למי כתב שאול טשרניחובסקי: "את אינך יודעת מה מאוד יפייפית"?

יפהפייה בת 17 כבשה את ליבו של המשורר בן ה-42. העובדה ששניהם היו נשואים לא הפריעה. כך נולד רומן סוער וסודי שנמשך שנים וגם הוליד שיר שהלחין ושר שלמה ארצי

עופרה עופר אורןפורסם: 28.02.16 02:09
שאול טשרניחובסקי. אשתו לא למדה עברית ולא הייתה מסוגלת לקרוא את שיריו, ואילו אהובתו הזמרת הרבתה לבצע אותם (צילום: לע"מ)
שאול טשרניחובסקי. אשתו לא למדה עברית ולא הייתה מסוגלת לקרוא את שיריו, ואילו אהובתו הזמרת הרבתה לבצע אותם (צילום: לע"מ)

הכול התחיל בלילה אחד ב-1917, זמן לא רב לפני פרוץ המהפכה ברוסיה. חבורה של אמנים יהודים - מוזיקאים ומשוררים שפעלו למען תחיית השפה העברית - התכנסה לערב תרבותי בעיר פטרוגרד (כיום, סנט פטרבורג). אחד הפעילים הבולטים בה היה שאול טשרניחובסקי, רופא ומשורר יהודי בן 42, שהיה נשוי לבת אצולה רוסייה.

 

 

לאותו מפגש הגיעה גם צעירה יהודייה יפהפייה בת 17, רחל רוזנשטיין לבית אלכסנדר, שלכדה מיד את תשומת ליבו. הוא התלהב והתפעל ממנה מאוד. כשהיא תהתה בקול כיצד זה הוא כותב שירים בעברית בשעה שרוסית היא שפת אמו, הוא השיב לה שהיא טועה: העברית היא שפתו האמיתית. כשביקש ממנה רשות ללוותה הביתה, סירבה, להפתעתו – הוא היה רגיל שנשים נכבשות בקסמו. שנתיים לאחר מכן נפגשו השניים שוב באקראי בברלין, בנשף שנערך לכבוד הצייר מארק שאגאל. "אני נשואה", היא נופפה לעברו בטבעתה, אבל הוא לא נסוג. "אז מה?" השיב. "גם אני".

 

בין השניים התלקח סיפור אהבה סוער וסודי שנמשך שנים והגיע עד תל אביב, לשם היגרו השניים עם בני זוגם. בארץ ישראל נעשתה רוזנשטיין זמרת ומורה לפיתוח קול והרבתה לבצע את שיריו של אהובה. אשתו של טשרניחובסקי, לעומת זאת, לא למדה עברית ולא הייתה מסוגלת לקרוא אותם.

 

טשרניחובסקי כתב לרוזנשטיין שירי אהבה והקדיש אותם לאילאיל – שם חיבה סודי שגזר משמה.

 

 

באחד מהם, "את אינך יודעת", שיבח והילל את יופייה:

 

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!

מַה זְּקוּפוֹת רַגְלַיִךְ,

מַה נִפְלָא הַקַּו

הַמְּרֻמָּז עַד חֶמְדַּת שׁוֹקַיִךְ

בְּעָזְמָה וּבְרֹךְ, בְּגַנְדְּרָנוּת וּבְחֵן,

כְּעִקְּבוֹת בַּת-גַּלִּים עַל גַּבֵּי תֵל-חוֹל

שֶׁלְּאַחַר הַכְּרִית –

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!

 

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!

עֵינַיִךְ שְׁנֵי שְׁקֵדִים

חֲצוּבִים כְּרוּם-יָם,

כִּשְׁבוּיוֹת סוֹד-בְּרֵאשִׁית, וּכְעֵדִים

לְמִסְתְּרֵי גְּזֵרָה בִשְׂפַת עֲדֵי-עַד

לָךְ קוֹרְאִים, וּמְפַתִּים וּמְקַסְּמִים בְּצָו –

קָפָאת וְלֹא עָנִית –

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, עַד מָה יָפְיָפִיתָ!

 

אָתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!

וּבְאָשְׁרִי, בָּרְגָעִים

אַתְּ כֻּלֵּךְ שֶׁלִּי

בִּמְשׁוּבָה וְסַעַר אוֹן-פְּרָאִים,

אַתְּ תְּפוּסָה וְלֹא תְּפוּסָה, בַּיָּד וְלֹא בַיָּד,

נִכְבָּשָׁה וְחָפְשִׁיָּה, כְּנִיצוֹץ פְּלִיט-אֵשׁ,

כְּאֶפְרוֹחַ קַן-סִיס –

אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, עַד מָה יָפְיָפִית!

 

אין לך מושג עד כמה את יפה, הוא מסביר לה. כמה רגלייך חזקות ונאות, כמה עדינות שוקייך, שנראות כמו הקו הדק שמותירים הגלים על החול, או אולי כמו עקבות נגיעתן של בנות הים; כמה מרהיבות עינייך השקדיות שנראות אפופות סוד, מפתות וקסומות, כאילו חצבו אותן מהים; איך כולך סוערת, לוהטת, חומקת ונלכדת, נכבשת ונסה, לוהטת כמו גחל אבל גם רכה כמו גוזל של יונה.

 

 

האמינות שבאמנות

 

משוררים כותבים שירי אהבה; זה צפוי. טבעי שיפארו ויהללו את האהובה, שיתארו בהתפעלות את יופייה וימצאו לו, כמו שעושה טשרניחובסקי, השוואות שונות: דימויים של מים, ניצוצות, אפרוחים. אפילו במקורות אפשר למצוא שירה כזאת: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים", נכתב בשיר השירים. כמה מפתיעה, אם כן, "סונטה 130" של וויליאם שייקספיר, שכאילו משיב לשיר שנכתב כמה מאות שנים אחרי שהוא עצמו הלך לעולמו (תרגום מאנגלית: שמעון זנדבנק):

 

עֵינֵי גְבִרְתִּי לֹא שֶׁמֶשׁ, לֹא וָלֹא;

שָׁנִי - אָדֹם הוּא פִּי-שִׁבְעָה מִפִּיהָ;

אִם שֶׁלֶג צַח - שָׁדָהּ שָׁחוּם כֻּלּוֹ,

שֵׂעָר

אִם פַּז הוּא - אָז רֹאשָׁהּ כַּפִּיחַ.

רָאִיתִי שׁוֹשַׁנֵּי-שָׁנִי בֵּין חוֹחַ,

אַךְ עַל לֶחְיָהּ אֵיפֹה שׁוֹשָׁן כָּזֶה?

וְיֵשׁ בְּשָׂמִים שׁוֹפְעִים יוֹתֵר נִיחוֹחַ

מֵרֵיחַ הֶבֶל-פִּיהָ, כִּמְדֻמֶּה.

קוֹלָהּ אֲנִי אוֹהֵב, אַךְ זֹאת לָדָעַת:

יֵשׁ מַנְגִּינוֹת יוֹתֵר מְרוֹמְמוֹת -

כֵּן, לֹא רָאִיתִי עוֹד אֵלָה פּוֹסָעַת:

גְּבִרְתִּי, אוֹדֶה, רַגְלָהּ עַל אֲדָמוֹת.

וְעִם כָּל זֶה יָקְרָה לִי עַד אֵין חֵקֶר

מִכָּל אִשָּׁה שֶׁנִּמְשְׁלָה לַשֶּׁקֶר.

 

וויליאם שייקספיר. עיניה אינן זוהרות כמו השמש (צילום: gettyimages)
    וויליאם שייקספיר. עיניה אינן זוהרות כמו השמש(צילום: gettyimages)

     

    כמובן ששייקספיר מגיב בשיר הזה למשוררים בני זמנו, שגם הם, כמו טשרניחובסקי וכמו רבים לפניו ואחריו, ביקשו לפאר בשיריהם את יופייה של האהובה. שייקספיר מסביר ומפרט לְמה האהובה אינה דומה: עיניה אינן זוהרות כמו השמש, פיה אינו אדום כמו שני, שדיה אינם לבנים כשלג, שיערה אינו זהוב, אלא שחום (גם במאה ה-17 גברים אהבו בלונדיניות), לחייה אינן ורודות כמו שושנים, את צליל קולה אי אפשר להשוות למוזיקה, והבל פיה אינו מבושם. היא אפילו לא פוסעת מעדנות, ורחש צעדיה אינו מזכיר לו אלילה. ואף על פי כן הוא אוהב אותה, והיא יקרה לו, לא פחות מכל אישה שאת מעלותיה מתארים בדימויים מופרזים ולפיכך שקריים.

     

    אין ספק ששייקספיר חמד לו לצון כאן. נושא שירו אינו האהובה ויופייה, אלא האמינות האמנותית של יוצרים שנוהגים להשתמש בהשוואות בנאליות, ומשום שהן משומשות, שוב אין בהן עניין והן אינן יכולות לשכנע בכנותן. בכך אי אפשר להאשים את טשרניחובסקי, שאמנם מבכר לשבח את יופייה של אהובתו, אבל עושה זאת בשכנוע נוגע ללב. בימינו קוראי השיר אינם יכולים להפריד את המילים המוכרות כל כך מהלחן ומהביצוע של שלמה ארצי, שמוסיפים ליופיו של השיר ומעצימים אותו. 

     

    גרסה נוספת לשיר, בביצוע רן דנקר:

     

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים