שרה בבלי (ברומברג) היתה מאסטרנטית צעירה ומבטיחה לכימיה בהולנד בשנות ה-20 שהתעתדה לעלות לישראל. לפני סיום התואר, קיבלה מכתב מחברה שכבר הייתה פה בארץ, שאמר כי אף אחד ביישוב אינו זקוק לכימאית אבל יש ביקוש גדול למומחית לתזונה. בבלי נענתה לאתגר והחלה בהסבה מקצועית.
ב-1930 כשקיבלה את המשרה כאחראית התזונה בבתי הבריאות שטראוס בירושלים, החלה בבלי בפרוייקט הגדול של חייה – חינוך הציבור היהודי בארץ לאכילה בריאה. יותר מכל דמות אחרת בבלי ייצגה את האמונה שתוך שימוש במדע, בעזרת הוראה של סודות התזונה, אפשר יהיה לבנות כאן מטבח מקומי ובריא. כזה שיספק מזון לכולם, שיהיה מערבי ו'רציונלי', שיעזור לתמוך במשק העברי המתפתח ושיצמיח ילדים בריאים וחסונים.
היא פרסמה את מדריך התזונה הראשון בעברית ("המזון") ובו לימדה את הקוראות מהם זרחן, סידן, ברזל, ויטמינים וקלוריות, מי מהם מספק אנרגיה ומי מהם חשוב לבניית השרירים והעצמות. היא לא הסתפקה בפרסום ספרים כפי שמספרת פרופסור רונית אנדוולט בעבודת הדוקטורט שלה על ההסטוריה של התזונה בישראל, היא נסעה ברחבי הארץ, הפיקה תערוכות, וכיכבה בהדגמות שבהן לא רק לימדה את יסודות המדע אלא גם הראתה במו ידיה מה עושים עם הירקות והפירות המקומיים.
בפרט עשתה פלאים בחצילים, קישואים, תפוזים וקמח סויה.לעומתה, העולות החדשות, שהתגעגעו לתפוחי אדמה, דג מלוח ונקניק, התקשו להאמין שאלה הם רכיבי מזון. "העולה החדש צריך לא רק ללמוד, הוא צריך גם לשכוח" הטיפה להן באחת ההזדמנויות.
החוברות והתערוכות יועדו לנשים אך רק כדי שאלה יוכלו להאכיל כהלכה את הבעלים והילדים. העבודה של הנשים במטבח, הבהירה, היא הדרך לתרום לבניין האומה כי "משפחות בריאות, חסונות ומאושרות משמשות יסוד לעם חזק ובריא."
היא האמינה בכל ליבה שכל הנשים צריכות לדעת את יסודות התזונה, לא כדי למקסם את בריאותן אלא כדי לנהל את תקציבן. שמירה על התקציב היתה בעיניה המטרה המרכזית של הדיאטה ואפילו את תזונתם של התינוקות חתרה לצמצם כפי שהסבירה במדריך "תזונת העולל". הצמצום נועד לא רק לעזור לנשים להסתדר בתקופות שפל כלכלי, אלא גם להוכיח לבריטים שאפשר להביא הנה עוד מהגרים.
כאחת הנשים היחידות במכון לחקר הכלכלה, שקדה גם בבלי להוכיח שאפשר להגדיל את כושר הקליטה של הארץ. בשנות ה-30 כשהנאצים עלו לשלטון בגרמניה, והבריטים צמצמו את מכסות העליה, היא עבדה קשה להמציא מתכונים מהיבול המקומי שיוכיחו שהמשק העברי יכול להאכיל המונים. כשעצי ההדר בפרדסים עמסו בפירות – היא פרסמה 40 עמודים של מתכוני שימורי הדרים, ריבות תפוזים וסוכריות מקליפות אשכוליות. כשהפרות החולבות איימו להטביע את הארץ בחלב (רזה) – היא פרסמה מתכונים לגבינה, וחוברות על חיוניות החלב לבריאות הילדים.
התפריט שהנחילה לנו כלל חלב (בכמויות גדולות לילדים), ירקות טריים, לחם שחור, ומעט חלבונים מן החי. מתוך הערכה לאנשים עובדים, הוסיפה תמיד שיש לתת לפועלים העובדים תוספת לחם ושומן וגם סוכר היה בעיניה לגיטימי, כל עוד תאבונם אינו נסתם.
היא לא הסתפקה בביסוס הידיעות על חלבונים, קלוריות וויטמינים בקרב הנשים, אלא הרביצה תורה גם בילדים כשלקחה על עצמה בשנות ה-30 לנהל את 'שיעורי התזונה' שלימים החליפו את שמם ל'כלכלת בית'. תורני המטבח בסינר וכובע לבן (שבאותה תקופה כללו גם בנים וגם בנות), שתכננו תפריט ארוחת צהריים, בישלו אותו במטבח העבודה והגישו אותו לחבריהם לכיתה, עבדו למעשה תחת ניצוחה. בעיקר בחינת הסיום שבה ניצבו התורנים ליד ארוחתם נדרשים לפרט את כמות הקלוריות והוויטמינים, להצהיר על העמידה בתקציב (13-16 אגורות) ולהוכיח אסתטיקה ונקיון, היתה פרי מוחה. היא הגדירה את 'כלכלת הבית' כחלק מלימודי הטבע, וכתבה גם ספר לימוד בשם "תזונתנו" עם פרקים בכימיה, ביולוגיה ותורת ההיגיינה שילווה את הלימודים.
שיעורי התזונה נועדו בראש ובראשונה להאכיל ילדים רעבים. אבל על הדרך הם היו אמורים להפוך את הילדים לסועדים 'רציונליים' שאוכלים על פי המדע, בהתאם לנימוסי המערב ואם אפשר גם ללמד את הוריהם המהגרים איך אוכלים קישואים וחצילים וליצור כאן 'מטבח לאומי'. הילדים ההם, חינכו לא רק את הוריהם אלא גם אותנו ילדיהם – וגם אם הרחקנו אל המטבח האיטלקי, היפני והסיני, ולא תמיד זכרנו לעמוד בתקציב, או לאכול בנימוס, הרי שמשהו מן המבט המפרק – שמסתכל בצלחת ורואה שם קלוריות, חלבונים וויטמינים ומחשב שכל צרכינו הפיזיולוגיים נענים – נשא בנו בזכותה.
ד"ר אראלה טהרלב בן שחר היא חוקרת היסטוריה של תזונה, התכנית למחשבה ביולוגית, אוניברסיטה פתוחה. הקטעים המובאים הם מתוך ספר בכתיבה: "מתפריט של חזון לדיאטת רזון - ההיסטוריה של התזונה בישראל"
70 שנות WELLNESS: איך אכלנו, התעמלנו ונרגענו מאז קום המדינה
