המשורר קונן על מות "פרחי פרחים", אך הם עדיין מתים גם אחרי 80 שנה

בשירו "ראי אדמה" טוען שאול טשרניחובסקי ש"היינו בזבזנים עד מאוד" בכך שאפשרנו ל"טובים בבנינו" ליפול בקרב. חשוב להיזכר בשיר הזה במיוחד השבוע, ביום הזיכרון

עופרה עופר אורןפורסם: 26.04.20 01:06
שאול טשרניחובסקי. האדמה לא יכולה להשיב לשאלותיו (צילום: Š. Bajeris, cc)
שאול טשרניחובסקי. האדמה לא יכולה להשיב לשאלותיו (צילום: Š. Bajeris, cc)
דויד גרוסמן. ציטט מהשיר בעצרת זיכרון לרבין שנערכה כחודשיים אחרי שבנו אורי נהרג בלבנון (צילום: עמית שאבי)
דויד גרוסמן. ציטט מהשיר בעצרת זיכרון לרבין שנערכה כחודשיים אחרי שבנו אורי נהרג בלבנון (צילום: עמית שאבי)

"ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד", ציטט הסופר דויד גרוסמן ב-2006, בעצרת לציון 11 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין, את השורה הראשונה משירו של שאול טשרניחובסקי "ראי אדמה". גרוסמן גם הסביר את דבריו של המשורר. "הוא", אמר עליו, "קונן על כך שבחיק האדמה בארץ ישראל אנחנו טומנים פעם אחר פעם אנשים צעירים בשיא לבלובם. מותם של אנשים צעירים הוא בזבוז נורא, זועק. אבל לא פחות נוראה התחושה שכבר שנים רבות מדינת ישראל מבזבזת באופן נפשע לא רק את חיי בניה, אלא גם את הנס שאירע לה; את ההזדמנות הגדולה והנדירה שהעניקה לה ההיסטוריה, את ההזדמנות ליצור פה מדינה מתוקנת, נאורה, דמוקרטית, שתנהג לפי ערכים יהודיים ואוניברסליים; מדינה שתהיה בית לאומי ומקלט, אבל לא רק מקלט, אלא מקום שייתן משמעות חדשה לקיום היהודי; מדינה שחלק חשוב ומהותי מזהותה היהודית, מהאתוס היהודי שלה, יהיה יחס של שוויון מלא וכבוד לאזרחיה הלא יהודים".

 

כחודשיים לפני שנשא גרוסמן את נאומו בעצרת, נהרג בנו, אורי, בקרבות בדרום לבנון, בחרבת כסיף, כשהטנק שלו נפגע מטיל. רק יומיים לפני כן עוד ביקש גרוסמן מממשלת ישראל שתשקול צעדים אחרים, שתצא מלבנון, והפציר בה "להביט שלושה צעדים קדימה ולא לכיוון הרגיל, לא לתגובה האינסטינקטיבית המוכרת של צורת הלחימה בישראל – שמה שלא הולך בכוח, יילך בהרבה יותר כוח". ב-2011 כתב גרוסמן לבנו את אחד משירי הקינה העצובים ביותר בעברית, שיר ששובר את הלב – "קצר פה כל כך האביב", שהולחן והוקלט על ידי יהודה פוליקר:

 

 

את השיר "ראי אדמה", שממנו ציטט גרוסמן בדבריו, כתב טשרניחובסקי ב-1938, בעקבות מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט – מרד מאורגן של ערביי ארץ ישראל שהחל שנתיים קודם לכן ונמשך בהפוגות עד מארס 1939. המרד כוון בעיקרו נגד מוסדות המנדט הבריטי ששלט בארץ ישראל ונגד יהודים תושבי הארץ וכלל פעולות טרור, התקפות על קהילות יהודיות, על חיילים בריטים ועל מוסדות שלטון בריטיים, הצתת רכוש וגידולים חקלאיים של יהודים וגם טרור פנימי נגד מתנגדי המרד. הנה השיר:

 

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ ... לֹא עוֹד

פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,

גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.

 

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:

פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,

אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,

מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.

וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,

וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.

 

הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,

בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,

וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,

אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?

 

וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!

מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!

בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד ...

רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!

 

אורי גרוסמן ז"ל. "מותם של אנשים צעירים הוא בזבוז נורא, זועק" (צילום: אלבום משפחתי)
    אורי גרוסמן ז"ל. "מותם של אנשים צעירים הוא בזבוז נורא, זועק"(צילום: אלבום משפחתי)

     

    טשרניחובסקי מקונן על הבזבוז הנורא הכרוך במותם של אנשים צעירים, "הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת"; מקונן על קבורתם של אלה ש"אֵין לָנוּ טוֹבִים" מהם. הוא פונה אל האדמה שקולטת לתוכה את טובי הצעירים כמבקש ממנה להעיד על עוצמת הבזבוז, על אובדן התקוות, שהרי במקום לטמון בה זרעים שיניבו יבולים – כוסמת, חיטה, שעורה, שיבולת שועל – טומנים בה פרחים מלבלבים, את הנערים הדומים ל"פִּרְחֵי פְּרָחִים" רעננים. האדמה אינה יכולה להאזין או לעזור. היא אינה יכולה להשיב לשאלותיו של המשורר "הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?" היא רק תכסה על הכל, והצמחים שיעלו בה יסתירו את הבזבוז המשווע, הנורא.

     

    "ראי אדמה" היה לשיר קינה מקובל בטקסי זיכרון, גם בטקסים ממלכתיים ובצה"ל. עוד לפני קום המדינה, ב-14 בדצמבר 1947, הוא הופיע במאמר שפורסם בעיתון "הארץ" בעקבות מותם של כ-100 מבני היישוב בנגבה, בכפר עציון ובמשמר הנגב. "נוכח הניסיון של השבועיים הראשונים, ובהתחשב במבחנים הקשים שעוד נכונו לנו בחודשים הבאים ואולי בשנים הבאות, חייבים אנו לשאול את עצמנו אם אין אנו בזבזנים יותר מדי", כך נכתב. "כלום אי־אפשר היה למנוע חלק, לכל הפחות, מאבידות קשות אלה? כלום כולן היו הכרחיות כדי להגן על עמדותינו ולבנות את מדינתנו? זה עתה עבר על עם ישראל הסבל הנורא ביותר בתולדות האנושות. הושמד למעלה משליש של עמנו. דורות רבים של מאמץ בניין בלתי פוסק יהיו דרושים לנו בשביל להעלות ארוכה מהמכה האנושה שהוכה עמנו. מצב זה אוסר עלינו איסור חמור להיות בזבזנים".

     

    באותו עמוד הופיע מאמר אחר, שעסק במאבק שניטש בין הפרדסנים הערבים לאלה היהודים. "חוּדַש הטרור הערבי", נכתב שם, "ובעקבותיו התגובה הפעילה הראשונה של כוחות הביטחון היישוביים". כותרות נוספות מאותו עיתון, שראה אור חמישה חודשים לפני ההכרזה על ההקמה של מדינת ישראל: "הותקף הכפר הערבי יהודייה על יד פתח תקווה, 7 ערבים נהרגו וכ-10 נפצעו"; "יהודי נרצח בדקירות סכין בחיפה"; "הותקף כפר שעפאת"; "נורה ונשדד נהג יהודי"; "נורו שלושה חיילים בהדר הכרמל"; "עוצר בהדר הכרמל"; "שיתוק החיים בחיפה"; "פעולות עונשין של ההגנה" – וכל הכותרות הללו רק מעיתון אחד ביום אחד.

     

    שמונה עשורים חלפו מאז שכתב טשרניחובסקי את שירו, יותר משבעה עשורים חלפו מאז שהמדינה הוקמה, ודומה כאילו דבר לא השתנה. הבזבוז נמשך ונמשך עד אין קץ. כדאי לזכור את זה כל ימות השנה, ועל אחת כמה וכמה ביום הזיכרון.

     

     

       

      אחד משירי הזיכרון המפורסמים ביותר נכתב עליו. הקליקו על התמונה:

       

      מקבץ כתבות: הסיפורים שמאחורי שירי יום הזיכרון. הקליקו על התמונה (צילום רפרודוקציה: שאול גולן)
      מקבץ כתבות: הסיפורים שמאחורי שירי יום הזיכרון. הקליקו על התמונה (צילום רפרודוקציה: שאול גולן)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      עופרה עופר אורן
      |
      |
      נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים