שלף את הג'וקר המנצח: הפוסטרים המצטיינים של סרטי האוסקר 2020

המגדלור, אד אסטרה, פורד נגד פרארי, רצח כתוב היטב, פרזיטים ו-1917 הבריקו עם עיצובי הכרזות - אבל יש זוכה גדול אחד באוסקר העיצוב הגרפי השנתי של עודד בן יהודה

עודד בן יהודהפורסם: 09.02.20 07:57
סדרת הפוסטרים של ''רצח כתוב היטב'' היא סדרה של כתבי חידה, שמציגים את הדמויות באופן שחושף עליהן דבר-מה
סדרת הפוסטרים של ''רצח כתוב היטב'' היא סדרה של כתבי חידה, שמציגים את הדמויות באופן שחושף עליהן דבר-מה
שני פוסטרים נפרדים עובדים נפלא בהתייחסותם זה לזה, ומגלים משהו על עולמם של הגיבורים. סיפור נישואים
שני פוסטרים נפרדים עובדים נפלא בהתייחסותם זה לזה, ומגלים משהו על עולמם של הגיבורים. סיפור נישואים
טוב, כבר עשינו ספוילר. כל אחת מהסדרה היא כרזה מצטיינת. רדו לסוף הכתבה ותקראו את ההסבר לכך
טוב, כבר עשינו ספוילר. כל אחת מהסדרה היא כרזה מצטיינת. רדו לסוף הכתבה ותקראו את ההסבר לכך

נהוג לומר שהפסלון העירום והמוזהב אינו בהכרח המדד האולטימטיבי לאיכותם של סרטים; כנראה שאפשר לומר אותו דבר גם על הפוסטרים של הסרטים האלה. אחרי מצעד כרזות סרטי האוסקר של 2019, שהותירו אותי מאוכזב, חיכיתי בציפייה להכרזת המועמדים לפרסי האקדמיה האמריקאית לקולנוע של 2020. למרבה הצער, אנחנו כנראה בתחילתה של תקופה לא נפלאה.

 

גם השנה, רוב הפוסטרים נפלו לקלישאות. וכך, כמעט וחיסלתי שלוש קטיגוריות ממצעד הכרזות המסורתי שלנו (בסופו של דבר, כל אחת מהן מחזיקה רק מועמד אחד, שכמובן זכה). אבל לא באנו להוריד: בסופו של דבר יש גם כרזות מצוינות, ובקטיגוריה המסכמת - הפוסטר הטוב ביותר - נמצא סרט שמצליח לעשות את הבלתי אפשרי מבחינה עיצובית. 

 

אז קבלו את מצעד הפוסטרים הטובים של סרטי האוסקר לשנת 2020, קטיגוריה אחר קטיגוריה:

  

1. העיצוב הטיפוגרפי הטוב ביותר

 

...והזוכה הוא:

1917

 

ארבע ספרות, זה הכל. בקומפוזיציה פשוטה ואמיצה, משתלטות מקצה לקצה הספרות שנושאות את שם הסרט על כל יריעת הפוסטר. עיצוב עוצמתי שיצר את אחת הכרזות הזכירות של השנה. מתוך הספרות, כמו דרך חרכי ירי, אנו מציצים על התרחשות של סצנה מסרט המלחמה, שמועמד ל-10 פרסי אוסקר. טיפוגרפיה עדינה מלווה את הספרות העצומות, ושימוש נבון נעשה בבחירת התצלום ובשילובו בתוכן.

 

דרך חרכי ירי. 1917
    דרך חרכי ירי. 1917

     

     

    2. סדרת הפוסטרים הטובה ביותר

     

     

    ...והזוכה הוא:

    רצח כתוב היטב (Knives Out)

     

    בשנים האחרונות אנו עדים לסדרות יצירתיות של פוסטרים לסרטים, כחלק ממכונת יחסי ציבור משומנת היטב. בסרטים עתירי כוכבים, זה שימושי עוד יותר: אפשר לפזר באופן שוויוני את בלוני האגו, כך שכל כוכב יקבל פוסטר בכיכובו.

     

    סדרה מרהיבה. רצח כתוב היטב
      סדרה מרהיבה. רצח כתוב היטב

       

      כך קרה גם ב"רצח כתוב היטב". בפרס התרגום המוצלח ביותר הסרט הזה כבר לא יזכה, אבל בזכות עשרת הפוסטרים שנוצרו בשבילו, הוא נכנס בקלות למצעד. הסדרה מזכירה 10 כתבי חידה, שמציגים את דמויות העלילה כשהן "כלואות" בתאים שהם למעשיה חדריה ואולמותיה של האחוזה הצבעונית, ומוצבות בקומפוזיציות שונות, רוויות פרטים, החושפים דבר-מה על אותה דמות בעלילה.

       

      3. הפוסטר המאויר הטוב ביותר 

       ...והזוכה הוא:

       

      רצח כתוב היטב (Knives Out)

       

      ניצחון נוסף אצלנו לאותו סרט, והפעם הודות לכרזה שאוירה בסגנון היפר-ריאליסטי, תוך הכלאה של זכוכית מגדלת וסכין רצח. יש לציין לטובה את העימוד והקומפוזיציה, שמלווים בטיפוגרפיה ובניקיון עיצובי שמחזקים את האובייקט המרכזי, מבלי להפריע בלכידת תשומת הלב.

       

      הכלאה של זכוכית מגדלת וסכין קטלנית. רצח כתוב היטב
        הכלאה של זכוכית מגדלת וסכין קטלנית. רצח כתוב היטב

         

        4. הצילום הטוב ביותר

        והמתמודדים הם:

         

        אד אסטרה

         

        על פניו, זהו רק צילום דיוקן. טוב אמנם, אבל פשוט ולא מיוחד. מה שמייחד את הפוסטר הוא ההקשר: אסטרונאוט נוסע לחפש את אביו בחלל; מתוך שלל הדימויים האסוציאטיביים שעולים בראשנו מתוך אינספור סרטי חלל, נעשתה כאן בחירה מקורית.

         

        רגע של אינטימיות ורגישות. רוי מקברייד, הוא בראד פיט, בכרזה הזו של אד אסטרה. עוד לא סיימנו עם הסרט הזה
          רגע של אינטימיות ורגישות. רוי מקברייד, הוא בראד פיט, בכרזה הזו של אד אסטרה. עוד לא סיימנו עם הסרט הזה

           

          הפוסטר מציג את האסטרונאוט רוי מקברייד, בגילומו של בראד פיט, בצילום נקי, כמעט נטול ריטושים (מלבד הפילטר הירוק), כזה שנראה לרגע כאילו נלקח בין טייק לטייק בזמן צילומי הסרט. מבטו החודר של פיט, ללא קסדת אסטרונאוט או פריטים נוספים מסביב, חושף רגע של אינטימיות ורגישות.

           

          For Sama

           

          מלחמת האזרחים בסוריה, שבשנה הבאה ימלאו לה 10 שנות גיהנום, הנפיקה לא מעט צילומים מטלטלים. For Sama הוא סרט תיעודי שמתמקד במסעה של וואד אל-כתאב, אשתו של חמזה אל-כתאב, אחד הרופאים הבודדים שנותרו בחאלב המופגזת, כשהם מגדלים את בתם סאמה על רקע זוועות הלחימה.

           

          אם ובתה על רקע זוועות המלחמה בחאלב. אי אפשר להישאר אדישים ל''למען סאמה''
            אם ובתה על רקע זוועות המלחמה בחאלב. אי אפשר להישאר אדישים ל''למען סאמה''

             

            הצילום שנבחר ללוות את הכרזה מתמקד במבטה החודר של האם לעבר הצופה, כשהתינוקת - כמו מתוך סצנה תמימה מסרט אחר - צמודה אליה במנשא, גופה פונה קדימה ועיניה מסתכלות בסקרנות למעלה, סרט לבן מעטר את ראשה. לא נשארתי אדיש.

             

            עלובי החיים

             

            כמו בספרו של ויקטור הוגו, כך גם עלילתו המודרנית של הסרט "עלובי החיים" מספרת על שוטר מהפריפריה שעובר לפריז (ולאותו רובע שאיכלס את עלילת "עלובי החיים" המפורסם במחצית הראשונה של המאה ה-19) כדי להצטרף למאבק בפשע, כשהוא מגלה עולם תחתון שבו מתחים בין קבוצות שונות מסמנים את הקצב.

             

            בין חגיגה למחאה. עלובי החיים
              בין חגיגה למחאה. עלובי החיים

               

              גם כאן, הבחירה בצילום פשוט כנגד עומס של פרטים קטנים - הדמויות, העשן, צללית הדגל בתוך שער הניצחון  - יוצרים כרזה חזקה, חגיגית-מחאתית, שהיא גם מחווה ללאום הצרפתי.

                

              The Cave

               

              סרט תיעודי על קבוצת רופאות בעיר הסורית ג׳ותא, שנאבקות כדי להושיע פצועים כנגד כל הסיכויים, לרבות סקסיזם מערכתי שהן נתקלות בו. הפוסטר הכמעט-סטרילי, כמו בית החולים שבו מתרחשת העלילה, מציג את אחת הדמויות הראשיות בפרופיל, כשהיא מתפללת בעמידה, כמעט לא נושמת.

               

              סטריליות שמנוגדת למציאות הבלתי אפשרית בסוריה. The Cave
                סטריליות שמנוגדת למציאות הבלתי אפשרית בסוריה. The Cave

                 

                כיסוי הראש הכהה מדגיש את פניה הבהירות, והופך אותם למרכז הקומפוזיציה. בצילום נעשו מניפולציות עדינות כמו קריעות וכתמים, שמדגישים את המסר ומחריפים את האווירה הקשה. 

                 

                The Edge of Democracy

                 

                סרט ברזילאי תיעודי ופוליטי, שעוקב אחר עברו הפוליטי של במאי הסרט, Petra Costa, באופן אישי ואינטימי - מעלייתו לשלטון של הנשיא לולה ועד לאירועים שהובילו להדחתה של הנשיאה דילמה רוסף, תוך ניתוח משברים סוציו-פוליטיים ואישיים.

                 

                בקצה הדמוקרטיה. במקרה הזה, ברזיל
                  בקצה הדמוקרטיה. במקרה הזה, ברזיל

                   

                  כרזת הסרט מציגה צילום מהפנט מעל Praça dos Três Poderes (״רחבת שלוש הרשויות״) בברזיליה, הבירה. שלושת מוקדי הכוח השלטוניים ממוקמים סביב

                  הרחבה: הלשכה הנשיאותית, הקונגרס הלאומי ובית הדין הפדרלי העליון. הרחבה עוצבה על ידי לוצ'ו קוסטה והאדריכל אוסקר נימאייר כמקום שבו שלושת מוקדי הכוח נפגשים באופן הרמוני ועוצמתי. בהקשר של נושא הסרט, הצילום שחוצה את הפורמט למעין שני חצאים לוכד במדויק את תשומת הלב.

                    

                   ...והזוכה הוא:

                  המגדלור (The Lighthouse)

                   

                  אל תתפלאו אם לא תראו את הפוסטר הזה בחוצות העיר, משום שהוא אינו  הפוסטר הראשי של ״המגדלור״. מצד שני, הוא ללא ספק אחד המרשימים שלו. נסביר: בשנים האחרונות מעוצבים כמה פוסטרים רשמיים לסרטי אוסקר - האחד בפרסום הראשון של מועד הפרמיירה, השני הוא ״פוסטר הבקרוב״, יש גם הפוסטר הראשי שמופץ לבתי הקולנוע ולפרסומים התקשורתיים, ולעתים מייצרים עוד אחד אחרי הכרזת המועמד לאוסקר, עם שלל קידומים עיצוביים.

                   

                  השחף הצורח מזקק את מהות הסרט. המגדלור, פעם ראשונה
                    השחף הצורח מזקק את מהות הסרט. המגדלור, פעם ראשונה

                     

                    ל"מגדלור" יצאו באופן רשמי חמישה, וכולם מדהימים. בחרתי את זה שיצרה A24, חברת ההפקות האמריקאית של הסרט, בגרסה שונה מאוד מהשאר - אמנותית כמעט, סטרילית בהשוואה לאחרות שתראו בהמשך. המעצבים היטיבו לזקק את אופי הים, החופים והמגדלור דרך השחף הצווח.

                     

                    5. העיבוד הדיגיטלי הטוב ביותר

                     

                    רוקטמן

                     

                    לא ציפיתי לדימוי אחר מסרט המחווה לזמר אלטון ג׳ון. לרגע אפילו ערכתי השוואה משעשעת בין שלל הפוסטרים שיצאו לסרט, לבין אלה של "רפסודיה בוהמית" על פרדי מרקיורי אשתקד. הגלאם אותו גלאם, הפומפוזיות אותה פומפוזיות, ומינון הנצנצים כמתבקש. ועדיין, יצא כאן פוסטר מצוין שמצליח לעורר רגשות של שמחה והנאה, עוצמה ובעיקר חדוות המוזיקה.

                     

                    מזכיר לכם סרט כלשהו? ועדיין, מעביר את ההתרגשות של הופעה חיה. רוקטמן
                      מזכיר לכם סרט כלשהו? ועדיין, מעביר את ההתרגשות של הופעה חיה. רוקטמן

                       

                      מלבד הלוגוטייפ הטוב, נעשו כאן כמה מניפולציות חכמות כמו חיבור המושג רוקטמן (איש טיל) וכוכבי השמים, שמתמזגים עם נצנוצי הקהל באצטדיון. מביטים על הכרזה הזאת - ומיד מרגישים כאילו מציצים להופעה חיה באמת.

                       

                      מליפיסנט, אדונית הרשע

                       

                      דיסני ידועים בעיצובי הפוסטרים המצועצעים שלהם, ובצדק. זה הקהל. רק שכמו בסרטי ״מלחמת הכוכבים״ ו״גיבורי העל-חלל״, רק קומץ פוסטרים מהז׳אנר מסוגלים לצאת מגבולות החוקים הלא כתובים של מהי ילדותיות, ולהפוך ליצירות עם עיצוב ואסתטיקה גבוהה באמת (למצעד שלנו לפני שנתיים, אגב, כן נכנסו היפה והחיה ופרדיננד).

                       

                      אנג'לינה ג'ולי על כרזת מליפיסנט, סרט ההמשך. כמו פרסומת לבושם, רק עם פרטים מוצנעים שיוצרים תוצר נפלא
                        אנג'לינה ג'ולי על כרזת מליפיסנט, סרט ההמשך. כמו פרסומת לבושם, רק עם פרטים מוצנעים שיוצרים תוצר נפלא

                         

                        למרבה השמחה, כרזת סרט ההמשך של מליפיסנט (2014), בכיכובה של אנג׳לינה ג׳ולי, היא כן כזו. גם כאן לא מדובר בפוסטר הראשי אלא ב"בקרוב". כמו פרסומת לבושם, המינימליזם הסגנוני והאלגנטי, עם ההדגשה של צלליתה של מליפיסנט בלבד, והבלחות האור שחושפות את שפתיה האדומות ואת קרניה המפלצתיות והמעט השעירות - נפלאה.

                         

                        סיפור נישואים

                         

                        (ראו את הכרזות בראש העמוד). למעשה מדובר בשני פוסטרים נפרדים, שעובדים נפלא בהתייחסות זה לזה. כרזות ה"בקרוב״ חושפות, תרתי משמע, את עולמם של שני גיבורי הסרט, כל אחד והפנטזיה שלו לחיים אחרים. עבודת העיצוב מבליטה שקט וצמצום שמתקיימים מחוץ לסילואטה של הדמות, אל מול הסערה והעומק במבנה האישיותי של הדמויות עצמן.

                         

                        המגדלור

                         

                        הסרט שוב נכנס למצעד השנתי, והפעם עם פוסטר אחר, שמציג קומפוזיציה מורכבת של תאורה אפלה, שמים קודרים עם עננים שמתמזגים לכאורה עם הגלים האפלים שמתנפצים בים הגועש.  אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, וכאשר מגלים במבט נוסף - בתוך הרעש הדרמטי של הפוסטר - את זנבו של הלווייתן המבצבץ בין הגלים, התוצאה הופכת מנהדרת למבריקה ממש.

                         

                        המגדלור, פעם שנייה. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, גם כאן
                          המגדלור, פעם שנייה. אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, גם כאן

                           

                           ...והזוכה הוא:

                          אד אסטרה

                           

                          אחד הפוסטרים החזקים ביותר של השנה. אפשר לתאר את ריחופו של אסטרונאוט בחלל באינספור צורות וסגנונות; את האופן שבו עשו זאת כאן - טרם ראיתי. כמו ״גליץ׳״ תזזיתי של טעות בהדפסה, או של תשדורת אלחוטית משובשת, דמותו של האסטרונאוט צפה בריק השחור של חלל הפוסטר המינימליסטי והעוצמתי.

                           

                          לא טעות בהדפסה. אולי תשדורת אלחוטית משובשת. פוסטר עוצמתי של אד אסטרה
                            לא טעות בהדפסה. אולי תשדורת אלחוטית משובשת. פוסטר עוצמתי של אד אסטרה

                             

                            6. הקומפוזיציה והארט-דיירקשן הטובים ביותר 

                             

                             

                            האירי

                             

                            אנחנו רגילים לראות פוסטרים קולנועיים, שבהם שמו של הסרט והקרדיטים הקצרים ממוקמים בחלקו העליון, בעוד ששני השלישים התחתונים מציגים את היצירתיות העיצובית. בכרזה הזו, של סרטו של מרטין סקורסזה בכיכובם של רוברט דה נירו ואל פאצ'ינו, זה הפוך: בחלק העליון מרוכז הדימוי היחיד, ששואב את כוחו מהבחירה להשאיר את רוב הפוסטר נקי וחלק.

                             

                            להפוך את הפוסטר. האירי
                              להפוך את הפוסטר. האירי

                               

                              גם בחירת הפריים והמיקום שלו בכרזה נעשו בקפידה. תנועת הידים והזוויות שהן מייצרות, מבטי הדמויות, יחד עם הדמות הגבוהה מימין עם הכובע השחור שמונח אף הוא באותה זווית, משרים על המתבונן חוסר יציבות ואי שקט - כמו העולם התחתון האלים, עולם שאותו מאכלסים גיבורי הסרט.

                               

                              אד אסטרה

                               

                              עם עיבוד שעבר שעות פוטושופ נוספות, הפוסטר השלישי במספר מהסרט הזה היה יכול להיכלל גם בקטגוריית ״העיבוד הדיגיטלי הטוב ביותר״. אלא שזו לא עבודת הריטוש שהופכת את העיצוב הזה לייחודי, וגם לא בחירת הצילומים לקולאז' המעובד הזה, אלא הקומפוזיציה והחיבור הנרטיבי בין כולם.

                               

                              ושוב אנחנו עם אד אסטרה. הפוסטר הזה מופתי
                                ושוב אנחנו עם אד אסטרה. הפוסטר הזה מופתי

                                 

                                כשהעינים משוטטות מלמעלה למטה, הן קודם כל פוגשות את צלילתו של בראד פיט, המשובצת בכוכבי לכת כמו יהלומים קטנים. הפוסטר היה יכול להיגמר כבר כאן. אבל עכשיו  המבט ממשיך לרדת, כי צלליתו הופכת לחלל עצמו, עם ההתרחשות העיקרית של הפוסטר בחלקו התחתון. לזה תוסיפו את קרני השמש שמפלחות בזווית את גופו של האסטרונאוט ואת הפוסטר כולו - וקיבלתם עבודה מופתית.

                                 

                                האפיפיורים

                                 

                                כנסיות וקתדרלות גדולות נבנו כך שהמתפלל שנכנס אליהן ירגיש זעיר וירא קודש, אל מול ישו ואלוהים. משהו מהתפישה האדריכלית הזו מתקיים בכרזה של ״האפיפיורים״. זאת אחת הסצנות היפות של הסרט, שבה שני הגיבורים יושבים ומשוחחים בגן מעון הקיץ של האפיפיור.

                                 

                                צילום נהדר, קומפוזיציה מבריקה, בחירה מקורית במיוחד. האפיפיורים
                                  צילום נהדר, קומפוזיציה מבריקה, בחירה מקורית במיוחד. האפיפיורים

                                   

                                  ניתן היה להתקרב בדרמטיות אל פניהם המסותתות של אנתוני הופקינס וג׳ונתן פרייס, אל תנועות הידיים שלהם או לבגדים המסוגננים והמנוגדים שלהם, אבל לא: הפריים נפתח וחושף מעט מהגן שסובב אותם, ובעיקר את המבנה המרשים שכמעט בולע אותם. במבט חטוף, עוברות כמה שניות עד שמבחינים בדמויות הקטנות, שנראות לרגע כמעט שוליות. צילום נהדר, קומפוזיציה מבריקה.

                                   

                                  האירי

                                   

                                  אחרי אינספור כרזות עם תקריבי צילום, קשה מאוד לחדש או למתוח גבולות. אבל מה שהופך את הנוכחות השנייה של "האירי" במצעדנו למצטיינת, אינו רק אותו תקריב, טיפוגרפיה פשוטה ודלה, או חיתוך הדיוקן של רוברט דה נירו; כאלו ראינו כבר המון. לוקח כמה שניות (במקרה הטוב) להבחין בסיכת דש הבגד שלו בצורת עלה התלתן הירוק - אחד מסמלי התרבות האירית - שמוכתם בדם. טוויסט קטן שעושה בום בבטן. שאפו על בחירה מאופקת.

                                   

                                  איפוק שהוא בום בבטן. האירי, פעם שנייה
                                    איפוק שהוא בום בבטן. האירי, פעם שנייה

                                     

                                    פרזיטים

                                     

                                    שובר הקופות המפתיע של השנה, שמגיע מדרום קוריאה ומועמד לפרס הסרט הטוב ביותר, עוסק במשפחה ענייה שמנסה להתחזות לעובדי משפחה עשירה, כדי לשנות את גורלה. שימו לב לבחירת הצילום של הכרזה: כל הדמויות מופיעות בתנוחות ובמיקומים שונים בחלל הסצנה, כולל הרגליים שמציצות בבסיס הפוסטר. על זה נעשתה מניפולציה עיצובית שמכסה את עיני הדמויות. דרך אותה מחיקה בפסים שחורים ולבנים, הופכת סצנה צילומית טובה, אבל מעט מתבקשת בסרטי קומדיות-של-טעויות, למשהו יותר מסקרן ויוצא דופן.

                                     

                                    סצנה טובה אבל מעט מתבקשת הופכת, בעיצוב יצירתי, לכרזה מסקרנת. פרזיטים
                                      סצנה טובה אבל מעט מתבקשת הופכת, בעיצוב יצירתי, לכרזה מסקרנת. פרזיטים

                                       

                                      המגדלור

                                       

                                      מבטיחים שזאת הפעם האחרונה. זהו הפוסטר הדרמטי ביותר של "המגדלור", ואם תתבוננו בו לצד שני הקודמים למעלה, תראו את הפסיפס שהם יוצרים בתיאור מורכבות הסרט ועומקו.

                                       

                                      המגדלור, פעם אחרונה. אנחנו, הצופים, מרגישים שטבענו בעצמנו בים
                                        המגדלור, פעם אחרונה. אנחנו, הצופים, מרגישים שטבענו בעצמנו בים

                                         

                                        כאן, הטיפוגרפיה העדינה, זווית הצילום וחוטי הגשם שמעמיקים את חדותה וכמו מרטשים או שורטים את הצילום בנימות דקות ולבנות, יחד עם הפנים הלא מזוהות של הדמות, המגדלור העצום שמעליה והאופן שבו אנחנו,הצופים מרגישים כאילו אנחנו שטבענו בים - מרכיבים עיצוב משובח, שהוא כמעט הטוב ביותר בקטגוריה הזו. אבל:

                                          

                                        … והזוכה הוא:

                                        פורד נגד פרארי

                                         

                                        אין הרבה במאים שהיו מאשרים כרזה כזו לסרט בקנה מידה הוליוודי, שבה 70% הם ריקים ולבנים. שובר הקופות ״פורד נגד פרארי״, שמועמד לארבעה פרסי אוסקר, כן עושה זאת.

                                         

                                        סתם סצנה מהסרט? ממש לא. ולמי יש אומץ להשאיר 70% לבן וריק? פוסטר נפלא של פורד נגד פרארי
                                          סתם סצנה מהסרט? ממש לא. ולמי יש אומץ להשאיר 70% לבן וריק? פוסטר נפלא של פורד נגד פרארי

                                           

                                          בחלק התחתון נראים מט דיימון וכריסטיאן בייל, השחקנים הראשיים, כשמאחוריהם מכונית מירוץ. היא פונה ימינה, הם מסתכלים שמאלה, וזאת כל ההתרחשות, שכאילו נתפסה במקרה בעדשת המצלמה. קליק אחד וככה נחתך הפריים. הנה עוד דוגמה נפלאה לעיצוב מכבד, נבון, שנותן קרדיט לקהל שלו ולא נכנע לחוקים המשעממים של הוליווד. כל הכבוד. 

                                           

                                          וכעת לפרס הגדול: קטגוריית הסרט הטוב ביותר לשנת 2020

                                          ...והזוכה הוא: הג׳וקר!

                                           

                                          השנה, בחרתי להקדיש את כל הקטיגוריה הנחשקת הזו לסרט אחד, וליתר דיוק, לשמונה הכרזות הרשמיות של ״הג׳וקר״. יש בהן הכל: צילומים עוצמתיים, תקריבים מרגשים, זוויות צילום ייחודיות, חיתוכי פריימים וקומפוזיציות מעניינים, וגם טיפוגרפיה שנעשתה באופן בלעדי לסרט: גופן מרוטש, שנעשה בשיטת ״דפוס בלט״, נסרק ועובד בעבור תוצרי הסרט (רק עבודת הטיפוגרפיה על הסרט סוקרה באופן נפרד בכמה מגזינים בעולם).

                                           

                                          למשל, העיבוד הדיגיטלי של הפוסטר עם קריעות הנייר הוא מעורר השתאות. הוא ממש מצליח להעביר את הצחוק המתפרץ והמגומגם של דמות הג׳וקר, באמצעות מניפולציה דיגיטלית שמוסרת למתבונן את אופן ההתנהגות הפיזית של בן אדם אחר.

                                           

                                          גאוני. קריעות הנייר של הג'וקר
                                            גאוני. קריעות הנייר של הג'וקר

                                             

                                            חואקין פיניקס, שמככב בכל אחד מהפוסטרים, מקבל מהמעצבים את המינון, העוצמה והשקט הדרמטיים, כאילו עמד על במות תיאטרון נפרדות. כל אחת מהכרזות הייתה יכולה לקבל ממני את הפרס הגדול בכל אחת מהקטיגוריות שסקרנו, ולכן אצלי הוא המנצח הגדול של השנה - ללא עוררין.

                                             

                                             
                                            הצג:
                                            אזהרה:
                                            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
                                            אני איש עיצוב, תרבות, מחקר, איש של מילים ותוכן.
                                            בוגר המחלקה לתקשורת חזותית של "בצלאל", ותואר שני בעיצוב ב-London College of Communication. בשנת 2007 הקמתי את Graphics & Words - סטודיו המתמחה בחשיבה קריאטיבית עיצובית מולטידיספלינרית, יצירת זהויות מותגיות ומחקרי טרנדים. כיום, בין השאר, אני זוכה להשתתף בתערוכות עיצוב, וגם לשמש מנהל קריאייטיב ויועץ למספר בתי סטודיו ומותגים מהמובילים בארץ. בעשור האחרון, אני מחלק את זמני כמרצה באקדמיות השונות - "בצלאל", "מנשר", "שנקר", "ויצ"ו חיפה" ואוניברסיטת תל-אביב.

                                            להצטרפות לרשימת התפוצה של הטור שלי, שלחו לי מייל:
                                            odedbenyehuda@gmail.com