בדירה השכורה של רותי שטרן בשכונת התקווה אין סלון. לא שיש לה משהו נגד סלונים; פשוט אין די מקום, וזה הפתרון שהיא מצאה לסידור הנכון של הבית, לה ולמשפחתה. הן עברו לכאן לפני כעשר שנים, אחרי ששטרן נפרדה מבן זוגה, האב של שלוש הבנות. זוהי דירה בבניין נמוך-קומה באחד הרחובות הצרים של התקווה, שני חדרים וחצי בנוסח הישן: נכנסים לחדר מבואה, שממנו דלתות לחדר רחצה, מטבח קטן נפרד, שני חדרים גדולים ועוד חדרון.
אורח החיים של שטרן אף פעם לא היה סטנדרטי. את הבנות גידלה בחינוך ביתי במרכז תל אביב, עיר המפלט שלה מהמושב שבו גדלה. אחרי שהתגרשה עברה לחיות עם עדי מורנו, ושתיהן חולקות תפישת עולם פמיניסטית ואקטיביסטית: מורנו היא ד''ר לסוציולוגיה, שטרן מתפרנסת כמתמללת (תמיד עבדה מהבית) וכותבת טורים באתר ''העוקץ''. לפני כשנה החליטה ללמוד קורס בהלבשת הבית; לכאורה תחום שאין רחוק ממנו מפוליטיקה, אך כבר נאמר מזמן שהכל פוליטי, ועכשיו היא שוזרת את אהבתה החדשה לתוך תפישת עולמה.
בואו לקבל השראה מאלפי בתים יפים ומקוריים בישראל:
לתקווה לא הגיעה במקרה. כשהתגרשה, היא מספרת, מצבה הכלכלי היה בכי רע. מאחר שלא רצתה לעזוב את העיר, היה ברור שהיא צריכה לחפש בשכונות הדרום. בתקווה היא חשה בנוח: "במיין סטרים של תל אביב הייתי הגרושה, בלי עבודה'', היא מתארת, ''פה אין את השאלות האלה. השכונה מאפשרת כל מיני צורות חיים, כל כך מגוון שאני לא ה'אחרת', מתייחסים למי שאני. וגם כשלא היה לי כלום, יש כאן הרבה אנשים שגרים בדירות כמו שלנו, או יותר קטנות מזו. פה אני לא מרגישה ענייה. נורא מקובל להגיד 'אין לי כסף', ודווקא בתקווה אני לא מרגישה את זה בכלל, יש פה אנשים שאין להם – וחיים, לא עסוקים באין לי''.
בהתחלה לא היה לנו כלום
את הדירה שמצאה, בשכר דירה של 3,600 שקלים לחודש (היום הן כבר משלמות 4,000), אהבה בגלל התקרות הגבוהות וחלוקת החדרים. "בהתחלה לא היה לנו כלום. קניתי מזרונים בדואיים לחמישתנו וישנו על הרצפה. הארונות היו ארגזי קרטון שמצאתי ברחוב. לאט לאט הוספנו דברים, שינינו ושיפרנו. תמיד היה מאוד צבעוני ושמח, דברים אהובים על הקירות. את הרהיטים מצאתי ברחוב, או שחברים העבירו אלי''.
זה לא היה קשה לבנות?
''לא שחיינו חיים נורמטיביים ואז הכל התפרק. היינו בחינוך ביתי עד הגירושין. כשאת לא חיה במסגרת נורא ברורה, הפירוק הוא אחר''.
הבכורה היא נעמה, היום בת 20, מש''קית חינוך בצבא. ליאור, בת 18, חזרה עכשיו מחודשיים התנדבות בברזיל. איילה בת ה-15, חזרה לחינוך ביתי. בהתחלה דווקא ניסו להקדיש חדר אחד לסלון, ''אבל בעצם סלון ממלא הרבה פונקציות שאנחנו לא צריכות. פעם זה היה המקום שבו כולם רואים טלוויזיה, היום כל אחת צופה במכשיר שלה במה שהיא רוצה. ויש בחדר שלנו מסך גדול, שאם רוצים רואים יחד. גם מבחינת האירוח, בסופו של דבר, גם כשיש סלון – מתכנסים סביב שולחן האוכל, אז יש לנו שולחן אוכל ויש לנו גג, שבו אנחנו מארחות בקיץ''.
כך יוצא שבחצי החדר יש שולחן אוכל ופינת עבודה, ושני החדרים הגדולים הם חדרי שינה ומגורים גם יחד: האחד זוגי והשני לשלוש הבנות, שבו לכל אחת פינה משלה, עם מיטה וחלקת קיר אישית. מה שבעיקר קנו היו מדפי המתכת הצבעוניים. ''בכל חדר יש כוננית בצבע אחר. יש כאן שניים וחצי חדרים, אבל החדרים גדולים, ויש משהו בכונניות האלה שזה כאילו מרחיב עוד קצת''.
זו לא אידאולוגיה נגד סלון, מבהירה שטרן, ואם יוכלו להרשות לעצמן – ישמחו לעבור לדירה גדולה יותר, עם חדר לכל ילדה וסלון. "פשוט זה הבית. אני חושבת שיש מחשבה כזו, על דרך שבה בית נראה. אבל בעצם, לכל אחד יש את אורח החיים שלו, ולא לכולם מתאים אותו דבר. כמו שהחיים שלנו נראים אחרת, אז גם הבית שלנו נראה אחרת''.
בהום סטיילינג התאהבה כשעזרה לאחותה לבנות ולעצב את ביתה החדש בפרדס חנה. ''גיליתי שאני טובה בזה, ושאני מאוד נהנית בתהליך", היא מספרת. ''משם התגלגלתי ללימודים. מאז הגירושין אני מתפרנסת בתור מתמללת, שזו עבודה טובה, אבל אני לא רוצה לעשות אותה לנצח''.
כמו בכל תחום אחר בחייה, גם את זה היא רוצה לעשות קצת אחרת. ''בארץ, העיסוק באסתטיקה הוא כאילו בזוי, לא מספיק חשוב וערכי. אני ממש מרגישה את זה מתוך עצמי, כאילו אני צריכה להילחם בזה, כשבעיני אסתטיקה מאוד חשובה. מקום שהוא נעים משפיע עלינו, על ה-well being שלנו. לא סתם לקח לי הרבה זמן להבין שזה הדבר שאני רוצה לעשות.
''בזמן הקורס חשבתי איך אני יכולה למצוא את עצמי בתוך התחום הזה, שהוא מאוד מסוים. איך אפשר שאנשים שיש להם פחות כסף יוכלו ליהנות ממני. לעשות הלבשה גם לא מההתחלה ועד הסוף, כי זה לא הכל או כלום. הפנטזיה שלי היא לעבוד עם נשים שלא בהכרח יש להן כסף. מעניין אותי למצוא יחד מה הן רוצות, על מה להוציא כסף, איך אפשר להזיז רהיטים כדי שהבית ייראה יותר נכון, מה אפשר להוציא מהארונות ולשים בחוץ. אני מאמינה שכל בית, בכל תקציב, יכול להפוך ליותר נכון, מתאים ויפה לאנשים שגרים בו''. וכשהיא מתראיינת, ישובה בלב ביתה, מוקפת באנשים ובדברים האהובים עליה, קל להבין למה היא מתכוונת.
