המרפסת הפתוחה לסלון, שעליה שר פעם עוזי חיטמן ב"הפשטות ההיא", הייתה חלק בלתי נפרד מהישראליות. רק שכמו דברים רבים בישראליות, גם היא נעלמה - עד שהגיע נגיף אחד, שהחזיר אותה לתודעה הקולקטיבית, בעיקר בשעה 6 בערב.
"אשה
שלושה ילדים
בית ואוטו
חסכונות צמודים.
מרפסת
פתוחה לסלון.
עם קם לעבודה,
טלוויזיה, עיתון ולישון.
איפה הפשטות ההיא,
והתמימות ההיא,
עם הדלת הפתוחה,
כשהארץ הזאת,
הייתה משפחה".
אז מה היא המרפסת הפתוחה לסלון? היא תווך בין הפנים לחוץ, בין הפרטי לציבורי. היא גלגול עירוני של סביבת החצר הכפרית, מעין "חוץ אישי" בזעיר אנפין. בימיה הטובים של האדריכלות הישראלית, מרפסות היו אלמנטים אסתטיים. עם השנים, הן הפכו לסרח עודף ושטח לכיבוש נדל"ני, וכיום הן מעין ברירת מחדל מוצדקת בספק. האם עידן הקורונה טומן בחובו בשורה חיובית בנוגע לשימוש שלנו במרפסות, עכשיו כשאנחנו נחנקים בדירות העירוניות וזקוקים לתקשורת אנושית, לנוף עצים ולציוץ ציפורים כמו אוויר לנשימה, באופן הכי מילולי, שלא העלינו על דעתנו?
האם גם אתם גיליתם מחדש את המרפסת שלכם?
שתפו אותנו בסקר שלפניכם!
פעימת המרפסות המשמעותית במחוזותינו הגיעה דווקא מהאדריכלות הערבית העירונית, בסוף המאה ה-19. לבתי ה"ליוואן" היה חלל מרכזי, ולעתים גם חזית פתוחה היוצרת מרפסת, שמזוהה לעתים קרובות עם שלושה פתחים מקושתים. הגרסה המשוכללת, ה"ריוואק", כוללת מרפסת לאורך כל חזית הבית, עטורת קשתות. אבל גם בבתי האבן הצנועים יותר הופיעו מרפסות - זיזיות, עם תומכות מעוטרות ופרזול פרחוני.
בתחילת המאה ה-20, עם האצת עליות היהודים לארץ ישראל, התפתח הסגנון האקלקטי, שמיזג בין התרבות הקלאסית לתרבות הלבנט, ליצירת אדריכלות עשירה בפרטים. חלק מאותם פרטים היו מרפסות מסוגננות, במגוון צורות ומעקות מעוצבים לתפארת.
בשנות ה-30 הגיעה ממערב אירופה בשורת המודרניזם. הקישוטים נזנחו, והפונקציונליות הפכה למוטיב המרכזי, משורתת על ידי פרטים צנועים אך מובהקים. המרפסות החלו אט אט לשקוע פנימה אל תוך חלל המבנה, כדי לשפר את ההצללה מהשמש: הופיעו מרפסות שקועות למחצה ושקועות לחלוטין בתוך החזית. הסגנון הבינלאומי ("באוהאוס") עידן את המרפסות והפך אותן לחלק מהותי במאפיין הסגנוני, המדגיש את הקווים האופקיים. המעקות הודגשו, עם גיאומטריות מרהיבות בפשטותן בטיח ומתכת, ופינות המרפסות קיבלו סיומת עגולה, מתכתבת עם אלמנטים עגולים בפתחים.
העונג הפך לנדל''ן
בעידן של טרום-המזגנים, כשהיינו פחות מפונקים וגופנו היה מורגל בהפרשי טמפרטורות, היו המרפסות חלק מ"הפשטות ההיא" של אורח החיים. המרפסת הייתה מקום מפלט ביום הביל אחרי עבודת הכפיים, וזירת הקשר הנוחה עם "השכן ממול". בהעדר אמצעי בידור אישיים, הייתה המרפסת להמשך הטבעי והפרטי של החצר, שבה התקיימו החיים החברתיים.
עם הזמן גילה הקהל הישראלי שהמרפסות הללו שוות יותר, אם מביטים עליהן כעל הזדמנות נדל"ן. אט אט הן נסגרו כדי להפוך לחדרון. בהתחלה עם פטנט ה"תריסול" מאזבסט, ובהמשך עם תריסי פלסטיק מרעילים למראה. למשך תקופה מסוימת תם עידן המרפסות בישראל.
יד על הלב: גם לכם יש "עציצי קרוקס" במרפסת? אתם לא לבד. לחצו על התמונה:
עד שהגיעה התגובה התכנונית הגואלת - "המרפסות הקופצות". במטרה להפסיק את סגירת המרפסות, נצטוו האדריכלים לתכנן מתכונת מרפסות שונה לקומות זוגיות ואי-זוגיות, וכך למנוע מצב של רצף מרפסות זו מעל זו. עידן סגירת המרפסות אמנם תם, אך בתמורה זכינו לבניינים עם הפרעות קשב וריכוז.
בראשית המילניום הנוכחי נזנחה התקנה. בד בבד החלו הבניינים לצמוח עוד ועוד לגובה, ולהפוך לקופסאות סתמיות עוד יותר ממה שהיו. המרפסות הפכו לערימת משטחים משעממים, מגודרים במעקה זכוכית מתלכלך. המרפסת הייתה לסרח, בקטגוריית "שטח שירות", ותוספת המשטח החיצוני בן תריסר המטרים הרבועים הפכה לסטנדרט קבלני.
הישראלים רוצים פרטיות. למה בונים להם מעקה שקוף? לחצו על התמונה:
אבל יש גם תפנית חיובית: במקביל למרפסות החדשות, הנכללות כיום כברירת מחדל בבנייה קבלנית חדשה, הרי שפה ושם המרפסות הישנות זוכות לעדנה. במקומות שבהם הרשויות או התושבים מגלים אכפתיות כלפי המורשת הבנויה, נפתחות המרפסות הסגורות, או לפחות מחליפות את הסגירה בזכוכית עם פרופיל מתכת עדין. בד בבד, מוסיפים תושבים מהמגזר החרדי מרפסות פתוחות ונפתחות במגוון עיצובים, כדי להקים בהן סוכה בחג הסוכות, ולהרוויח קצת מרחב מחיה למשפחה הגדולה בשאר ימות השנה. בימים מוזרים אלה, שבהם נגזר עלינו לשהות בבית, מחייה העולם את סצנת המרפסות. איטליה התחילה, וישראל מנסה לצעוד בעקבותיה.
ולקראת סיום, הנה המרפסת המפורסמת ביותר בזמר העברי, עוד עדות למעמדה של המרפסת בחיינו. הקרדיט לאהוד מנור, והמסר האופטימי שלו הולם גם את רוח הימים האלה:
"בשנה הבאה נשב על המרפסת
ונספור ציפורים נודדות.
ילדים בחופשה ישחקו תופסת
בין הבית לבין השדות".
