מיכאלה ברקו
סליחה, במי מדובר? הדוגמנית הכי בינלאומית שהיתה לנו, האישה עם הגבות, התלתלים והחיוך הכי גדול שאפשר, סוגרת 50 בסוף החודש (למרות שוויקיפדיה התעקשו להוסיף לה שלוש שנים פחות חודש לגיל, ככה בלי התחשבות). מיכאלה ברקו מזכירה לכל הסופי מצ'טנריות והדורית רבליסיות מה זו באמת דוגמנית ישראלית ש"עושה את זה" בעולם הגדול.
בעידן שהשפה שלו מושתתת על "בואו נגזים", כשכל דוגמנית שצועדת על מסלול לא-מכאן מיד זוכה לתואר "ישראלית שכובשת את ענף האופנה הבינלאומי" וכל שער ב"חדשות בודפשט" הוא ניצחון ליופי המקומי לדורותיו, טוב שיש את ברקו והרזומה המתועד שלה כדי להיכנס לפרופורציות.
אם במקרה פספסתם, ברקו התגלתה על ידי הצלם המיתולוגי מנחם עוז, עברה לגור בפריז בגיל 15 והתחילה להצליח, אבל באמת. ווג, הרפר'ס בזאר, קוסמופוליטן ו-Elle הם רק חלק מהמגזינים שנפלו לרגליה של האמזונה הישראלית, כמו גם קמפיינים למותגים לוריאל, רבלון, ולנטינו וטיירי מוגלר. בשנת 1990 היא הצטלמה לתנ"ך של המוסכים וחדרי הכושר באשר הם - גיליון בגדי הים של ספורטס אילוסטרייטד (כן, לפני בר רפאלי) וגם הגיחה לרגע בסרט (הגרוע להפליא) "דרקולה" של פרנסיס פורד קופולה.
מיכאלה ברקו היתה מותג של יופי ישראלי, משוחרר, חופשי ומלא חיוכים, בתקופה שבה האמנו שאנחנו באמת כאלה.
למה אייקון? עם תלתליה הבלונדיניים, ברקו ייצגה את הרגע שבו מאס עולם האופנה במיניאטורות דקיקות שצעדו על מסלולי התצוגות בפריז ובמילאנו, והתחיל לחפש אמזונות גדולות מהחיים. כאלה שנראות כמי שטורחות גם לאכול מדי פעם, עוסקות בספורט ומוותרות על סמי מרץ כתחליף לצחצוח השיניים בבוקר. המראה הבריא עבר לעמדת השליטה של עולם הדוגמנות ומיכאלה ברקו, על 183 הסנטימטרים שלה וחיוכה הצחור, היתה שם בדיוק בזמן.
ברקו פרנסה עשרות שערי מגזינים, פרסומות וקמפיינים מסחריים, אך מה שחרט את שמה בהיכל אייקוני האופנה הוא השער המפורסם למגזין ווג בנובמבר 1988. בתמונה היא לובשת ז'קט מתוכשט של כריסטיאן לקרואה ואיתו, שומו שמיים, מכנסי ג'ינס משופשפים. היה זה הגיליון הראשון שערכה העורכת המיתולוגית לימים אנה ווינטור, והוא חולל מהפכה בדימוי של המגזין – לא עוד סלון בורגני כתפאורה לג'קי קנדיות בהתהוות, אלא אופנת רחוב מרדנית שמעזה לשלב קוטור עם ג'ינס.
רק בשנת 2012 חשפה ווינטור כי הסיבה לחיבור האופנתי הלא שגרתי באותה תקופה היתה מקרית לגמרי: ברקו חזרה מחופשה בישראל, וכיוון שעלתה מעט במשקל היא לא הצליחה להשתחל לחצאית התואמת של לקרואה שאותה היתה אמורה ללבוש בצילומים. כך שלפעמים דווקא עלייה במשקל היא זו שיוצרת אגדת אופנה.
למה לא? עם כל הפירגון, החיים הטובים ונטולי השערוריות הם לא בדיוק החומר של סיפורי אגדות. ברקו עשתה הכל לפי הספר: ילדה טובה מהשכונות המנומנמות של צפון תל אביב, בלי סמים, בלי סקנדלים, בלי סיפורי אימה על גורלן של דוגמניות-ילדות ביער שורץ הזאבים של עולם האופנה. פרישה בגיל מוקדם, נישואים לאיש עסקים וילדים יפים. מעורר קנאה, אך לא מסעיר.
ובכל זאת: העולם צריך גם סיפורים כאלה, משעממים וחיוביים. ברקו הצליחה בגדול למרות הממדים הלא ממש סטנדרטיים שלה בעולם הדוגמנות, ולמרות שציפי שביט מתפרנסת כבר שנים מהבדיחה הזו שמיכאלה ברקו אוכלת בננה לרוחב. ובעיקר, כי לרגע קצר בשנות ה-80 האיומות היא היתה, מבחינתי, האישה הכי יפה בעולם.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
