42 שנים לאחר שנפתח למבקרים לראשונה, "מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות" באוניברסיטת תל אביב משנה את פניו. התערוכה שהוצגה במוזיאון במשך כ-40 שנים פורקה, המבנה עבר שיפוץ מקיף, ובימים אלה מוקמת תערוכת קבע חדשה עם נרטיב מעודכן של תולדות העם היהודי.
לרגל תום השיפוץ, ולפני שמתחילה התקנתם של כ-1,500 מוצגי הקבע, יצא ערוץ האדריכלות של Xnet לסיור ראשון במבנה המחודש יחד אדריכל השיפוץ, דניאל מינץ וצוות המוזיאון.
עליות ומורדות
אם התערוכות בבית התפוצות מספרות את סיפורו של העם היהודי, נדמה שתולדות המבנה מגישות את הסיפור הישראלי המשלים. בית התפוצות ידע עליות ומורדות מאז ומתמיד, ומאז שנהגה הרעיון להקים אותו (בתחילת שנות ה-60) לא נרשמו בו יותר מדי רגעים של שקט.
זה התחיל בכך שעיריות ירושלים ותל אביב-יפו התמודדו על הזכות לארח את המשכן אצלן, והטונים הצורמים נסקו לכדי סף משבר פוליטי. ירושלים לא השלימה בקלות עם ההחלטה של הקונגרס הציוני להקים את המבנה בתל אביב, אך כך קרה. גם אז, חלפו לא פחות מ-12 שנים בין טקס הנחת אבן הפינה ב-1966 לחנוכה החגיגית ב-1978. בין לבין, עמד שלד הבניין הנטוש בלב הקמפוס ברמת אביב.
בסוף ירושלים קיבלה את מוזיאון הסובלנות. היה שווה?:
הציפייה הממושכת לטקס הפתיחה הולידה התעניינות עצומה והתפרצות של מבקרים. כ-150 אלף מבקרים גדשו את בית התפוצות הטרי בשלושת החודשים הראשונים לקיומו, ואחר כך המספרים עמדו על כ-400 אלף בשנה. התיירים והישראלים חוו תערוכה לא שגרתית ואמוציונלית על ההיסטוריה של העם היהודי, כשתערוכת הקבע הראשונה – באוצרותם של אבא קובנר וישעיהו וינברג - נחשבה לפורצת דרך מבחינה טכנולוגית, תוך שימוש עשיר במוצגים ובמיצגים שחיזקו את המתכונת התמטית של המסע בזמן (שישה שערי תוכן), ולאו דווקא על בסיס אוסף היסטורי מקורי של פריטים.
ההצלחה לא נמשכה זמן רב. ניהול בעייתי הוביל לגירעון, והמוסד עמד בסכנת סגירה פעמיים – באמצע שנות ה-80 ובראשית המילניום הנוכחי. את חבל ההצלה הושיט "חוק בית התפוצות", שהקנה למקום מעמד של מוסד לאומי ותקצוב קבוע. סיוע כלכלי משמעותי נוסף הוענק על ידי המיליארדר לאוניד נבזלין, מבעלי עיתון "הארץ". הוא תרם, לפי גרסת בית התפוצות, כ-30 מיליון דולר באמצעות קרן הפילנתרופיה המשפחתית "נדב", ואילו בתו, אירינה נבזלין (בת זוגו של יו"ר הכנסת ח"כ יולי אדלשטיין), מונתה ליו"ר הדירקטוריון של בית התפוצות.
ואמנם, מאז 2005 התייצב התקציב, החל תהליך שיקום ונהגה רעיון ההתחדשות. אך כמו בבית התפוצות, זה קורה לאט. מדי שביד, מנהלת פרויקט המוזיאון החדש, מספרת כי ועדת היגוי ציבורית החליטה לרענן את התצוגה הוותיקה, ולמעשה את הבניין כולו שתכננו האדריכלים אלי גבירצמן ויצחק ישר. מבין ההצעות האדריכליות שנשקלו, נבחרה הצעתו של מינץ, זוכה פרס רכטר לאדריכלות (על תכנון בית הספר ללימודי השואה ב"יד ושם" בירושלים). על התערוכה עצמה הופקד מעצב התערוכות האמריקאי פטריק גלאגר, בתקווה שהמוניטין שלו ימשוך תורמים.
"יש שינוי בפרדיגמה ובאופן שבו אנחנו רוצים לספר את סיפורו של העם היהודי", מסביר המנכ"ל דן תדמור. "אנחנו מסתכלים על ההווה והעבר היהודי לא רק בפן של רדיפות והישרדות; העם היהודי עשה קצת יותר מזה. אמנם היו טרגדיות, רדיפות ושואה, אבל העם היהודי פרח, שיגשג ותרם. בית התפוצות בגלגולו הקודם היה מאוד בהשראת השואה, ובכלל עסק בהיסטוריה של רדיפות".
ולכן יש אנשים שהאסוציאציה שלהם מהתערוכות של בית התפוצות היא יד ושם?
"כנראה. צריך להוסיף את העובדה שבלב בית התפוצות, בתצוגת הקבע הקודמת, היה מיצג ענק של כלוב שחור ואפל שנקרא 'יזכור', וסביבו עשרות פרעות שפקדו את העם היהודי. זו החלטה לגיטימית לשעתה, אבל אנחנו רואים את ההווה והעתיד קצת אחרת. כשבית התפוצות נוסד, הרעיון היה שזה מקום של יד וזיכרון לקהילות יהודיות שאינן עוד, שואה והתופעה של תפוצות שדינה להיעלם. זו התפישה הבן גוריוניסטית של שנות ה-50: בסוף כולם יעשו עלייה, הקמנו מחדש את מדינת היהודים, וזה רק עניין של זמן עד שהגולה תתבטל. בפועל זה לא התרחש - רוב היהודים בעולם לא חיים בישראל. אפשר לאהוב את זה או לא, זו עובדה דמוגרפית. נרטיב שטוען שאוטוטו כל היהודים מתקבצים כאן, הוא לא נכון יותר היסטורית".
הנרטיב הזה לא הפריע ליהודים מחו"ל שבאים לביקור?
"מאוד הפריע. היו מבקרים שאמרו לי 'תקשיב, מסיימים את הביקור במוזיאון ב'שער השיבה', עולים במשעול ויש שם מנורה והקמת מדינת ישראל, וזהו? קץ ההיסטוריה היהודית הוא בהקמת המדינה? עכשיו זה רק לאסוף את השברים? לא ככה זה קרה'. אם אתה אמריקאי ועובר את הנרטיב הזה, אתה שואל את עצמך 'מה לא בסדר איתי' - אני יהודי, אני ציוני, אבל בחרתי לחיות בארה"ב. למה בסאב-טקסט משהו לא בסדר איתי? אני שומע את זה מאנשים. אנשים רוצים ייצוג, ובגלגול הנוכחי של בית התפוצות רואים את כולם: מגדר, אתניות, גיאוגרפיה וזרמים".
אז מה החידוש בתערוכת הקבע החדשה? המוצגים בה טרם נחשפו, אך היא תנסה לעורר את אותה תגובת בטן מזדהה באמצעות שלושה שלושה עקרונות מרכזיים, שמותאמים לרוח הזמן והעם: ייצוג רחב של המושג "העם היהודי" על שלל תפישותיו וזרמיו, התחדשות, ורלוונטיות.
300 מיליון שקלים הוזרמו לשיפוץ, שמקיף 6,300 מטרים רבועים. כשליש מהכסף הוקצה לחידוש הבניין והגלריות, ושני השלישים האחרים נותבו להקמת התערוכות.
המוזיאון המשיך לתפקד במשך כל התקופה, אם כי ללא תצוגת הקבע הראשית שלו, כשתערוכות מתחלפות מפצות על החוסר. עד שייפתחו הגלריות המרכזיות באוקטובר, המוזיאון מציג רק באגף החדש, שהושלם לפני כארבע שנים כחלק מהשלב הראשון של ההתחדשות. לצד התערוכות המתחלפות, מוצגת בו התערוכה הוותיקה של מודלים משוחזרים של בתי כנסת בתפוצות. "עלתה השאלה אם סוגרים את המוזיאון לכמה שנים, בונים את הכל ואז פותחים מחדש", מספר האדריכל דניאל מינץ (מינץ-מלמד אדריכלים). "הגיעו למסקנה שזה לא נכון, ושכדאי לשמר את הדבר הזה חי ומתפקד".
מדוע זה נסחב כל כך הרבה שנים? שביד טוענת ש"בפרויקט כזה התקציב הוא אינטגרטיבי. יש לו מסגרת תקציבית כוללת, אבל ככל שהתכנון מתקדם אתה רואה אם קלעת למטרה. חוץ מהמדינה שנתנה 64 מיליון שקלים, השאר מתבסס על תורמים, אז בונים את הקציב על בסיס תחזית התורמים שלך, ואחת ההחלטות הייתה שהפרויקט ייבנה בשני שלבים: גייסנו 50 מיליון שקלים לבניית השלב הראשון, כדי להראות לכולם שאנחנו יודעים לעשות דברים נכון, וביום שפתחנו את האגף הראשון נכנסה תרומה נוספת של 10 מיליון דולר. מישהו בא ואמר 'אני רוצה להיות חלק מזה'. ככה התקדמנו".
מלבד חידוש המבנה עצמו, מינץ מספר כי התמקד ב"ניקוי" אדריכלי מתוספות בנייה ומעודף חלוקות חללים, שהפך את הסיור בבית התפוצות לחוויה של מבוך חשוך. "מה שעשינו זה לחשוף את הכל ולהשאיר את החלל הגבוה", מוסיף האדריכל. "הכוונה היא ליצור תשתית מינימלית, חשופה וגלויה, ואת כל הכסף להשקיע בתערוכות".
בולטת ההחלטה להקטין את המבואה הישנה ולשבור את קירותיה לכדי קומה מפולשת, שתהווה גם נקודת התכנסות של קבוצות וגם נתיב מעבר של סטודנטים על ציר מזרח-מערב של הקמפוס. המעבר החדש שנפתח באוגוסט כבר מוכיח את עצמו: בעודנו עומדים בו, חלפו על פנינו עשרות סטודנטים בדרכם משיעור לשיעור, או משיעור לבית הקפה שפועל במבואת בית התפוצות.
"לא היה צריך להיות גאון גדול", מצטנע מינץ. "יש רצף של כיכרות - נוצר מקום". בעבר, הוא מזכיר, "סטודנטים היו עולים במדרגות ונתקעים בקיר הגרנוליט. פתחנו את המעבר והאוניברסיטה מרוויחה פעמיים: רציפות, ובגלל שכולם ילכו פה, בית התפוצות יהיה עוד יותר מחובר - באופן דרמטי. בנינו לובי משמעותי בפנים ולובי משמעותי בחוץ. הילדים והאוטובוסים שבאים יכולים להתארגן בחוץ, ואז להיכנס".
מתחילים למעלה ויורדים למטה
בחלל המדרגות הגבוה, שמוביל לאגף החדש, החליט מינץ להתקין מוצג-חתך של תקרת עץ מצוירת של בית כנסת - מוצג שנכלל בתערוכה הקבועה של פעם. הניסיון לברר אם מדובר ברפרנס לעבודה נודעת של האדריכל ההולנדי רם קולהאס בביאנלה לאדריכלות בוונציה ב-2014 נענתה בשתיקה ובחיוך.
כחלק ממגמה אופנתית במוזיאונים בעולם, כמו גוגנהיים בניו יורק, גם כאן הוחלט להפוך את מסלול התצוגה: מעלית תוביל את המבקרים מהמבואה לקומה השלישית, והביקור יימשך תוך כדי ירידה למטה. הביקור יתחיל אפוא בקומה השלישית, תוך צפייה במיצגי אמנות יהודית-מודרנית (תיאטרון, ריקוד, קולנוע ומוזיקה) כמרחב שמדגיש את תרומתם של יהודים לתרבות העולם; הוא יימשך בקומה השנייה עם מוצגים העוסקים בהיסטוריית העם היהודי מהעת העתיקה ועד הקמת המדינה; ובקומה האחרונה, שהיא קומה 1, תיבחן השפעתו של התנ"ך על התרבות האוניברסלית.
''העתק של מוזיאון תל אביב''
"אם תסתכל טוב, זה ההעתק של מוזיאון תל אביב לאמנות", אומר מינץ. יצחק ישר היה שותף לתכנון בית התפוצות, יחד עם האדריכל אלי גבירצמן שזכה בתחרות האדריכלים (ואז הונחת עליו ישר כשותף), ואותו יצחק ישר היה שותף לתכנון מוזיאון תל אביב (יחד עם דן איתן, שסיפר כאן כיצד הגה בעצמו את הרעיון).
"אנחנו הבנו", ממשיך מינץ, "שבתוך כל הסבך הזה מסתתרת הסטרוקטורה של מוזיאון תל אביב: כל המודולציה, הפרטים, כל השלד, כל הקסטות (פאנלים שקועים, מ"ב) - הכל זה מוזיאון תל אביב, רק עם גרנוליט. הבנו שאנחנו יכולים לקבל פה את מוזיאון תל אביב. עם הטיעון הזה הצלחנו לשכנע שלא להרוס את המבנה הקיים, כי תורמים רוצים לתרום לבניין חדש, אז לקח זמן להטמיע את הרעיון שיש פה איכות קיימת".
המוזיאון המחודש בנוי משלוש גלריות, שרוצפו בפרקט חדש ובמרכזן אטריום ומערכת מדרגות פיסוליות. בקצה האטריום ממוקמת מנסרת אור בצורת הלוגו הישן של בית התפוצות. מוצגים שונים שהותקנו בתערוכת הקבע הישנה חסמו את כניסת האור לחלל עד כה. "יצחק ישר עשה גוף אור, וביום הראשון של הפתיחה של המוזיאון המקורי סגרו את זה לטובת תצוגה ומערכות", מספר מינץ. "למעשה, זו הפעם האחרונה שראו את מנסרת האור פתוחה".
שביד מוסיפה, כי "מי שעיצב את המקום במקור זה מעצב תפאורה לתיאטרון, ובגלל זה גובה התקרה והסגירויות נראו ממש כמו במה. אי אפשר היה לראות כלום והכל היה סגור. עכשיו הכל נפתח. המחיצות החדשות לא יגיעו עד התקרה".
ולסיום, בבית התפוצות הבינו שההוצאות הכספיות לא יתאזנו אם ההכנסות יגיעו רק מכרטיסי הכניסה, ולכן הוחלט לנצל עוד יתרון: הגג. המערכות הטכניות שעליו רוכזו, ונבנתה מרפסת עץ רחבה עם נוף לעיר ולים, שתושכר לאירועים פרטיים ולכנסים. הכנסות נוספות אמורות להגיע גם משני אודיטוריומים, ומגלריה מחודשת בקומה הראשונה – שלושתם מושכרים לכנסים ולאירועים.
