צילום: אמיר יהל

מה אנחנו עושים 14,000 פעמים
ביום ולמה אי אפשר לזייף חיוך?

מסע מרתק אל מסתרי האורגניזם של הגוף האנושי חושף, בין השאר, מה פוטנציאל האחסון של המוח, למה וירוסים נכנסים לתרדמת וכמה כוסות רוק תמלאו במהלך החיים

ה־DNA של כל בני המין האנושי דומה מאוד, כך שאנחנו חולקים 99.9% ממנו עם אחרים. ה־0.1% הוא זה שגורם לכל אחד מאיתנו להיות ייחודי (צילום: Shutterstock)
ה־DNA של כל בני המין האנושי דומה מאוד, כך שאנחנו חולקים 99.9% ממנו עם אחרים. ה־0.1% הוא זה שגורם לכל אחד מאיתנו להיות ייחודי (צילום: Shutterstock)

הגוף שלנו הוא דבר מוזר. מצד אחד הגוף הוא בעצם אנחנו. אנחנו מזוהים על ידי אחרים ולפעמים גם על ידי עצמנו כ"שמן", "רזה", "ג'ינג'י" או "שחום", "זאת עם הגומות" או "הגבוה". אנחנו מרגישים הזדהות עם מבנה גופנו וצורתו, גם כשאנחנו לא מודעים לחיצוניות שלנו אלא נהנים מטיול בוקר ברחוב, ממוזיקה באוזניות או מחיבוק עם אהובינו. זה הגוף שלנו שמשדר אלינו את משב הרוח, את המלודיה שבוקעת מהאייפוד או את מגע אהובנו על גופנו. מחלות ושיבושים גופניים שמשנים את חיינו, ולפעמים גם את אופיינו, מעידים גם הם על הקשר ההדוק בין הגוף ובינינו, ומעל לכל - הקשר הזה מופגן בשיאו בעובדה שסופו הוא סופנו.

 

ומהצד השני, הגוף הוא אחרי הכל רק "גוש בשר". אוסף של חומרים מעורבבים עם מנגנונים כימיים שמפעילים אותם. יש שיאמרו מכונה שקשה לומר היכן היא מחביאה את אותו "אני". התעלומה הזאת, שהעסיקה את הפילוסופיה המערבית לאורך ההיסטוריה, היא זו שעומדת מאחורי הניסיון של  סופר המסעות ביל ברייסון לסייר בתוככי הגוף, להבין ולהנגיש לכולנו מה באמת קורה בתוכו בספרו החדש The Body: A Guide for Occupants (" הגוף: מדריך למשתכנים", בתרגום חופשי).

 

 

עשה את מרב הקריירה שלו ככותב ספרי מסעות וטיולים. ביל ברייסון (צילום: AP)
    עשה את מרב הקריירה שלו ככותב ספרי מסעות וטיולים. ביל ברייסון(צילום: AP)

     

    ברייסון, אמריקאי שמתגורר בבריטניה, עשה את מרב הקריירה שלו ככותב ספרי מסעות וטיולים. הוא נודע בתחילה בספרו "רשימות מאי קטן" (יצא בעברית בהוצאת מודן), שבו הוא משוטט ומגלה את בריטניה, ולאחר מכן עבר לכתיבה על מדע והתפרסם בספר "ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל" (יצא בעברית בהוצאת דביר). בספרו החדש הוא משלב בין השניים כשהוא מדריך את הקורא בסיור אל תוך הגוף. את המקרים התרבותיים והאנושיים שליקט ברחבי העולם הוא מחליף בסיפורים, בפרטי טריוויה ובאנקדוטות על התאים, הנוירונים ומערכת הדם.

     

     

    מתברר שאנו עושים בהיסח הדעת המון פעולות - כמו למצמץ 14,000 פעם ביום, להצמיח 7 מטרים של שיער או לייצר 124 כוסות רוק במהלך החיים

    הספר עשיר במידע על גדלים, אורכים ומידות של האיברים הפנימיים שלנו, שמתברר שאם היינו מסדרים אותם אחרת – יכולנו להגיע עד לירח ובחזרה. כך, למשל, אם היינו פורסים את הריאות, היה אפשר לכסות בהן מגרש טניס; אם היינו בוחרים לחבר את כלי הדם לצינור אחד ארוך – היינו יכולים להקיף איתו את כל כדור הארץ פעמיים; ואם היינו מצרפים את חומצות הגרעין של ה־DNA שבתאים זו לזו, היינו יוצרים חוט דק שיכול להגיע עד אל מעבר לכוכב הלכת פלוטו.

     

    אבל ברשימת שיאי הגינס של הגוף אפשר למנות לא רק גדלים אלא גם את מספרי הפעולות. מתברר שאנו עושים בהיסח הדעת המון פעולות - כמו למצמץ 14,000 פעם ביום, להצמיח 7 מטרים של שיער או לייצר 124 כוסות רוק במהלך החיים.

     

    המספרים שאיתם פותח ברייסון את הספר הם אולי המספרים שמבטאים את חידת הקשר בין גוש הבשר הזה ובינינו. האומדן שניתן כאן הוא תמחור - כמה יעלה לרכוש את כל הכימיקלים שמהם עשוי גופנו? מתברר שברייסון לא צריך לעשות את החישוב לבדו, כי האגודה המלכותית לכימיה בבריטניה חישבה ב־2013 את עלות 59 "המרכיבים" שמהם עשוי בנדיקט קמברבאץ', השחקן המככב בסדרה שרלוק הולמס של ה־BBC.

     

     

    כמה עולים 59 המרכיבים שמהם עשוי השחקן בנדיקט קמברבאץ'? (צילום: Roy Rochlin/GettyimagesIL)
      כמה עולים 59 המרכיבים שמהם עשוי השחקן בנדיקט קמברבאץ'?(צילום: Roy Rochlin/GettyimagesIL)

       

      אחרי מדידה ותמחור של פחמן, חמצן, מימן וכן הלאה היא הגיעה למסקנה שקמברבאץ' DIY יעלה 151,578 דולר. אמנם אפשר למצוא במחיר מציאה את שלל החומרים, אבל בין אם זה יהיה בזול ובין אם ביוקר, התמחור הזה מבהיר: גם אם תקנו את כל החומרים, לא תוכלו להרכיב מהם אדם. ועם זאת, ברייסון מנסה להבין מה נמצא בתוככי גוש הבשר הזה שקוראים לו אני, ובתוך כך חושף כמה עובדות מדהימות על מה שמתרחש מאחורי עורנו, בתוך גולגולתנו או בגרעין התא שלנו. לפניכם כמה מהן.

       

      החיידקים: דיירים בשיכון פנימי

      גופנו הוא מעונם של 40,000 סוגי חיידקים (מספרם האבסולוטי הוא כמה עשרות טריליונים) - אורגניזמים קטנטנים השוקלים מיליונית משטר כסף. מרביתם הגדול מתגוררים במערכת העיכול (אך יש גם בפה, בחניכיים, בנחיריים), ושם הם מסייעים לפרק את האוכל, להפיק ממנו ויטמינים ולעשות פעולות נוספות.

       

      פרופיל החיידקים של כל אחד מאיתנו שונה וייחודי ומשתנה בהתאם לגיל, לתזונה, לאנטיביוטיקה שנטלנו או לא, למשקל גופנו וגם לפרטנר שלנו לחיים. לעתים אנחנו קולטים אל תוך גופנו קבוצת חיידקים חדשה, כמו בזמן קיום יחסי מין או בנשיקה, אבל החיידקים המקומיים מגרשים את החדשים כהרף עין, וכך, בתוך יום היה כלא היה. עם זאת, לעתים יש חיידקים מזיקים שמתנחלים בנו וקשה יותר לגרש אותם.

       

      במחקר שנערך באוניברסיטת אריזונה ויתרו על הנזלת היוצאת מהאף והדביקו את הפייק נגיף ישירות לידית דלת הכניסה. לקח לנגיף 4 שעות בלבד (!) "להדביק" את מחצית העובדים בבניין ולהתנחל בכל מכשיר אפשרי במשרד  (צילום: Shutterstock)
        במחקר שנערך באוניברסיטת אריזונה ויתרו על הנזלת היוצאת מהאף והדביקו את הפייק נגיף ישירות לידית דלת הכניסה. לקח לנגיף 4 שעות בלבד (!) "להדביק" את מחצית העובדים בבניין ולהתנחל בכל מכשיר אפשרי במשרד (צילום: Shutterstock)

         

        הנגיפים: טרמפיסטים בגלקסיה שלנו

        בתוך גופנו יש גם הרבה נגיפים, שהם אורגניזמים זעירים ויותר קטנים משמעותית מחיידקים. הנגיפים אינם ראויים לתואר "יצורים" מכיוון שמחוץ לגוף החי הם דוממים כמו גרגר אבק ואינם מסוגלים לנשום, לנוע או להזין את עצמם. הנגיפים הם למעשה "טרמפיסטים" שתלויים בנו כדי שנעביר אותם מידיות של דלתות, מוטות האוטובוס או עמדות המחשב היישר לתוך גופנו.

         

        נגיפים הם "היפהפייה הנרדמת" האמיתית – הם מסוגלים להיכנס לתרדמת ולשרוד אלפי שנים. ב־2014 נמצא בסיביר נגיף מלפני 30,000 שנה, שרק המתין בסבלנות לכך שיגיעו החוקרים ויזריקו אותו לאמבה כדי לחזור לחיים
        כשהם נכנסים לגוף, לעומת זאת, הם מקבלים חיים ומתחילים לשגשג ולהתרבות. למעשה, נגיפים הם "היפהפייה הנרדמת" האמיתית – הם מסוגלים להיכנס לתרדמת ולשרוד אלפי שנים. ב־2014 נמצא בסיביר נגיף מלפני 30,000 שנה שרק המתין בסבלנות לכך שיגיעו החוקרים ויזריקו אותו לאמבה כדי לחזור לחיים.

         

        גם בגופנו נגיפים יכולים להיכנס לתרדמת ולחכות לזמן כושר. כך מתנהג למשל הווריצלה זוסטר, שאחראי למחלת האבעבועות בילדים, ונשאר רדום בגוף 60 או 70 שנה, אז הוא מתפרץ כשלבקת חוגרת.

         

        מכון מחקר בריטי שביקש למצוא תרופה לנגיפים (ונסגר לבסוף בהיעדר תקווה לממש את מטרתו), שלח למפגש חברתי נבדק עם נוזל אולטרה־סגול ("פייק" פתוגן), כשהוא דולף מאפו כמו נזלת. הנבדק הסתובב במסיבה, ולאחר שהדליקו את האור התגלה שהנוזל האולטרה־סגול הגיע לידיים, לחלקים העליונים של הגוף, למשקפיים, לידיות, לכריות, לספות, לקערת הבוטנים ולכל דבר שהיה בחדר. למעשה, לא היה בין משתתפי המסיבה מישהו שחלקיק בגופו לא הזדהר והסגיר את נזלת הדמה.

         

        במחקר אחר, שנערך באוניברסיטת אריזונה, ויתרו על הנזלת היוצאת מהאף והדביקו את הפייק נגיף ישירות לידית דלת הכניסה. לקח לנגיף 4 שעות בלבד (!) "להדביק" את מחצית העובדים בבניין ולהתנחל בכל מכשיר אפשרי במשרד. אגב, בניגוד למה שחושבים – מגע ולא נשיקה או התעטשות הוא הדרך הטובה ביותר להעביר נגיפים מגוף לגוף.

         

        העור: מעטפת של פתיתים

        העור הוא האיבר הגדול ביותר שלנו, אלא שהשכבה החיצונית שלו מורכבת מתאים שכבר מתו. למעשה, אנחנו משילים את עורנו ללא הרף, בקצב של 25,000 פתיתי עור בדקה (מיליון בשעה), כך שהרבה מתכולת שקית שואב האבק היא למעשה פתיתי עור (ולכן היא גם מריחה כמו שערות שרופות).

         

        בשכבה הפנימית של העור (בדרמיס) מצויים הקולטנים שבזכותם יש לנו מגע (תרתי משמע) עם העולם. למעשה, בשכבה הזאת מצויים גופיפי חישה שכל אחד מהם מתמחה בהעברת תחושה אחרת. בזכות גופיפי מייסנר אנו יכולים לחוש לטיפה של אהוב או משב רוח על פני העור (לא מפתיע לגלות שהם מצויים בכמויות בקצות האצבעות, בשפתיים ובאיברי המין); גופיפי רופיני מעבירים אלינו תחושת חום ומסייעים למנוע כווייה; וגופיפי מרקל מגיבים ללחץ ואחראים לתנועה. המוח יודע לפרש את המידע מהגופיפים בעור, כך שמגע של אדם אהוב נתפס כנעים, ואילו מגע זהה של מטרידן נתפס כדוחה.

         

        כמות המלנין שצובעת את שכבת העור הדקה החיצונית היא ההבדל הפיזיולוגי היחיד בין שחורים ללבנים (צילום: Shutterstock)
          כמות המלנין שצובעת את שכבת העור הדקה החיצונית היא ההבדל הפיזיולוגי היחיד בין שחורים ללבנים(צילום: Shutterstock)

           

          השכבה שמעניקה לנו את צבענו היא שכבה דקיקה של האפידרמיס. האפידרמיס שלנו שונה מכיוון שכמות המלנין שאנו מפרישים שונה. המלנין הוא מעין קרם הגנה, והלבנים מפרישים פחות ממנו, כנראה כתולדה של הסתגלות לארצות עם פחות אור שמש (שבהן אנשים סובלים יותר ממחסור בוויטמין D). למעשה, כמות המלנין שצובעת את שכבת העור הדקה החיצונית היא ההבדל הפיזיולוגי היחיד בין שחורים ללבנים, ומוזר לחשוב שהיא זו שאחראית לגזענות, לדיכוי, לאפליה ואף לעבדות. המלנין אחראי לא רק לצבעוניות האנושית אלא גם לצבעוניות שבטבע. הוא זה שמעניק את הצבעים השונים לנוצות הציפורים, לזוהר של דגי המעמקים ולצבעו השחור של דיו הדיונון.

           

          המוח: מעבדת מידע ענקית

          הזיכרון, החשיבה, הידע והתפיסה שלנו את העולם ממוקמים כולם במוח, שהוא בסך הכל חומר דמוי ג'לי שעשוי מ־75%־80% מים והיתר חלבונים ושומנים. המוח - שמעביר לנו מציאות עשירה בקולות, בצבעים ובריחות – לא נמצא במגע עם העולם וכלוא בתוך גולגולת חשוכה. יש לו יכולות חישוב והחזקת מידע אדירות - פיסת מוח בגודל גרגיר חול מאחסנת אלפיים טרה־בייט מידע (שווה ערך לכל הסרטים שאי פעם נעשו בעולם), והמוח כולו יכול לשמור 200 אקסה־בייט – שהם כל המידע הדיגיטלי שיש כיום בעולם. עם זאת, המוח האנושי אינו גדול במיוחד, ובאופן אבסולוטי לווייתנים ופילים מצוידים במוח גדול יותר, ובאופן יחסי לגודל הגוף לעכברים יש מוח גדול יותר.

           

          המוח מכיל 86 ביליון תאי עצב, נוירונים שהם תאים מוארכים כמו חוט המתאימים להעברת אותות חשמליים. הנוירונים נפגשים עם נוירונים אחרים באזור שנקרא סינפסה, ואם אנו רוצים להצביע על מקום בגוף ששם נמצאת האינטליגנציה שלנו – הרי זה בסינפסות (ולא בנוירונים).

           

          למוח יש חלקים שכל אחד מהם מתמחה בפעילות אחרת. יש אזור (האונה הקדמית) שאחראי על מחשבות, תכנון ופתרון בעיות; אזור אחר (בשם סרבלום) אחראי על תנועה; ואזור נוסף (גזע המוח) שאחראי על פעולות בסיסיות כמו שינה ונשימה. ישנם גם אזורים שמתמחים בהיבטים שונים של המציאות (פירוש הקלט החושי) – יש אונה שאחראית על מגע, אחרת על שמיעה ואחרת על ראייה. ההתמחות היא לעתים מאוד ספציפית, ויש אזור שאחראי למשל על זיהוי פנים של אנשים.

           

          פיסת מוח בגודל גרגיר חול מאחסנת אלפיים טרה־בייט מידע (שווה ערך לכל הסרטים שאי פעם נעשו בעולם), והמוח כולו יכול לשמור 200 אקסה־בייט – שהם כל המידע הדיגיטלי שיש כיום בעולם (צילום: Shutterstock)
            פיסת מוח בגודל גרגיר חול מאחסנת אלפיים טרה־בייט מידע (שווה ערך לכל הסרטים שאי פעם נעשו בעולם), והמוח כולו יכול לשמור 200 אקסה־בייט – שהם כל המידע הדיגיטלי שיש כיום בעולם(צילום: Shutterstock)

             

            הרבה בעיות נוירולוגיות, כמו פרקינסון ואלצהיימר, נובעות מפגיעה במוח. יש גם פגיעה מסוימת (באמיגדלה) שהופכת אנשים לחסרי פחד (אגב, מוחם של מתבגרים לא בשל לגמרי ואינו מעריך סיכון נכונה), ופגיעה באזור אחר גורמת לאנשים לתוקפנות.

             

            המוח אינו משדר לנו את העולם כפי שהוא אלא מעבד את הקלט. כך למשל, הוא אינו משדר לנו את מה שהעין ראתה אלא את מה שצפוי להתרחש בעוד חמש שניות (כדי שנוכל להתגבר על הפיגור של זמן העברת המידע). הוא משמר זיכרונות, אבל אפשר גם לשתול בו זיכרונות של דברים שלא היו ולא נבראו. ועוד עובדה חשובה על החיים שלנו, או ליתר דיוק המוות - המוות נקבע במרבית חלקי העולם על פי הפסקת הפעולה של גזע המוח.

             

            הפנים: אי אפשר לזייף חיוך

            בפנים יש כ־40 שרירים שאחראים על ההבעות שלנו. ישנו ויכוח על מספר הבעות הפנים שאנו יכולים להפיק, כשהמינימליסטים מדברים על 40, ואילו הלארג'ים טוענים שיש אלפים. חלק מההבעות תלויות תרבות, אבל יש, כפי שמצא חוקר נודע בשם פאול אקמן, שש תחושות שמובעות בכל העולם באותו האופן - פחד, כעס, הפתעה, הנאה, גועל ועצב. חיוך הוא הבעה אוניברסלית כזאת, ואי אפשר לזייף אותו מכיוון ששריר העין, שהוא שריר לא רצוני, חייב להיות מעורב בחיוך אמיתי. אגב, אם כבר עובדות מעוררות חיוך, נמצא כי מרגע היוולדם תינוקות מעדיפים להתבונן בפני אדם.

             

            יש,שש תחושות שמובעות בכל העולם באותו האופן - פחד, כעס, הפתעה, הנאה, גועל ועצב (צילום: Shutterstock)
              יש,שש תחושות שמובעות בכל העולם באותו האופן - פחד, כעס, הפתעה, הנאה, גועל ועצב(צילום: Shutterstock)

               

               

              הרגליים: מחיר ההליכה על שתיים

              מבין 250 סוגי פרימאטים אנחנו היחידים שהולכים על שתיים. לא ממש ידוע מה התפקיד האבולוציוני הזה, אבל יש המשערים שהליכה על שתיים מסייעת לנו לשאת את התינוק, אחרים גורסים שהיא לשם ראייה למרחק, ויש שטוענים שהיא מאפשרת להשליך ולזרוק דברים. בכל מקרה, הזקיפות וההליכה הן מהתכונות המהותיות המוטבעות בפיזיולוגיה שלנו וקשורות לאפיונים רבים שמבדילים אותנו מיצורים אחרים בטבע: צווארנו המוארך, גבנו (וגוונו) הגמיש, הברכיים הגדולות, שריר הישבן, קשתות כפות הרגליים ועמוד השדרה, שמוביל לגוף עצבים וכלי דם. אפילו מבנה הפנים הייחודי לאדם – עם האף הבולט והלוע המיוחד שמאפשר דיבור – קשור בעקיפין להיותנו דו־רגליים.

               

               

              מבין 250 סוגי פרימאטים אנחנו היחידים שהולכים על שתיים (צילום: Shutterstock)
                מבין 250 סוגי פרימאטים אנחנו היחידים שהולכים על שתיים(צילום: Shutterstock)

                 

                המעבר להליכה על שתיים העלה גם את הסיכונים שלנו, כי הוא הפך אותנו לחשופים יותר, קטנים יותר ולא מאיימים, אבל הוא הגיע גם עם יתרונות מסוימים. הראשון היה יכולת השלכת חפצים (ובהמשך חצים) על חיות – שהתאפשר בזכות המותן המסתובב, הכתפיים החופשיות והידיים המתנופפות. מאוחר יותר, כפי שמעריכים, התווספה ליכולת ההליכה גם יכולת הריצה הממושכת, שמייחדת אף היא את המין האנושי וסייעה לנו להתיש חיות ולצוד אותן. עם זאת, יש מחיר לזקיפות – והוא בא לידי ביטוי בעיקר בכאבי הגב ובקושי בלידה של נשים, שאגן הירכיים שלהן צר כל כך.

                 

                מערכת העיכול : לא מעכלים את עצמנו

                אורכו של צינור העיכול שלנו הוא יותר מ־13 מטר. המזון שאנו אוכלים מבלה בעיכול שעות ארוכות – אבל הוא מעדיף נשים. אצל גברים הוא שוהה 55 שעות, ואילו אצל נשים הוא משתהה יום נוסף. הקיבה, שם מבלה האוכל 4־6 שעות לפני שהוא עובר למעי הדק, היא לא החלק החשוב ביותר במערכת העיכול, אבל היא כן המקום שבו המזון מושרה בחומצה הידרו־כלורית, שעוזרת לחסל את החיידקים שהגיעו עם המזון.

                 

                עם זאת, החומצה לא תמיד מחסלת את כל החיידקים, ולעתים אנו לוקים בקלקול קיבה. זה אינו נובע מרשלנות הקיבה, אלא מכך שהרבה מאוד מהאוכל שלנו נגוע בחיידקים – בהם אי־קולי (84% מחזות העוף באמריקה!), סלמונלה וחיידקים אחרים. בשר, ביצים ומיונז עלולים להיות מקור לחיידק, והעלים הירוקים גורמים לחמישית מקלקולי הקיבה.

                 

                לא רק בשר, ביצים ומיונז. העלים הירוקים גורמים לחמישית מקלקולי הקיבה (צילום: Shutterstock)
                  לא רק בשר, ביצים ומיונז. העלים הירוקים גורמים לחמישית מקלקולי הקיבה(צילום: Shutterstock)

                   

                  אגב, כשהקיבה נכשלת ומתפתח קלקול קיבה, אל תאשימו את הארוחה האחרונה שאכלתם. לרוב זה בגלל אוכל שאכלתם 24 שעות קודם לכן, ויש מקרים שבהם מדובר במזון שכבר שכחתם, כי אכלתם אותו 72 שעות לפני שחוויתם את הקלקול. אבל אולי אחת העובדות הכי מרתקות היא שלמרות שאנו עשויים מבשר, והמעי יודע לעכל בשר, אנחנו לא מעכלים את עצמנו. מה שמגן עלינו מכך הוא שכבה של תאי הגנה (אפיתל) שמצפה את המעי, אבל כמו כל עובדים בסיכון, גם תאי ההגנה האלה נשחקים מהר ומתחלפים בכל שבוע.

                   

                  ה־DNA : אבולוציה של טעויות

                  הגוף מצליח לתקן ולשמר את עצמו - בכל יום 1־5 מהתאים שלנו הופך לסרטני ומערכת החיסון מחסלת אותו

                  ה־DNA הוא מעין ספר ההוראות שעל פיו אנחנו נכתבים. הוא מחולק לכרומוזומים שמחולקים מצידם לגנים. הגנים מספקים הוראות לבניית חלבונים (כמו הורמונים, אנזימים ונוגדנים), שהם מהרכיבים השימושיים ביותר בגוף. ה־DNA שלנו, אגב, עמיד מאוד ויכול להחזיק מעמד עשרות אלפי שנים. זה למעשה מה שמאפשר לאנתרופולוגים וארכיאולוגים לשחזר כיצד נראה האדם הקדמון על פי שלדים שנמצאו במערות. הוא מעביר את המידע לדור הבא בדיוק מרבי וכמעט ללא טעויות. ליתר דיוק: עם טעות אחת לביליון העתקות.

                   

                  הטעות הזאת אחראית לכך שלכל אחד מאיתנו יש כמאה מוטציות (טעויות בהעתקה) שלא קיבלנו מהורינו, והיא גם זו שמאפשרת את ההתפתחות והאבולוציה. למעשה, הגוף מצליח לתקן ולשמר את עצמו, וכך רוב המועדים להתקף לב לא חוטפים אותו. רק כדי לסבר את האוזן על יכולת התיקון הזאת - בכל יום 1־5 מהתאים שלנו הופך לסרטני ומערכת החיסון מחסלת אותו.

                   

                  ה־DNA שלנו עמיד מאוד ויכול להחזיק מעמד עשרות אלפי שנים (צילום: Shuttertstock)
                    ה־DNA שלנו עמיד מאוד ויכול להחזיק מעמד עשרות אלפי שנים(צילום: Shuttertstock)

                     

                    אגב, אם תהיתם עד כמה מיוחדים אתם ביחס לאחרים, הביאו בחשבון שה־DNA של כל בני המין האנושי דומה מאוד, כך שאנחנו חולקים 99.9% ממנו עם אחרים. ה־0.1% הוא זה שגורם לכל אחד מאיתנו להיות ייחודי.

                     

                    האם האבחנה שאנו נושאים את גֵן ההשמנה תגרום לנו לאכול פחות? >>>

                     

                    מערכת החיסון: המחסלים VS הסייענים

                    מערכת החיסון שלנו משוכללת מאוד וכוללת את כל מי שמעורב במלחמה בפולשים. היא מכילה כ־300 סוגים של תאים, שהעיקריים בהם הם תאי הדם הלבנים שאמורים לדעת לזהות פולשים ולחסל אותם. בכלל זה נמצאים לא רק חיידקים ונגיפים אלא גם רעלים, סמים, סרטן, גופים זרים ואפילו כימיקלים שאנחנו עצמנו מפרישים בשעת לחץ.

                     

                    מערכת החיסון מכילה כ־300 סוגים של תאים, שהעיקריים בהם הם תאי הדם הלבנים שאמורים לדעת לזהות פולשים ולחסל אותם. בכלל זה נמצאים לא רק חיידקים ונגיפים אלא גם רעלים, סמים, סרטן, גופים זרים ואפילו כימיקלים שאנחנו עצמנו מפרישים בשעת לחץ

                    תאי ה־T הם יחידת העילית של מערכת החיסון, והם עוברים אימונים בזיהוי והתקפה של אויב. אלה מהם שלא משיגים הישגים נאים מתחסלים בעצמם בבלוטת התימוס. בין תאי ה־T ישנם מחסלים וסייענים. תאי ה־B הם תאי הזיכרון של מערכת החיסון והם מייצרים נוגדנים שיודעים כיצד להתנגד לפולשים שכבר מוכרים לגוף. מלאכת הזיהוי של הפולשים היא מורכבת, מכיוון שחלק מהם, כמו אי־קולי או סלמונלה, יודעים "לתמרן" את המערכת.

                     

                    המערכת צריכה לחסל גם תאים שלנו כשהם מפסיקים להתנהג כהלכה, כמו במקרה של סרטן, והאבחנה הזאת בין אויב לאוהב בתוך הגוף לא תמיד קלה. כך למשל קורה שהיא תוקפת איבר מושתל, למרות שנראה היה שהיא צריכה לקבל אותו בברכה. זו גם הסיבה לכך שההשתלות המוצלחות הראשונות נעשו רק בתאומים זהים. מכיוון שמלאכת האבחנה קשה כל כך, מערכת החיסון מתבלבלת לפעמים ותוקפת גם תאים תמימים. כך זה למשל אצל אנשים שיש להם מחלות אוטואימוניות כמו טרשת נפוצה, זאבת או קרוהן.

                     

                      המזדקנים החדשים: איזה אייג'-טייפ אתם ולמה בכלל כדאי לכם לדעת?

                       

                      האם  זיהוי מוקדם של הטיפוס שלכם יכול להשפיע על תוחלת החיים ואיכותם? לחצו על התמונה (צילום: Shutterstock)
                      האם זיהוי מוקדם של הטיפוס שלכם יכול להשפיע על תוחלת החיים ואיכותם? לחצו על התמונה (צילום: Shutterstock)

                        

                       

                      הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: אמיר יהל)
                      הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: אמיר יהל)
                       
                      הצג:
                      אזהרה:
                      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד