"מקווה הוא מקום רגיש, כי אחרי שאשה מורידה בו את הבגדים היא נמצאת במצב הכי חשוף", מסבירה לאה סולטר (56), שמתמחה בעיצוב מקוואות. שבעה כאלה היא עיצבה בגוש עציון, אזור מגוריה, ואף שהיא מעצבת גם דירות ומשרדים, מקוואות הנשים קרובים ללבה במיוחד.
לשומרי מסורת שרגילים לטבול במקווה, תקופת הקורונה שינתה הרגל קבוע. אך היה הבדל בולט: בעוד שאת מקוואות הגברים הורה משרד הבריאות לסגור ורק עכשיו הם נפתחו מחדש, מקוואות הנשים נשארו פתוחים עם הוראות בריאות ייעודיות ועם מחירים מוזלים (15 שקלים במקום 25 שקלים בדרך כלל). ההנחה נובעת גם מכך שהנשים לא מקבלות כעת סבון, שמפו, חלוק וכפכפים, והן נדרשות להגיע מוכנות לטבילה, לבצע אותה ולצאת. בין כל טובלת, עובר המקווה ניקוי וחיטוי. "הבלניות הפכו למנקות", מעידה סולטר, "והמציאות עכשיו בהחלט מעמיסה עליהן".
את המים בבור הטבילה מחליפים בתדירות גבוהה יותר, מדי שבוע במקום מדי שלושה שבועות, ומוסיפים להם יותר כלור. לדברי המעצבת, הודות למסננים ששילבה מבעוד מועד בבורות הטבילה (ושנועדו לקלוט שערות ושומנים שנשרו מהגוף), נחסכים מים ומתייעלת התחזוקה. היא מציינת כי חרדים מסרבים להניח מסננים במקוואות, בגלל עניין של "מראית עין".
כך או אחרת, נשים לא מעטות הדירו רגליהן מהמקווה מאז פרוץ המגפה, מחשש להידבק בנגיף. "צאנה נשים צדקניות. צאנה וטבולנה במקווה הקרוב לביתכן. סכנו את עצמכן ואת ילדיכן. את הוריכן. ואת כלל האוכלוסייה שתבוא איתכן במגע. ותושיעו את עם ישראל מהקורונה", כתבה אפרת תמיר, אחת מחברות הקבוצה "אני פמיניסטית *דתיה* - וגם לי אין חוש הומור". "איבדתם את זה לגמרי. אני רק מקווה שנשים יעשו לפי צו ליבן ומתוך הגיון פשוט ולא להיפך. ...ונשמרתן לנפשותיכם. נשים צדקניות. ככה תבוא הגאולה ולא דרך יציאה למקווה".
אילנה להמן, בלנית במושב בית גמליאל. כתבה בתגובה לפוסט הזה, כי רופא אמר לה ש"אם המים מוכלרים לפי ההוראות, אז אין בעיה עם המים, רק עם המשטחים". תמיר השיבה לה, כי "כדי לדעת אם אחוז המים מהכלור במקווה אכן מספיקים כדי להשמיד את הווירוס, יש צורך בבידוד הווירוס ובדיקת מעבדה ממושכת כדי לוודא את זה".
בעיית החיטוי מעסיקה לאחרונה גם את גלעד, הבן של המעצבת לאה סולטר. בימים רגילים הוא עובד בענף התיירות, אך מאז פרוץ המגפה הוא שוקד עם שותפים על פיתוח מכשיר חיטוי מהיר באמצעות קרן אור אולטרה-סגול, שיפתור בעיות לא רק במקווה אלא גם בבתי מלון. סולטר מקווה שהאישורים הבירוקרטיים יושלמו במהרה, כך שגם בלניות יוכלו לאמץ אותו.
מקווה הוא סיפור יקר, במיוחד מקווה נשים
ההשקעה הכספית בהקמת מקווה גבוהה תמיד: מבנה טיפוסי בשטח של כ-70 מ"ר יעלה 1.4 מיליון שקלים, כולל עיצוב וציוד. זה התקציב אצל גברים. אצל נשים, ובפרט במקוואות ייעודיים לכלות, ההשקעה בעיצוב גבוהה יותר והשמיים הם הגבול, גם במחיר.
מדוע מקווה הוא פרויקט יקר? מערכות המים המורכבות דורשות מכל מים גדול הקולט מי גשמים ונועד לאיגום, גם המיכון יקר, ורמת הגימור של "חדר רטוב" (כפי שקורה גם בחדרי רחצה ושירותים בבית פרטי) תמיד עולה יותר כסף. המימון להקמת מקווה מתחלק בדרך כלל בין משרד הדתות, הרשות המקומית ותרומות, וככל שהרשות והתורמים נדיבים יותר, העיצוב מפנק יותר והופך את המקווה לספא ייחודי.
מה נשים רוצות במקווה?
"יש מגוון רחב של נשים, אך נשים בעיקר רוצות זמן איכות לעצמן. המקוואות של היום זה כבר לא מקום של 'לבוא וללכת', אלא מקום יפה ורגוע שנותן לנשים להרגיש כמו מלכות, נותן כוח להמשיך הלאה. לרוב, אלה אמהות לילדים, ובמקווה הן יכולות לשבת כמה זמן שהן רוצות באמבטיה או בג'קוזי. במקוואות שתכננתי יש מערכת מוזיקה, וכל אשה יכולה לבוא להתחבר למערכת ולהשמיע את המוזיקה שהיא אוהבת. כאן יש להן זמן להוריד את האיפור ולגזור ציפורניים. זה מקום שלנשים הוא מסמל אירוע של התרגשות, כי לאחר ימי הנידה שהאשה לא התקרבה לבעלה, כעת היא תהיה מותרת".
לאה סולטר מגלה כי במקרים רבים, נשים מעדיפות ללכת למקווה ביישוב אחר, "כדי שלא כולם ידעו שהן הלכו למקווה. לאשה זה פדיחה, כי זה נושא מאוד רגיש. אשה לא רוצה שאף אחד ידע מתי היא מקיימת יחסי מין עם בעלה. אני הולכת ברגל, אז אף אחד לא יודע".
ביקרנו בשלושה מקוואות שסולטר עיצבה ביישובים סמוכים בגוש עציון. הם שונים באווירה ובהשקעה. הראשון, מקווה כלות באלון שבות, קרוב ללבה במיוחד. לדבריה, נעשתה כאן השקעה בחומרים ורמת התחזוקה גבוהה, כך שהוא שמור היטב כבר 20 שנה.
דור נבו, הצלם, חשב שמדובר בהשראה טרופית. המעצבת אומרת שההשראה באה לה מהרי יהודה: "רציתי ליצור קשר בין האזור ובין המקווה, ובגלל שבאזור יש הרבה שרידי מקוואות מימי בית שני ששירתו את עולי הרגל לירושלים, יצרתי חיבור בין העבר להווה. רציתי שייראה כמו מקום עתיק, לכן יצרתי קירות בגימור דמוי אבן הרודיאנית, שילבתי צמחייה שתתן תחושה של נווה מדבר או טבע פראי, שמתי גם מפל ושערות שולמית".
היא גם שילבה פסיפסים מצוירים המתארים עצי תמר, וחוזרים ומופיעים בקירות החדרים השונים. חלק מהפסיפסים בוצעו בסדנה שאירגנה סולטר, בהשתתפות אמהות ובנותיהן. כל אם ובת יצרו במשותף לוח פסיפס קטן, ששובץ בקיר. היא רצתה לחפות גם את בור הטבילה בפסיפס, אך הרב המקומי סירב מחשש שהמים יחלחלו למרווחים הצרים ויפסלו את כשרותו של המקווה. בכלל, היא מספרת, הרבנים מלווים את תהליך התכנון ובחירת החומרים.
ברזים מוזהבים ופיליפ סטארק
מראה מודרני ונקי שבו שולטים גווני שחור ולבן וגם כחול, היא העניקה למקווה בשכונת רימון באפרת. המבנה שקיבלה לידיה היה צפוף, ולכן ביטלה את אחד מבורות הטבילה וריווחה את שאר החדרים. אותו בור הפך לאמבטיה גדולה, השקועה ברצפת החדר.
"רציתי מקום שמחובר בקונספט שלו לציבור דוברי האנגלית שגרים בשכונה", היא אומרת. "יש פה גם הרבה גרים, כי ביישוב פועלים רבנים שמעבירים תהליכי גיור". את הקירות מכסים אריחי קרמיקה דמויי שיש קררה, בחדר הכלות שולבו ברזים מוזהבים, ובחדר ההכנה אפשר גם למצוא את הכיסא השקוף שעיצב פיליפ סטארק (דגם Louis Ghost). שאר האבזור נרכש באיקאה. את פרטי הנגרות היא הזמינה מנגר ערבי ירושלמי, "שהיה שליש מחיר מהנגר היהודי".
בתקרה של חדר הטבילה בולט גוף תאורה עגול. העיגול מופיע באלמנטים כאלה ואחרים בכל המקוואות של סולטר, אם זה במעקות, במסגרות של תמונות ובגופי התאורה. מעל בור הטבילה, שבו מתרחש שיא הביקור במקווה, היא קובעת שקע עגול וגדול ומטמיעה בו תאורה. "העיגול מסמל את מעגל החיים ואת המעגל החודשי", היא מפרשת.
בנווה דניאל ביקשו ספא
המקווה השלישי נמצא בהתנחלות נווה דניאל, אף היא בגוש עציון, וכאן שולטת האווירה הכפרית. "נווה דניאל זה יישוב של אנשים אמידים", מסבירה המעצבת, "והם החליטו שהם רוצים שהמקווה יהיה כמו ספא". כדי להגשים את חלומם העיצובי, היא בחרה ברצפה דמוית עץ ובחומרים דמויי עץ בחיפויי הקירות. הגוונים הדומיננטיים הם לבן, בז', חום וצבעי אדמה.
גם כאן מופיע העיגול הגדול מעל בור הטבילה, וכאן הוא מזכיר שמש גדולה ומאירה. לצד הבור שולבה עבודת גרפיקה טקסטואלית, שמושתתת על אסוציאציות של נשים ביישוב למלה "מקווה" – לבקשתה של סולטר – כגון יציבות, זרימה, התחדשות, טוהר ואינטימיות. היא מקווה שכל אשה שקוראת אותן בירידתה לטבילה, מקבלת חומר למחשבה.
המסע של לאה סולטר, ילידת פתח תקווה, מתפקיד מנהלת המתנ"ס ברובע היהודי בירושלים לעיצוב פנים, עבר דרך מנצ'סטר. היא הגיעה לשם כרווקה, בשליחות מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית, אחרי שלמדה לימודי ארץ-ישראל וחינוך בלתי פורמלי באוניברסיטת בר-אילן וגם קורס מורי דרך. דרך שידוך היא הכירה את פול, יליד העיר ובעלה לעתיד. יחד התגוררו שנים ארוכות במנצ'סטר, כשפול עובד במפעל המשפחתי לייצור אהילים, לצד ניהול התיאטרון היהודי של מנצ'סטר וליווי מקהלת החזנים המקומית. סולטר המשיכה להעביר חוגים ובמקביל למדה עיצוב בקולג'. בזמן לימודיה סייעה לעצב את המקווה לקהילה היהודית ולאחר מכן עיצבה בתי מגורים, בעיקר לבני הקהילה היהודית בעיר.
חושבים שזאת יוקרה? תביטו במקווה המפואר של מקסיקו סיטי:
אחרי שהמפעל המשפחתי נסגר עקב התחרות עם הייבוא מסין, היגרה המשפחה לישראל והתמקמה בהתנחלות אלון שבות, שם הציעו לפול להקים תזמורת. ללאה הוצע, מטעם "ועדת הנשים" המקומית, לעצב את המקווה החדש. "שאלו אותי אם עיצבתי מקווה, ועניתי שבמנצ'סטר סייעתי בעיצוב. בקושי ידעתי אז לשרטט במחשב, אז בעצת חברה לקחתי שרטטת וזה היה המקווה הראשון שלי", היא נזכרת.
בתוך כך החלה לעצב בתים, משרדים, בתי כנסת ואולמות אירועים. "עיקר העבודה שלי הוא בירושלים, אבל גם עבדתי בגבעתיים, כוכב יאיר, פתח תקווה ורעננה", היא מספרת. "אלה מקומות שיש בהם הרבה דוברי אנגלית, שאיתם אני בעיקר עובדת". השנים הרבות באנגליה הטמיעו בה את המנטליות האנגלו-סקסית, היא מציינת, ודוברי האנגלית בישראל מעדיפים לעבוד עם מי שהם מרגישים כלפיו קירבה תרבותית.
יש הבדל בין הלקוח הישראלי הסטנדרטי לזה שדובר אנגלית?
"לדוברי אנגלית יש קוד שונה מזה של הישראלים. אנגלים, למשל, רוצים הכי סולידי והכי טוב. אוסטרלים זורמים וכיפים, ואמריקאים רוצים איכותי אבל נוצץ".
ומה רוצים הישראלים?
"הישראלים רוצים יפה וזול, אבל אין כזה דבר זול וטוב".
האם ביקרתם כבר באחד מבתי הכנסת המרהיבים האלה? לחצו על התצלום:
