שלושת ילדיהם. באותה תקופה החלו להגיע ראשונות מבקשות המקלט מדרום סודן, ומכיוון ששמה של מימון-קהן - על התמחותה המקצועית וניסיונה הרב בעבודה עם נשים - הלך לפניה, היא קיבלה פנייה מהמרכז לפליטים אפריקאים. האו"ם סיפק תקציב לעבודה נפשית-רגשית עם מבקשות מקלט שעברו עינויים בסיני, והוצע לה לנהל את הפרויקט.
"קיבלתי רשימה של כ-60 נשים שברחו מרדיפות ומשטר צבאי, רובן עברו עינויים בסיני, והגיעו לכאן במצב מאוד קשה", היא מספרת. "כשפגשתי אותן לראשונה הן היו במצב של הישרדות, בשוק טוטאלי. לא הייתה לנו שפה משותפת, והבנתי שבלקסיקון שלהן אין בכלל מילה לטיפול פסיכולוגי, אז למה להן לשבת ולדבר עם אשה לבנה על משהו רע שקרה להן? אולי אני יכולה לתת להן אוכל, או עבודה, או מקום לגור? מה גם שבתרבות שלהן, על דברים רעים לא מדברים".
מימון-קהן הבינה שצריך לעשות משהו מהר, ואחר. משהו שיביא בחשבון את המצב החברתי הנוכחי, שיתאים מבחינה תרבותית, שיוכל להיות טיפולי, אבל הכי חשוב, ברמה המיידית - שיספק להן איזו הכנסה. מבחינתן זו הייתה הדאגה הקיומית הראשונית.
"פועה העלתה את רעיון הסלים הסרוגים"
מכיוון שיש לה רקע אמנותי, ובאנגליה ניהלה, בין היתר, סטודיו לציור קהילתי, היא חברה לאמנית נטשה מילר-גוטמן, והשתיים החלו לצייר עם הנשים; להכין כרטיסי ברכה - ניסיון שלא כל כך צלח; ממנו המשיכו ליצירת מחזיקי מפתחות בעבודת יד. "היה מאוד מרגש לראות את הנשים יושבות ועובדות ביחד, מנסות לשפר את המוצר, פונות אחת לשנייה, הייתי מאוד מבסוטית. וכאשר אחת מהן, אחברת, הגישה לי ערימה של מחזיקי מפתחות, ויכולתי לשלם לה בתמורה, והיא אמרה Food, זה היה הרגע שידעתי שאנחנו בכיוון הנכון. אבל את המוצר לא אהבתי. חשבתי שהוא לא מביא מספיק כבוד לעבודת הנשים, ורציתי משהו שהן יוכלו לקחת איתן, ויוכל להיות בסיס לעסק קטן בכל מקום שבו יהיו".
לעזרתה נרתמה פועה לידז'ינסקי ז"ל, אשה עם לב רחב, שהקימה בשוק הפשפשים את בית הקפה "פועה" ומולו את החנות "מעשיה", שם הציעה למכירה עבודות אומנות שיצרו קהילות של קשישים, אנשים עם מוגבלויות, יוצאי אתיופיה וקהילות ערביות מיפו. "היא זו שהעלתה את רעיון הסלים הסרוגים, כי הנשים ידעו לסרוג".
"נרקמים יחסים, חששות וסטריאוטיפים נשברים"
החלל רחב הידיים של קוצ'ינטה, בקומה השנייה באחד הבלוקים הארוכים של קריית המלאכה בדרום תל אביב, שוקק חיים. הנשים סורגות ומדברות, תינוקות וילדים שסיימו את הגן ובית הספר יוצאים ונכנסים, משחקים בין החדר למרפסת הצרה שבחזית. הספות עטופות בבדים אפריקאיים ססגוניים, והמטבחון נמצא בפעילות מתמדת. על מדפים משרדיים מוצגים סלי טריקו סרוגים בשלל גדלים וצבעים, ועל קירות הבלוקים אפשר לזהות ניסיונות שונים בסריגה, אריגה וקליעה.
מאז 2013, אז קמה העמותה, עברו דרך קוצ'ינטה מאות נשים, והיום פעילות בקולקטיב כ-140 נשים, שסורגות חפצים שימושיים - סלים, שטיחים ופופים. בנוסף על פעילות הסריגה, מארחות הנשים בסדנה שיעורי קרושה, ארוחות מסורתיות וטקסי קפה. "עבור הנשים שלנו זה סוג של גישור, של קרבה ו- Sharing בינן לבינינו, הישראלים", אומרת מימון-קהן, "הן מדברות ומספרות, ונרקמים יחסים עם אנשים, וחששות וסטריאוטיפים נשברים".
הפריטים מסוגננים, אך הסגנון אינו מגיע מאפריקה. כששואלים אותן אם כך נראים הסלים בארץ מולדתן הן צוחקות ומצביעות על סל ססגוני, חריג, שתלוי על הקיר. כך נראים הסלים באפריקה, הן אומרות. הסלים שהן סורגות כאן עוצבו בצבעים אחידים ובסגנון שיתאים לבתים המערביים. הרי המטרה היא למכור.
הנשים מלמדות אחת את השנייה את מלאכת הסריגה של הפריטים, אוספות חומרים הביתה ומביאות חזרה מוצרים גמורים. אך לא פחות חשובה מהעבודה היא ההעצמה החברתית והרגשית שהעמותה מספקת. ''קוצ'ינטה היא כמו בית שלי'', אומרת אכבארת אברה, אחת הנשים שראיינו לכתבה. ומימון-קהן מספרת שהוציאו גם ספר "שמנגיש לנשים ששרדו עינויים דרכים פשוטות להתמודדות. הספר נותן הסברים ועצות איך להתמודד עם כעס, עם פלאשבקים, עם דיכאון, והוא מאוד חשוב, כי נשים במצב של הישרדות עובדות מסביב לשעון ולא תמיד יש להן יכולת ופנאי לקבל עזרה".
האם הרוחנית של קהילת הנשים האריתראיות בארץ, ודמות משמעותית בקוצ'ינטה, היא סיסטר עזיזה (עזזת קידאנה) - נזירה אריתראית ממסדר האחיות קומבוני שבהר הזיתים, אחות בהכשרתה, שקיבלה ב–2012 אות לשבח ממשרד החוץ האמריקאי, על מאבקה בסחר בבני אדם.
"החלום שלנו שהנשים יוכלו לעבוד רק כאן"
ארגוני סיוע למיניהם יש לא מעט; חיבור בין עסק חברתי, העצמה נשית עם דגש על עזרה נפשית-רגשית, ועולם האמנות והעיצוב - הוא ייחודי גם בקנה מידה בינלאומי. לפני כשנתיים הצטרפה לקוצ'ינטה רות גרון, שלה ניסיון עשיר בקידום והפקה של מיזמי תרבות וחברה. מאחוריה חמש שנים בארצות הברית, בהן גם הפיקה פסטיבל אמנות וקהילה בברוקלין. היא הספיקה להיות עוזרת אוצרת במוזיאון בית העיר בתל אביב והמנהלת המוזיקלית של תיאטרון תמונע. כאן היא אחראית על ניהול המיזם.
בשנה שעברה הציג הקולקטיב עבודות ביריד האמנות "צבע טרי", ובדצמבר האחרון השתתפו הנשים בפסטיבל "מנורת לילה", באזור התחנה המרכזית הישנה. המיצב שהציגו שם היה כל כך אטרקטיבי, עד שכבר בלילה הראשון רובו נגנב. הסלים נמכרים גם באירועי מכירה פרטיים, וממש עכשיו פתחו נשות קוצ'ינטה חנות אינטרנטית במרמלדה, שבה אפשר לרכוש את הסלים ואת ערכות השי שהכינו לחג.
גיל יפמן: "קיבלתי הרבה סיפוק מהדיאלוג המתמשך"
טפח מסיפוריהן של נשות קוצ'ינטה אפשר היה לראות עד לאחרונה ב"שיתופי פעולה", תערוכת היחיד של גיל יפמן במוזיאון חיפה (אוצרת: סבטלנה ריינגולד). במרכז התערוכה שני שיתופי פעולה שיזם האמן, זוכה פרס רפפורט מטעם מוזיאון תל אביב לאמן צעיר לשנת 2017. אחד מהם עם נשות קוצ'ינטה.
חמישה סלים סרוגים, שגובהם כגובה אדם, הוצבו בחלל הגלריה במוזיאון. ארבעה סלים של ארבע נשים, ארבע אמהות שחולקות עדות בעברית, באנגלית, באמהרית ובטיגרית. זאריפאיה הגוס, אחברת אברה, דולשי קידנה, סאלאמווית הגוס. כל אחת, הסל שלה והקול שלה. וסל חמישי, הסל של גיל יפמן, צופה, מקשיב, עד. "עזבתי את אריתראה ב-2010. אריתאיה מדינה מאוד מאוד קשה. זו הייתה תקופה נוראית בשבילי. לילה אחד הייתי חייבת לברוח ולהשאיר מאחור את הילד שלי עם אמא שלי. הוא היה אז רק בן שש"... הרבה כאב, המון איפוק, עייפות, חוסר ודאות.
יפמן, 38, מתגורר ועובד בתל אביב. עבודותיו מוצגות ברחבי העולם - ניו יורק, פריז, ברלין, טוקיו, שנגחאי, טאיפה. בטכניקות וחומרי עבודה רכים ונעימים - חוטים וסריגה - הוא מעביר מסרים מורכבים וקוראי תיגר, מפרק זהויות, מתנגח בטאבואים, מגחיך סטריאוטיפים. והוא אוהב שיתופי פעולה. "כל שיתוף פעולה מבקש חיבור ושכלול", אומר יפמן. "רציתי לשחרר את העבודה של קוצ'ינטה מהאילוץ המסחרי, ולהעצים ביטוי יותר אמנותי ועמוק, חי, אחר, אינדיווידואלי. אנחנו עוסקים בנושאים דומים מזוויות שונות - בנייה של זהות, פתירה של טראומה, שימוש בסריגה ומלאכת יד כאיזשהו אלמנט רפלקסיבי מרפא ומכיל, מחבר''.
"הסטודיו שלי נמצא בסביבת החיים שלהן, סמוך לכל מיני מוסדות שמשרתים את הקהילה האפריקאית, כך שהרגיש לי עוד יותר טבעי ונכון לשלב את העבודה שלי איתן. ואני מדגיש 'שלי איתן', כי לא הרגשתי נוח שהן יבואו אלי לסטודיו ונייצר איזשהו 'גיל יפמן', או משהו שהוא יותר ספציפי לכיוון שלי. להיפך, הרגשתי הכי נוח לבוא ולהתארח אצלן בסטודיו, ושהן ילמדו אותי את מלאכת סריגת הסלים, ולהציע להן חופש יצירתי במסגרת הזו. היו לי הרעיונות שלי, היתה אג'נדה, אבל הסגנון היה לגמרי שלהן. אני הצעתי שעבודות הסלים יהיו בגודל שלהן, ושהן יבטאו את עצמן איך שהן רוצות. כשחשבנו על צבעים, עלו גוונים של מדבר וגוף, שקשורים להיסטוריה ולזהות האישית. מהר מאוד כל אחת לקחה את הסגנון לכיוון שלה".
הסל של סאלאמווית הגוס, למשל, סרוג בפסים של אדמה, שחור ולבן. ''אלוהים יורד לאדמה בשביל כולם", היא אומרת לנו. "בשביל גדול, בשביל קטן, בשביל שחור, בשביל לבן''.
מימון-קהן: "גיל הצליח לגרום לנשים להשתחרר, לקחת את העבודה למקום האמנותי. הוא נתן לכל אחת מהן ספר סקיצות. הן לא הבינו מה זה בהתחלה. והוא אמר: זה כדי שתשחקו. הוא פשוט כבש את לבן. הוא הגיע כל שבוע עם קופסה של עוגיות שהוא אפה בבית. זה היה ייצוג של גבר בצורה שהן לא מכירות. מי זה שאופה עוגות בבית? אשה אחת סיפרה שהבעל שלה, אם הוא צמא - הוא לא יגש לקחת כוס מים בעצמו. ראיתי איך הן משתנות עם הזמן, ביחסן לעבודה שלהן. ואז היו כל התגובות מכל הקהילה, ' וואו, זה מקסים'. זו הייתה חוויה מאוד חזקה עבורן". יפמן: "קיבלתי הרבה סיפוק מהדיאלוג המתמשך, מהערך האקטיביסטי שהתלווה לעבודה, ומכך שיכולתי לסייע למי שבאמת צריך עזרה".
באפריל יוצג המיצב בגלריה שמייצגת את יפמן בניו יורק, גלריית רונאלד פלדמן, כחלק מ-VIOLATED, תערוכה קבוצתית שאוצרות ד"ר רושל סיידל והארגון "זכרו את הנשים", ועוסקת בנשים, שואה ורצח עם.
התערוכות שבדרך
שיתוף הפעולה בין קוצ'ינטה ליפמן פתח דלת שמובילה לדלתות נוספות. לאחרונה יצרו הנשים עבודת מוזאיקה על קיר הבניין בשדרות רוטשילד 10, ובשבוע הבא ישתתפו בתערוכה "כולנו היינו פעם פליטים", שאוצרות סנדרה וייל והילה לביב בחלל השיתופי לאמנות ''נולובז'', בדרום תל אביב.
במאי הן יציגו שטיח שנוצר בעבודה משותפת בגלריה של מכללת רופין, במסגרת כנס בינלאומי על הגירה ופליטות, ובספטמבר מתוכננת להן תערוכה בגלריה ללימודי אפריקה - שיתוף פעולה בין הגלריה ובין El-Saieh, הגלריה של שרונה נתן (בתו של אייבי נתן), שהיא אחת הגלריות הגדולות לאמנות בפורט-או-פרנס, בירת האיטי. "יש לה אוסף עצום של עבודות מקומיות", מספרת מימון-קהן, "ושם ראיתי דגלי וודו רקומים עם חרוזים. שרונה תגיע לכאן עם אחת האמניות המקומיות המובילות, מירלנדה קונסטנט, והן יעבדו עם הנשים, שיציגו את סיפוריהן האישיים על דגלים".
"אנחנו כל הזמן מחפשות. מתפתחות, מתקדמות, מרחיבות את האופקים", מסכמת מימון-קהן, "ומקוות שגם מהמקום האמנותי ייפתחו אפשרויות כלכליות שיגדילו את מעגל ההכנסות וייצבו את מצבן הכלכלי של הנשים. ההוצאות לא קטנות - דמי שכירות, חשבונות, חומרי גלם, והחלום שלנו הוא שהנשים יוכלו לעבוד רק כאן. שזו תהיה עבודתן".
