אבא ואמא, תתחדשו: להציע
להורים בית שיתאים להם עכשיו

הוריה של כותבת Xnet, מיכל בלאו, עברו מבית ישן מוקף יער לבניין חדש בלב עפולה. את דירתם הטרייה היא בחרה לעצב כרקע נקי ועכשווי לחפציהם העתיקים, האהובים

מיכל בלאו

|

14.01.20 | 09:35

פינת האוכל בדירה, בקומה הששית של בניין חדש ברחוב ותיק במרכז עפולה. הקירות, הרצפה ופריטי הנגרות הקבועה עוצבו כרקע (צילום: איתי בנית)
פינת האוכל בדירה, בקומה הששית של בניין חדש ברחוב ותיק במרכז עפולה. הקירות, הרצפה ופריטי הנגרות הקבועה עוצבו כרקע (צילום: איתי בנית)
מימין: בית המשפחה הישן, במרומי גבעת המורה בעפולה. משמאל: עדה ואריה בלאו. גדלו זה מול זו בשכונה ובנו את ביתם קרוב להוריהם. 36 שנים גרו בו, אך השכונה הוזנחה ולבסוף הגיעו למסקנה שכדי ליהנות מאיכות חיים נוחה אין מנוס ממעבר (צילום: מיכל בלאו, עדה בלאו)
מימין: בית המשפחה הישן, במרומי גבעת המורה בעפולה. משמאל: עדה ואריה בלאו. גדלו זה מול זו בשכונה ובנו את ביתם קרוב להוריהם. 36 שנים גרו בו, אך השכונה הוזנחה ולבסוף הגיעו למסקנה שכדי ליהנות מאיכות חיים נוחה אין מנוס ממעבר (צילום: מיכל בלאו, עדה בלאו)
הסלון מוקף מרפסת עם עצי פרי, וכמו בבית הקודם, הוא נטול טלוויזיה. ספת ר' גדולה ניצבת מול מזנון של חברת Excel (יצרנית רהיטים ותיקה מרוקפורד, אלינוי), שקנו בזמן שליחות של שלוש שנים לארצות הברית. על השטיח שני שרפרפי וינטג' ושולחן שהיה במקור שולחן אוכל ורגליו קוצרו (צילום: איתי בנית)
הסלון מוקף מרפסת עם עצי פרי, וכמו בבית הקודם, הוא נטול טלוויזיה. ספת ר' גדולה ניצבת מול מזנון של חברת Excel (יצרנית רהיטים ותיקה מרוקפורד, אלינוי), שקנו בזמן שליחות של שלוש שנים לארצות הברית. על השטיח שני שרפרפי וינטג' ושולחן שהיה במקור שולחן אוכל ורגליו קוצרו (צילום: איתי בנית)
ארונות המטבח לבנים, עם ידיות פליז במראה עתיק. על הקיר תלויה ארונית בה מוצגים כלי מטבח מבית אמו של אריה (צילום: איתי בנית)
ארונות המטבח לבנים, עם ידיות פליז במראה עתיק. על הקיר תלויה ארונית בה מוצגים כלי מטבח מבית אמו של אריה (צילום: איתי בנית)
בהמשך למטבח הוגשם לעדה חלום: מטבח חיצוני, בו מתבצע עיקר הבישול. על המדפים הוצבו פריטי וינטג' שנאספו במשך השנים ולא שולבו בפנים: קנקן מים משנות ה-40, צלחות הגשה מתכתיות מראשית המדינה, פמוטים וחנוכייה משווקי פשפשים באירופה ועוד (צילום: איתי בנית)
בהמשך למטבח הוגשם לעדה חלום: מטבח חיצוני, בו מתבצע עיקר הבישול. על המדפים הוצבו פריטי וינטג' שנאספו במשך השנים ולא שולבו בפנים: קנקן מים משנות ה-40, צלחות הגשה מתכתיות מראשית המדינה, פמוטים וחנוכייה משווקי פשפשים באירופה ועוד (צילום: איתי בנית)
את האהבה לריהוט עתיק פתחו בני הזוג בזמן שהותם בארצות הברית, שם נהגו לבקר במכירות חצר. חלק מהרהיטים - כמו ארון הוויטרינה במסדרון, בצילום משמאל - הביאו אתם משם, וחלק קנו בשווקי פשפשים בארץ. את ציורי השמן בחרה עדה, שעסקה כל חייה באמנות (צילום: איתי בנית)
את האהבה לריהוט עתיק פתחו בני הזוג בזמן שהותם בארצות הברית, שם נהגו לבקר במכירות חצר. חלק מהרהיטים - כמו ארון הוויטרינה במסדרון, בצילום משמאל - הביאו אתם משם, וחלק קנו בשווקי פשפשים בארץ. את ציורי השמן בחרה עדה, שעסקה כל חייה באמנות (צילום: איתי בנית)
מרפסות מקיפות את כל הדירה, שתופסת את הקומה כולה. הספסל במרפסת האחורית נמצא מפורק ברחוב, ואריה שיפץ והרכיב אותו מחדש (צילום: איתי בנית)
מרפסות מקיפות את כל הדירה, שתופסת את הקומה כולה. הספסל במרפסת האחורית נמצא מפורק ברחוב, ואריה שיפץ והרכיב אותו מחדש (צילום: איתי בנית)
במרכז חדר האורחים מיטה שנרכשה בשוק הפשפשים ביפו, ולצידה שני שולחנות צד משנות השהות בארצות הברית  (צילום: איתי בנית)
במרכז חדר האורחים מיטה שנרכשה בשוק הפשפשים ביפו, ולצידה שני שולחנות צד משנות השהות בארצות הברית (צילום: איתי בנית)

זה כנראה הפרויקט הרגשי ביותר שתכננתי. אחרי 36 שנים של מגורים בבית פרטי, מוקף ביער היפה של מרומי גבעת המורה בעפולה, הבינו הורי שהגיע הזמן לעבור למרכז העיר. אל הבית הישן נולדתי, ובו גרתי עד שעזבתי לגור במרכז. אליו הייתי חוזרת מבית הספר מדי יום ואוכלת מעצי הפרי שבגינה. הורי הפכו בו לסבים לשבעה נכדים; נהגנו להתארח בו בכל סוף שבוע שני, ובחגים התאספו כל בני המשפחה המורחבת לחגוג בין קירותיו. הבית היה כחלק מהמשפחה.

 

אמי ואבי, עדה ואריה בלאו, עלו לארץ בסוף שנות ה-50, היא מרומניה, הוא מפולין. כעולים חדשים, נשלחה משפחתה לעפולה, לשיכוני גבעת המורה, ומשפחתו נשלחה למגדל העמק. משם, כשסבתי מצאה עבודה כאחות בבית החולים העמק, עברו גם הם לעפולה. בין הבניינים שבהם גדלו הורי הפרידה חצר משותפת. הם למדו יחד בבית הספר ובתיכון, והפכו לזוג עוד לפני השירות הצבאי.

 

בצעירותה הייתה אמי גננת ובתחנתה המקצועית האחרונה, עד לפני כשנתיים, ניהלה את תחום הגיל הרך במוזיאון עין-חרוד. אבי היה איש קבע, ומשחרורו ועד היום עוסק בתיירות. את ביתם הקימו בסמוך להוריהם, בשכונת בתי קרקע שהחלה להיבנות בשנות ה-70 בגבעת המורה. בזמנו זו הייתה אחת השכונות המבוקשות בעיר; כל בית תוכנן בסגנון שונה, עם גינה ונוף ליערות. אך במהלך השנים גבעת המורה הוזנחה. מוסדות ציבור, חינוך ומרכזי קניות שהיו בה נסגרו, והתלות במרכז העיר ובמכונית גברה. הורי הבינו, שכדי ליהנות מאיכות חיים נוחה אין מנוס ממעבר.

 

החיפוש אחר מעונם החדש החל לאחר המכירה. אמי רצתה בית פרטי ואבי התעקש על דירה. בסוף נמצאה דרך האמצע: דירה יחידה בקומה שישית בבניין במרכז העיר, ברחוב שבו הפכו אט אט בתי קרקע ישנים למבני מגורים חדשים. ''הכל במרחק הליכה'', אומרים הורי. היכל התרבות, אזור המסחר והקניות ("השדרה"), פארק הרכבת החדש ועוד.

 

הדירה גדולה דיה כדי להמשיך ולארח בנוחות את הילדים והנכדים: 160 מטרים רבועים ועוד מרפסות היקפיות בשטח דומה, ארבעה כיווני אוויר. במקור היא חולקה לאזור ציבורי ופרטי שביניהם מסדרון, וכללה שלושה חדרי שינה, סוויטת הורים וממ"ד, חדר רחצה, חדר כביסה ושירותים. כשהגיעה העת להתאים את הדירה אליהם, היה ברור לכולנו שאקח על עצמי את הפרויקט.

 

תוכנית הדירה המקורית. צד ציבורי וצד פרטי (באדיבות מיכל בלאו)
    תוכנית הדירה המקורית. צד ציבורי וצד פרטי(באדיבות מיכל בלאו)

     

    והתכנון החדש. החלוקה נשמרה, חדר השינה הראשי גדל, ואחר הפך לסלון משני (תכנון: מיכל בלאו)
      והתכנון החדש. החלוקה נשמרה, חדר השינה הראשי גדל, ואחר הפך לסלון משני(תכנון: מיכל בלאו)

       

      המטרה הייתה להעתיק – עד כמה שאפשר – את מאפייניו של בית הקרקע לקומה השישית: למשל, אדניות בנויות, שהגדירו את הכניסה בבית הישן, נבנו (מעץ, כחלק מהנגרות) במבואת הדירה החדשה; הסלון, גם כאן, נטול טלוויזיה; אמי אף מדדה את החדרים החשובים לה בבית הקודם ווידאה שהתכנון החדש זהה במדויק. כך עמדה על כך שבחדר הרחצה הזוגי תוצב אמבטיה פינתית ומקלחון בצמוד לה, כפי שאהבה תמיד.

       

      האדניות הבנויות בכניסה לבית הקודם (צילום: עדה בלאו)
        האדניות הבנויות בכניסה לבית הקודם(צילום: עדה בלאו)

         

        ובמבואת הדירה החדשה, בנויות מעץ כחלק מהנגרות הקבועה (צילום: איתי בנית)
          ובמבואת הדירה החדשה, בנויות מעץ כחלק מהנגרות הקבועה(צילום: איתי בנית)

           

          בבית הישן החלוקה לקומות אפשרה מרחב והפרדה, וכאן המסדרון יוצר הפרדה אקוסטית מצוינת. גם כשכל המשפחה נמצאת יחד – שלושה ילדים ושבעה נכדים – הם מתפזרים בבית כך שלכל אחד יש את הפינה שלו, ואין רעשי רקע מפריעים.

           

          בעיצוב שולבו רהיטים ופריטים עתיקים, שהביאו הורי בשובנו משליחות של שלוש שנים בארצות הברית, באמצע שנות ה-80. שם למדו לאהוב את הסגנון: "כמעט בכל שבת היינו מסתובבים בגאראז'-סייליים (מכירות חצר), שהיו מלאים ברהיטים עתיקים וזולים", הם מספרים. רהיטים דומים המשיכו לאסוף במשך השנים בשוקי פשפשים ובמכירות בארץ. "יש להם נוכחות ואופי", סבורה אמי, "רואים את עבודת היד, והם מכניסים חום לבית". לאבי, שלמד גיאוגרפיה, היסטוריה וארכיאולוגיה, זווית משלו: "יש לריהוט העתיק ערך היסטורי. תמיד מעניין למי הוא היה שייך ובאילו בתים התגלגל".

           

          המנורה חוזרת בחדרי הבית, כקו מקשר (צילום: איתי בנית)
            המנורה חוזרת בחדרי הבית, כקו מקשר(צילום: איתי בנית)

             

            שולחנות הצד בחדר האורחים מארצות הברית, הכורסה מבית סבתא (צילום: איתי בנית)
              שולחנות הצד בחדר האורחים מארצות הברית, הכורסה מבית סבתא(צילום: איתי בנית)

               

              נדרשתי להפגיש את העולם העיצובי הכהה, הכבד והעתיק של הורי עם הסגנון הנקי והמינימליסטי שלי, כך שיחיו יחד בשלום. החלטתי לעצב את החדרים כרקע לבן (קירות ופריטי הנגרות הקבועה), שיבליט את הריהוט העתיק. המרצפות אפורות (שלא כמו רצפת הטראצו הדומיננטית, עם אגרגטים בשחור וחום, שהייתה בביתם הפרטי); נרכשו מעט רהיטים חדשים ומודרניים, נוספו כמה פריטים עתיקים (בני יותר מ-100 שנים, לפי ההגדרה המקובלת) וכמה פריטי וינטג' (בני יותר מ-20 שנה). חלקם שופצו בידי אבי.

               

              מאחורי השולחן ניצבת מכתבה של חברת מדוקס ("Maddox Table Company"), יצרנית רהיטים אמריקאית ותיקה, שפעלה מסוף המאה ה-19  (צילום: איתי בנית)
                מאחורי השולחן ניצבת מכתבה של חברת מדוקס ("Maddox Table Company"), יצרנית רהיטים אמריקאית ותיקה, שפעלה מסוף המאה ה-19 (צילום: איתי בנית)

                 

                פינת האוכל, למשל, היא בסגנון קולוניאלי, ומהתקרה יורדת למרכז השולחן מנורת וינטג' לבנה, זהה לזו שמעל הדלפק. כמו אלמנטים חוזרים אחרים בבית, גם המנורה הזו נבחרה לחדרים שונים, כדי ליצור קו מאחד ומקשר, וכדי שלא להעמיס מדי. מאחורי השולחן ניצבת מכתבה של חברת מדוקס ("Maddox Table Company"), יצרנית רהיטים אמריקאית ותיקה, שפעלה מסוף המאה ה-19. על הקיר תלויה תמונת שמן מ-1910, במסגרת פליז. "כשאני בוחרת ציור אני מנסה לחשוב מה האמן רוצה להגיד'', אומרת אמי. ''לא חשוב לי אם הוא מוכר או לא''.

                 

                בהמשך למטבח הגשמתי לה חלום: מטבח חיצוני, בו מתבצע עיקר הבישול. היא אינה אוהבת בלגן במטבח הפתוח, וגם את הריחות היא מעדיפה להשאיר מחוץ לחלל המרכזי. על המדפים החלטנו להציב פריטי וינטג' שנאספו במשך השנים, ולא שילבנו בפנים: קנקן מים משנות ה-40, צלחות הגשה ממתכת מראשית המדינה, פמוטים וחנוכייה משווקי פשפשים באירופה ועוד. במרכז עומד שולחן שנמצא ברחוב ושופץ, וסביבו ארבעה כיסאות וינטג' שרופדו מחדש, בסגנון כיסא מס' 16 (Sweetheart) של טונט (Michael Thonet).

                 

                מהמטבח יש יציאה  (צילום: איתי בנית)
                  מהמטבח יש יציאה (צילום: איתי בנית)

                   

                  למטבח נוסף, חיצוני (צילום: איתי בנית)
                    למטבח נוסף, חיצוני(צילום: איתי בנית)
                     

                     

                    הסלון נטול טלוויזיה  (צילום: איתי בנית)
                      הסלון נטול טלוויזיה (צילום: איתי בנית)

                       

                      שנמצאת בפינת המשפחה בצד השני, הפרטי, של הדירה (צילום: איתי בנית)
                        שנמצאת בפינת המשפחה בצד השני, הפרטי, של הדירה(צילום: איתי בנית)

                         

                        בחדר העבודה ארון הממסגר ספה נפתחת, ספרייה ושולחן עם שני מקומות ישיבה. על השולחן מנורות בנקאי, שמרפררות למנורה המפורסמת של Harrison D. McFaddin משנת 1909. המנורה נקראה במקור "Emeralite", שילוב של המלים emerald (אבן החן) ו-light  (צילום: איתי בנית)
                          בחדר העבודה ארון הממסגר ספה נפתחת, ספרייה ושולחן עם שני מקומות ישיבה. על השולחן מנורות בנקאי, שמרפררות למנורה המפורסמת של Harrison D. McFaddin משנת 1909. המנורה נקראה במקור "Emeralite", שילוב של המלים emerald (אבן החן) ו-light (צילום: איתי בנית)

                           

                          חדרי הרחצה מודרניים לגמרי (צילום: איתי בנית)
                            חדרי הרחצה מודרניים לגמרי(צילום: איתי בנית)

                             

                            הבית המשפחתי הישן שלנו היה בשבילי מקום מפלט. היה לי חשוב שיהיו בדירה החדשה כל מה שנהנינו ממנו קודם. ידעתי מה הורי אוהבים, איך הם חיים ומה הצרכים, אך תהליך העבודה לא היה פשוט. בניגוד לעבודה עם לקוחות רגילים, חילוקי הדעות היו רגשיים. על האמבטיה הפינתית, למשל, אני התפשרתי, אך הם התפשרו הרבה יותר ממני.

                             

                            "בזכות הריהוט הישן ומשום שההתנהלות בדירה דומה למה שהכרנו, אנחנו מרגישים שמדובר כמעט באותו בית, רק שעכשיו הוא על קומה אחת וזה הרבה יותר נוח", מסכמים הורי. כולנו מאוד אהבנו את הבית הישן, את המיקום, את השלווה ואת הירוק בעיניים. המעבר היה מורכב ואנחנו עדיין מתגעגעים, אך מתאהבים גם בדירה הזו, ואט אט יוצרים בה זכרונות חדשים.

                             

                            • תכנון ועיצוב: מיכל בלאו
                            • קבלן: חברת רחמיאן
                            • כלים סניטריים וריצוף: חברת חסון
                            • נגרות: ליאב מלול, טאצ'ווד עפולה
                            • מנורות חדשות: קרן אור
                            • מנורות וינטג': קבוצת "החברות של וינטג'ולי"
                            • ריהוט חדש: אי.דיי.דיזיין, נטוצי,UnitedSeats, הולנדיה
                            • שטיחים: כרמל

                             

                             
                            הצג:
                            אזהרה:
                            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד