הגולן נכבש במלחמה, והקיבוצניק כתב שיר ששמו נהפך למטבע לשון

יובב כץ חי בקיבוץ גדות שבצפון, שסבל מהפגזות סוריות. אחרי שהאיום הוסר, כתב את "בתי, את בוכה או צוחקת" - שיר שכותרתו הופיעה בעיתונים בהקשרים שונים ומשונים

עופרה עופר אורןפורסם: 07.06.20 01:26
קיבוץ גדות, אפריל 1967. כל הבתים נפגעו ביום קרב אחד, חודשיים לפני המלחמה (צילום: דוד רובינגר)
קיבוץ גדות, אפריל 1967. כל הבתים נפגעו ביום קרב אחד, חודשיים לפני המלחמה (צילום: דוד רובינגר)
יובב כץ. ההר, שנראה בעיני הילדה ואמה כמפלצת יורקת אש, כבר אינו מסוכן (צילום: Ronen7070, cc)
יובב כץ. ההר, שנראה בעיני הילדה ואמה כמפלצת יורקת אש, כבר אינו מסוכן (צילום: Ronen7070, cc)

"אני יודע איך התחילו לפחות 80 אחוז מכל התקריות שם", אמר משה דיין. "זה היה הולך ככה: אנחנו היינו שולחים טרקטור לחרוש באיזה מקום שאי אפשר לעשות בו כלום, בשטח המפורז, ויודעים מראש שהסורים יתחילו לירות. אם הם לא היו יורים, היינו מודיעים לטרקטור להתקדם הלאה, עד שהסורים היו מתעצבנים וכן יורים. ואז היינו מפעילים תותחים, ויותר מאוחר גם חיל אוויר".

 

את הדברים האלה סיפר מי שהיה שר הביטחון בתקופת מלחמת ששת הימים, בראיון שהעניק ל"ידיעות אחרונות" ב-1976 ושפורסם שנים אחרי מותו, ב-1997. בדבריו הקפיד דיין להדגיש כי רבים מראשי הצבא נהגו כך: הם דגלו במדיניות של פרובוקציות שיעוררו את הסורים לירות. דיין גם אמר שנקט את אותם צעדים שנקטו הרמטכ"לים חיים לסקוב, צבי צור ויצחק רבין כמו גם דוד אלעזר, שהיה אלוף פיקוד צפון במלחמת ששת הימים. דיין הודה, למעשה שישראל התגרתה בסורים כדי שאלה יגיבו ויתקפו, ואז תהיה לצה"ל עילה להגיב בחומרה.

 

משה דיין, 1967. מדיניות של פרובוקציות (צילום: דוד רובינגר)
    משה דיין, 1967. מדיניות של פרובוקציות(צילום: דוד רובינגר)

     

    במלחמת ששת הימים, שפרצה השבוע לפני 53 שנה, כבשה ישראל את רמת הגולן, וב-1981 עבר בכנסת החוק לסיפוחה. על המהלכים שהובילו למלחמה, ועל השאלה אם אכן הייתה זאת מלחמת אין ברירה, אפשר לקרוא בספר "1967: והארץ שינתה את פניה" מאת תום שגב ובמאמרו של פרופ' אייל זיסר "בין ישראל לסוריה – מלחמת ששת הימים ולאחריה". במהלך המלחמה ספגו יישובים ישראליים מהפגזות רבות שהגיעו מהמוצבים הסוריים שבצידו השני של הגבול. אחד מהם היה קיבוץ גדות שבעמק החולה, שספג הפגזות קשות גם כחודשיים לפני פרוץ המלחמה, באפריל 1967, ביום של קרבות אוויריים בין חיל האוויר הישראלי לסורי, שבמהלכו הופלו שישה מטוסי מיג-21 סוריים. באותו יום נפגעו מההפגזות כל בתי המשק.

     

    כשהמלחמה הסתיימה, ונודע שרמת הגולן נכבשה, חיבר יובב כץ, יליד קיבוץ נען שגר זמן מה בגדות, את השיר "בתי, את בוכה או צוחקת". דוד קריבושי הלחין אותו, והוא זכה למספר ביצועים:

     

    פגז אחרון התפוצץ ושתק,

    עטפה הדממה את העמק.

    ילדה בגדות יצאה ממקלט,

    ואין בתים עוד במשק.

     

    אמא, היה לנו בית ירוק

    עם אבא ובובה ושסק.

    הבית איננו, ואבא רחוק,

    אמי, את בוכה או צוחקת.

     

    הביטי למעלה, בתי, אל ההר,

    ההר שהיה כמפלצת.

    עוד יש תותחים, ילדתי, על ההר,

    אך הם מאיימים על דמשק.

     

    הביטי למעלה, בתי, לגולן,

    שם יש חיילים, אך להבא –

    דגלם בצבעים של כחול ולבן,

    בוכה וצוחק שם גם אבא.

     

    יהיה לנו בית ירוק, ילדתי,

    עם אבא ובובה ושסק,

    ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי,

    בתי, את בוכה או צוחקת.

     

    שקיעות באדום וזריחות בזהב

    פוגשות בירוק ובמים.

    ובלי תותחים של אויב על ההר

    יוריק עוד העמק כפליים.

     

    זורם הירדן, מתפתל כשיכור,

    פריחה את העמק נושקת.

    ואיש לא יסב את מימיו לאחור,

    בתי, את בוכה או צוחקת.

     

    זורם הירדן, בין גדות יעבור,

    פריחה את העמק נושקת,

    ואיש לא יסב את מימיו לאחור,

    בתי, את בוכה או צוחקת.

    בתי, את בוכה או צוחקת.

     

    הקשיבו לשיר בביצועו המקורי, של דבורה דותן ועליזה רוזן:

     

     

    צפו בגרסה של שלומית אהרון:

     

     

    השיר חוגג, מנקודת מבטה של ילדה קטנה, את הניצחון שהסיר מהקיבוץ את איומי ההפגזות הסוריות. יש חגיגה, אבל הילדה נאלצת להתמודד עם תמונה קשה: כל מה שהיא הכירה לפני שנכנסה למקלט – בתי הקיבוץ, עץ השסק, הבובה שלה – נעלם, ואמה ספק בוכה, ספק צוחקת, שכן בתי הקיבוץ נהרסו אמנם כליל, אבל ההר, שדמה בעיניהם למפלצת יורקת אש, שוב אינו מסוכן.

     

    כץ מתייחס בשירו גם אל האיום שהוסר עם כיבוש רמת הגולן: הסורים התכוונו להטות את מקורות הירדן – נחל דן, הבניאס והחצבני – כך שלא יזרמו אל הירדן ההררי, שהיה בשטח ישראל, אלא יעברו אל הירמוך ואל הירדן הדרומי, שהיו מחוץ לשטחה של המדינה. תוכניתם עוררה את מה שכונה "הקרב על המים", מאבק שנמשך שנים רבות. כיבוש הגולן הבטיח שההטיה לא תצא לפועל, וכדברי השיר: "איש לא יסב את מימיו לאחור". השורה קיבלה את השראתה מפסוק בספר תהילים פרק קי"ד: "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר".

     

    כותרתו של השיר נהפכה למעין מטבע לשון. באוגוסט 1990, למשל, יותר משני עשורים אחרי שהפזמון הופיע לראשונה, השתמש העיתונאי אמנון אברמוביץ' בכותרתו בהקשר שונה לגמרי מהמקורי. "זה הזמן ליזום דיון ציבורי על שאלת הסרבנות", כתב אברמוביץ' ב"מעריב". "למחרת הבחירות הבאות, ברגעי חשבון הנפש הקצרים וההולכים, שוב תישאל במפלגות השמאל השאלה: איך זה שהעם לא איתנו? בשביל חלקים מסוימים בשמאל השאלה איך זה שהעם לא איתנו, היא שאלת חריף-מתוק, בתי את בוכה או צוחקת". מדוע, תהה אברמוביץ' במאמרו, מסכימים אזרחי ישראל לכך שהמדינה תשקיע תקציבים נכבדים בפיתוח ההתיישבות היהודית בגדה המערבית, ולא בבניית דיור לעולים החדשים המציפים את המדינה, ואיך ייתכן שמחאת מחוסרי הדיור ("כל הארץ מלאה במאהלי מחאה", כך כתב) אינה משפיעה על העמדות הפוליטיות של האזרחים? נראה כי השאלות והתהיות השונות הנוגעות בשיקוליהם של מקבלי ההחלטות, יימשכו מאז ולתמיד.

     

     

       

      אחד השירים המפורסמים ביותר שנכתבו בעקבות מלחמת ששת הימים הולחן על ידו. הקליקו על התמונה:

       

      "רגע בלתי נשכח". הקליקו על התמונה (צילום: משה מילנר, לע"מ)
      "רגע בלתי נשכח". הקליקו על התמונה (צילום: משה מילנר, לע"מ)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      עופרה עופר אורן
      |
      |
      נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים