רק מה שהיא אוהבת: התגרשה, שינתה את שמה והחלה להקשיב ללב

נויה אור-יהב עברה חוויות קשות. אחרי שיחות רבות עם חולים שבהם טיפלה, הבינה שהחיים קצרים, ומאז היא נשמעת כאילו כתבה בעצמה את השיר ההוא של גלי עטרי

ענת לב אדלרפורסם: 09.06.20 01:29
נויה אור-יהב. "למה לחכות לפטיש? למה לא לשנות את החיים כשאנחנו מרגישים שאנחנו לא נאמנים לעצמנו?" (צילום: ליה יפה)
נויה אור-יהב. "למה לחכות לפטיש? למה לא לשנות את החיים כשאנחנו מרגישים שאנחנו לא נאמנים לעצמנו?" (צילום: ליה יפה)

נויה אור-יהב היא מיילדת של אומץ. "אני יודעת להפריד בין אנשים לבין הפחדים שלהם ולגרום להם לקפוץ למים", אומרת מי שנולדה בשם שושנה סגל, ושבאמצע החיים, אחרי שהתגרשה, החליטה להחליף את שמה וגם את אופן ההתנהלות שלה בחיים. אור-יהב (45), שגם קפצה למים באופן ממשי (חכו להמשך), רותמת את התובנות שצברה כדי לסייע לאנשים להבין שהחיים זה עכשיו, שאין שידור חוזר, ושאנחנו כאן כדי לממש את יכולותינו באופן המשמעותי והנאמן ביותר לעצמנו.

 

מאיפה היא יודעת? אחרי שהייתה מגיל 18 עד גיל 43 אחות אונקולוגית בבית החולים וולפסון וליוותה חולים שהתמודדו עם סרטן, ובהם חולים סופניים, היא יודעת. היא שמעה מהם על פחדים ועל חיים שהוחמצו בגלל כניעה למה שמקובל והליכה בתלם, ואז חישבה מסלול מחדש והפכה לעצמה את החיים.

 

הכירו אותה:

 

 

נתחיל בילדות. כמו תמיד. "אני באה מרמלה, מהתחתית של התחתית, והייתה לי ילדות קשה. התעללות מינית ראשונה חוויתי בגיל 12. זה היה אבא של חברה שלי, אדם שהכרתי טוב, וזה גרם לשבר גדול בנפש שלי. כילדה אני זוכרת את עצמי בודדה, לא מקובלת. אף אחד לא דיבר איתי. לא הזמינו אותי למסיבות, לטיולים. הייתי כל הזמן עם הילדים הדחויים. לא פשוט לגדול ככה. וזה נמשך לאורך כל הילדות. לא היה לי טוב. הרגשתי כל הזמן צורך להיזהר, ללכת על ביצים; הרגשתי שאני לא יכולה להביע את עצמי".

 

איך הצלחת בכלל להקשיב לקול הפנימי שלך, אם חיית בכזה מצב?

"זהו, שלא הקשבתי לעצמי. עד גיל 31 התנהלתי על אוטומט ועשיתי רק מה שחשבתי שמצפים ממני לעשות. בגיל 31 עצרתי בבום. זה היה אחרי שהתחתנתי עם גבר שלא אהבתי מעולם. היו לי חמש שנים של חיים בלי אהבה, בלי חברות, בלי להיות מאושרת, בלי להרגיש רצויה או

נאהבת, וגם בלי כסף, כי הוא לא עבד, וכל העול נפל עליי. אבל מי בכלל הבין משהו? התחתנתי בגיל 26 מתוך לחץ חברתי, ואז, יום אחד התעוררתי והבנתי כמה רע לי וכמה שאני בודדה".

 

"ניהלתי שיחות עם חולים גוססים שאמרו לי שהם מצטערים שהם לא חיו את החיים כפי שהם באמת רצו, ושבעצם הם חיו חיים של אנשים אחרים ולא הגשימו חלומות ומטרות"

כשגמלה בליבה ההחלטה לפרק את הנישואים, הדברים ששמעה מהחולים שבהם טיפלה, נפלו על אוזניים קשובות. "בגלל העבודה בבית החולים הבנתי מגיל צעיר עד כמה החיים קצרים", היא אומרת, "עד כמה הם לא מחכים לאף אחד, ועד כמה רוב האנשים חיים בהתפשרות ובקטן. אמרתי לעצמי שככה אני לא מוכנה להמשיך לחיות".

 

מה זה "ככה"?

"לחיות עם חרטות, לחיות ליד הדברים, ועם חלומות שאני לא מגשימה. התחלתי להרגיש שמגיע לי לעשות יותר דברים שלא עשיתי, ושאני לא מוכנה לחיות ליד החיים. המחשבות האלה התחילו בגיל 28, ולקח לי עוד כמה שנים לעשות מעשה. כל שיחה שניהלתי עם חולה ביססה בי את האומץ. ניהלתי שיחות עם חולים גוססים שאמרו לי שהם מצטערים שהם לא חיו את החיים כפי שהם באמת רצו, ושבעצם הם חיו חיים של אנשים אחרים ולא הגשימו חלומות ומטרות כי הם פחדו להיות מי שהם. אנשים ישבו ובכו בימים האחרונים שלהם על זה שהם חיו בקטן, הלכו לפי תכתיבים של החברה, של ההורים, של מה שמקובל, ובסוף נשארו עם שברון לב, חרטות ותחושת החמצה".

 

איך הם ניסחו את תחושת ההחמצה?

"בכך שהם לא היו נאמנים לעצמם, שהם לא הלכו בדרך שלהם, שהם הקשיבו לאמונות של ההורים ועשו דברים מתוך ריצוי ומתוך פחד מפני מה יגידו. אנשים בסוף חייהם בכו על כך שהם ויתרו על עצמם. הרבה חולים אמרו גם שהם מצטערים שעבדו קשה כל החיים, ולכן פספסו את גידול הילדים. היו אומרים לי בדמעות: 'עוד משמרת, עוד ישיבה, עוד לקוח, והחמצנו את הילדים, את בני הזוג, את החברים'. אנשים נסחפו במרוץ החיים, לא שמרו על קשרים עם חברי ילדות, עם חברים מהצבא ומהתיכון, ולאט-לאט הקשרים נפרמו, ועל ערש דווי הם פתאום שאלו איפה כל החברים האלה, איך הם נתנו לזה להתאדות".

 

"התחתנתי מתוך לחץ חברתי, ואז, יום אחד התעוררתי והבנתי כמה רע לי וכמה שאני בודדה" (צילום: ליה יפה)
    "התחתנתי מתוך לחץ חברתי, ואז, יום אחד התעוררתי והבנתי כמה רע לי וכמה שאני בודדה"(צילום: ליה יפה)

     

    גם על זוגיות, היא אומרת, דיברו איתה אנשים שהגיעו לסוף המסע, או אלה שהתמודדו עם סרטן והבינו שהם חייבים לחשב מסלול מחדש. "בעיקר סיפרו לי על חיים בזוגיות מצמצמת, מתוך פחד. אנשים חיכו חיים שלמים כדי לחוות אהבה עם בן זוג, ולא היה להם אומץ לקום ולצאת ממערכת יחסים קשה, כי יש ילדים, ומה יהיה, ואיך נתגרש, וזה לא כלכלי. לא היה להם אומץ להתמודד עם האמת הקשה וללכת אחרי הלב. צריך אומץ מאוד גדול לעמוד מול ההורים, החברה והנורמות ולהגיד: 'אבל אני לא רוצה את זה. אני רוצה את מה שאני חולם עליו'.

     

    "היה לי, למשל, מאושפז שלקה בסרטן המעי הגס, ולי היה ברור שהמחלה אצלו הייתה קשורה לחוסר שביעות הרצון שלו מעצמו. כל בני המשפחה שלו היו רואי חשבון, והוא נאלץ ללכת בתלם המשפחתי כי ההורים דחפו אותו. הוא היה מתוסכל וממורמר, ואז הגיעה המחלה. בגיל 42 הוא קיבל פטיש של חמישה קילו על הראש והחליט לשנות את כל החיים. אני אומרת, למה לחכות לפטיש? למה לא לשנות את החיים כשאנחנו מרגישים שאנחנו לא נאמנים לעצמנו? אני זוכרת שבהתחלה הוא היה אומר לי: 'אני מרגיש חנוק, מתוסכל. אני יודע שאני צריך להיות במקום אחר, ואני שונא את העבודה שלי, אבל צריך לפרנס, להביא כסף, יש לי שלושה ילדים'. הוא לא אמר: 'אני רוצה', 'אני אוהב' – אלא: 'אני צריך', 'אני חייב'. הוא השתמש במילים מאוד מצמצמות. וברגע שהנפש לא בריאה, זה יכול להתבטא גם בגוף".

     

    אבל זה קצת אוטופי לחשוב שכל אחד יכול לעשות רק מה שמתחשק לו. הרי באמת יש משפחה לפרנס, ויש קורונה, ואנשים איבדו עבודה, ועכשיו הם יקבלו כל תפקיד, העיקר להתפרנס.

    "נכון, ואני לא חושבת שכל אחד בנוי לעשות מה שבא לו. לעשות בדיוק-בדיוק מה שאתה אוהב ורוצה, זה דבר שדורש אומץ, ולא כל אחד מוכן לשלם את המחיר, אבל אם את נשארת במקום שאת פחות אוהבת, לפחות תעשי את זה במודעות. אל תהיי מתוסכלת וממורמרת, אלא תנסי לעשות דברים אחרים לגוף ולנפש שיעשו לך טוב ויאזנו את התחושה".

     

    היא עצמה למדה משחק ופסיכודרמה, השתתפה בקורסים ובסדנאות של התפתחות אישית ועשתה כושר. "דברים שהרימו אותי מבחינה נפשית", היא אומרת. "אנחנו בעידן שיש בו כל כך הרבה אפשרויות, אז אפשר גם לעבוד וגם לדאוג לנפש". ולאלה שאיבדו את מקום עבודתם בקורונה, או הוצאו לחל"ת, היא אומרת: "אל תיתקעו בתוך הפחד. נצלו את ההזדמנות הזו כדי לעשות שינוי ולעבור מתפיסה הישרדותית לתפיסה של מימוש. לא צריך לפחד משינויים. אני הדוגמה לכך. לכן היום אני מלווה אנשים במסע שלהם לניצחון על הפחד".

     

    ויש עוד פחד שהיא ניצחה, ושכל כך מחבר אותה לבלוג הזה: עד גיל 39 היא לא ידעה לשחות, ואז החליטה שזהו. אז מה אם היא טבעה פעמיים וניצלה? אז מה אם המים הם משהו מסוכן מבחינתה? "החלטתי שאני הולכת להתגבר על זה", היא נזכרת, "ואחרי שלמדתי ושחיתי, הבנתי: אם ניצחתי את הפחד מהמים, אני אנצח הכל".

     

     

       

      יעל אפטר לא פחדה לעזוב מקום עבודה ולצאת לעצמאות. הקליקו על התמונה:

       

      "תמיד הרגשתי שזה לא נורא ליפול, כי בסוף אני אקום על הרגליים". הקליקו על התמונה (צילום: יריב כץ)
      "תמיד הרגשתי שזה לא נורא ליפול, כי בסוף אני אקום על הרגליים". הקליקו על התמונה (צילום: יריב כץ)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      ענת לב-אדלר
      |
      |
      ענת לב אדלר היא מרצה לנשים על תהליכי שינוי באמצע החיים, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה" ויזמת תוכן של קלפי השראה ומחברות תוכן לנשים. מדי שבוע היא תפרסם כאן טור על האופן שבו הפסיקה לחכות והתחילה ללמוד לשחות.