בקיץ האחרון קיבלו אלי וקרול ארגמן בשורה משמחת במיוחד: אחרי חמש שנים של ניסיונות מפרכים להביא ילד לעולם, הפונדקאית שלהם בגיאורגיה נושאת ברחמה תינוקת, אחות קטנה לבתם הודיה. אלא שלאחר פרוץ מגיפת הקורונה, הם ניצבו מול מצב הזוי: בזמן שהפונדקאית שלהם הייתה כבר בחודש שמיני, גיאורגיה הודיעה על מדיניות שמיים סגורים. בני הזוג נתקעו בישראל וחששו שלא יוכלו להגיע בזמן ללידת בתם. "לחשוב שתהיה לידה ואנחנו לא נהיה שם אחרי שחיכינו כל כך הרבה שנים לתינוקת הזו, זה לא נתפס", אמרו בני הזוג בריאיון ל"לאשה" לפני חודשיים. אבל למרבה המזל, לסיפור הזה יש סוף טוב.
"לאחר שפורסמה הכתבה ב'לאשה', ראיינו אותי ואת קרול לטלוויזיה", מספר אלי. "האלוף במיל' גיורא איילנד, שצפה בריאיון, החליט לעזור לנו. הוא הקים ביחד עם העיתונאית אורלי וילנאי קבוצת ווטסאפ לכל הזוגות שהיו במצב שלנו ונעזרו בפונדקאיות מגיאורגיה. הוא פתח קמפיין המונים ובעזרת התרומות שקיבל, שכר מטוס פרטי של חברת עיט. גיאורגיה הסכימה לפתוח את השמיים בשביל הטיסה הזו, וב־10 באפריל עלינו עם הודיה על המטוס, יחד עם עוד שמונה זוגות מישראל".
קרול: "היינו בשמיים. לא האמנו שזה באמת קורה, ההתרגשות הייתה עצומה".
קרול: "אחרי הנחיתה בגיאורגיה נכנסנו מיד לבידוד של שבועיים בדירה ששכרנו שם. הפונדקאית הייתה צפויה ללדת רק ב־13 במאי, בניתוח קיסרי, אבל ב־8 במאי, באמצע הלילה, הייתה לה ירידת מים והיא ילדה את הבת שלנו. בגלל הקורונה לא יכולנו להיכנס לבית החולים ולא נכחנו בלידה. בשמונה בבוקר קיבלתי טלפון מ'המרכז להורות באמצעות פונדקאות', שניהל עבורנו את כל התהליך, והם אמרו לי: 'מזל טוב, יש לך תינוקת'. זה היה פשוט מטורף. הערתי את אלי והודעתי לו שמעכשיו הוא אבא לשתיים".
אלי: "זה היה שוק. קפצתי על המיטה בשמחה. הודיה בכתה מהתרגשות וכולנו רקדנו ושרנו".
קרול: "לפי המדיניות שקבע בית החולים, ניתן לשחרר את התינוקת רק לאחר חמישה ימים, כשתתחזק ותעלה במשקל. כשהודיעו לנו על כך, זה היה כמו פטיש בראש. במשך הזמן הזה לא יכולנו לפגוש אותה ונאלצנו להסתפק בתמונות שנשלחו אלינו. זה היה מאוד קשה. השלמתי עם זה שההיריון היה בשלט רחוק, אבל רציתי להיות נוכחת בלידה, לראות את התינוקת, להחזיק ולחבק אותה כל יום. אבל הבנתי שצריך להגן עליה ואין מה לעשות. התמודדנו".
אלי: "היינו במרחק של שמונה קילומטרים בלבד מבית החולים, וזה היה מאוד מתסכל לדעת שלמרות המרחק הקצר אנחנו לא יכולים להיות עם התינוקת שלנו".
קרול: "חמישה ימים אחרי הלידה פגשנו את הבת שלנו, שקראנו לה מיכאלה. נכנסתי לבית החולים בזמן שאלי והודיה חיכו בחוץ, בגלל שלא אפשרו ליותר מאדם אחד להיכנס. המתנתי 40 דקות עד שהוציאו אותה וזה היה מורט עצבים. ואז יצאה אחות עם תינוקת על הידיים. הייתי בהלם. לא האמנתי שאחרי כל הטירוף הזה, סוף־סוף אני רואה את הבת שלי. כשהחזקתי אותה הרגשתי מיד חיבור אליה. חיבקתי ונישקתי אותה והחיוך לא ירד לי מהפנים. היא מהממת, מתוקה אמיתית ומאוד דומה להודיה".
אלי: "כשראיתי את מיכאלה הרגשתי בשמיים וגם הקלה שהמסע הזה נגמר. היא עכשיו איתנו ואף אחד לא יכול לקחת אותה. אנחנו יצאנו למלחמה ארוכה והצלחנו לנצח את הכל. אחרי שחזרנו הביתה הצטלמנו שלושתנו עם התינוקת, וזאת תמונה שמסמלת ניצחון".
