זה כנראה הפרויקט הרגשי ביותר שתכננתי. אחרי 36 שנים של מגורים בבית פרטי, מוקף ביער היפה של מרומי גבעת המורה בעפולה, הבינו הורי שהגיע הזמן לעבור למרכז העיר. אל הבית הישן נולדתי, ובו גרתי עד שעזבתי לגור במרכז. אליו הייתי חוזרת מבית הספר מדי יום ואוכלת מעצי הפרי שבגינה. הורי הפכו בו לסבים לשבעה נכדים; נהגנו להתארח בו בכל סוף שבוע שני, ובחגים התאספו כל בני המשפחה המורחבת לחגוג בין קירותיו. הבית היה כחלק מהמשפחה.
אמי ואבי, עדה ואריה בלאו, עלו לארץ בסוף שנות ה-50, היא מרומניה, הוא מפולין. כעולים חדשים, נשלחה משפחתה לעפולה, לשיכוני גבעת המורה, ומשפחתו נשלחה למגדל העמק. משם, כשסבתי מצאה עבודה כאחות בבית החולים העמק, עברו גם הם לעפולה. בין הבניינים שבהם גדלו הורי הפרידה חצר משותפת. הם למדו יחד בבית הספר ובתיכון, והפכו לזוג עוד לפני השירות הצבאי.
בצעירותה הייתה אמי גננת ובתחנתה המקצועית האחרונה, עד לפני כשנתיים, ניהלה את תחום הגיל הרך במוזיאון עין-חרוד. אבי היה איש קבע, ומשחרורו ועד היום עוסק בתיירות. את ביתם הקימו בסמוך להוריהם, בשכונת בתי קרקע שהחלה להיבנות בשנות ה-70 בגבעת המורה. בזמנו זו הייתה אחת השכונות המבוקשות בעיר; כל בית תוכנן בסגנון שונה, עם גינה ונוף ליערות. אך במהלך השנים גבעת המורה הוזנחה. מוסדות ציבור, חינוך ומרכזי קניות שהיו בה נסגרו, והתלות במרכז העיר ובמכונית גברה. הורי הבינו, שכדי ליהנות מאיכות חיים נוחה אין מנוס ממעבר.
החיפוש אחר מעונם החדש החל לאחר המכירה. אמי רצתה בית פרטי ואבי התעקש על דירה. בסוף נמצאה דרך האמצע: דירה יחידה בקומה שישית בבניין במרכז העיר, ברחוב שבו הפכו אט אט בתי קרקע ישנים למבני מגורים חדשים. ''הכל במרחק הליכה'', אומרים הורי. היכל התרבות, אזור המסחר והקניות ("השדרה"), פארק הרכבת החדש ועוד.
הדירה גדולה דיה כדי להמשיך ולארח בנוחות את הילדים והנכדים: 160 מטרים רבועים ועוד מרפסות היקפיות בשטח דומה, ארבעה כיווני אוויר. במקור היא חולקה לאזור ציבורי ופרטי שביניהם מסדרון, וכללה שלושה חדרי שינה, סוויטת הורים וממ"ד, חדר רחצה, חדר כביסה ושירותים. כשהגיעה העת להתאים את הדירה אליהם, היה ברור לכולנו שאקח על עצמי את הפרויקט.
המטרה הייתה להעתיק – עד כמה שאפשר – את מאפייניו של בית הקרקע לקומה השישית: למשל, אדניות בנויות, שהגדירו את הכניסה בבית הישן, נבנו (מעץ, כחלק מהנגרות) במבואת הדירה החדשה; הסלון, גם כאן, נטול טלוויזיה; אמי אף מדדה את החדרים החשובים לה בבית הקודם ווידאה שהתכנון החדש זהה במדויק. כך עמדה על כך שבחדר הרחצה הזוגי תוצב אמבטיה פינתית ומקלחון בצמוד לה, כפי שאהבה תמיד.
בבית הישן החלוקה לקומות אפשרה מרחב והפרדה, וכאן המסדרון יוצר הפרדה אקוסטית מצוינת. גם כשכל המשפחה נמצאת יחד – שלושה ילדים ושבעה נכדים – הם מתפזרים בבית כך שלכל אחד יש את הפינה שלו, ואין רעשי רקע מפריעים.
בעיצוב שולבו רהיטים ופריטים עתיקים, שהביאו הורי בשובנו משליחות של שלוש שנים בארצות הברית, באמצע שנות ה-80. שם למדו לאהוב את הסגנון: "כמעט בכל שבת היינו מסתובבים בגאראז'-סייליים (מכירות חצר), שהיו מלאים ברהיטים עתיקים וזולים", הם מספרים. רהיטים דומים המשיכו לאסוף במשך השנים בשוקי פשפשים ובמכירות בארץ. "יש להם נוכחות ואופי", סבורה אמי, "רואים את עבודת היד, והם מכניסים חום לבית". לאבי, שלמד גיאוגרפיה, היסטוריה וארכיאולוגיה, זווית משלו: "יש לריהוט העתיק ערך היסטורי. תמיד מעניין למי הוא היה שייך ובאילו בתים התגלגל".
נדרשתי להפגיש את העולם העיצובי הכהה, הכבד והעתיק של הורי עם הסגנון הנקי והמינימליסטי שלי, כך שיחיו יחד בשלום. החלטתי לעצב את החדרים כרקע לבן (קירות ופריטי הנגרות הקבועה), שיבליט את הריהוט העתיק. המרצפות אפורות (שלא כמו רצפת הטראצו הדומיננטית, עם אגרגטים בשחור וחום, שהייתה בביתם הפרטי); נרכשו מעט רהיטים חדשים ומודרניים, נוספו כמה פריטים עתיקים (בני יותר מ-100 שנים, לפי ההגדרה המקובלת) וכמה פריטי וינטג' (בני יותר מ-20 שנה). חלקם שופצו בידי אבי.
פינת האוכל, למשל, היא בסגנון קולוניאלי, ומהתקרה יורדת למרכז השולחן מנורת וינטג' לבנה, זהה לזו שמעל הדלפק. כמו אלמנטים חוזרים אחרים בבית, גם המנורה הזו נבחרה לחדרים שונים, כדי ליצור קו מאחד ומקשר, וכדי שלא להעמיס מדי. מאחורי השולחן ניצבת מכתבה של חברת מדוקס ("Maddox Table Company"), יצרנית רהיטים אמריקאית ותיקה, שפעלה מסוף המאה ה-19. על הקיר תלויה תמונת שמן מ-1910, במסגרת פליז. "כשאני בוחרת ציור אני מנסה לחשוב מה האמן רוצה להגיד'', אומרת אמי. ''לא חשוב לי אם הוא מוכר או לא''.
בהמשך למטבח הגשמתי לה חלום: מטבח חיצוני, בו מתבצע עיקר הבישול. היא אינה אוהבת בלגן במטבח הפתוח, וגם את הריחות היא מעדיפה להשאיר מחוץ לחלל המרכזי. על המדפים החלטנו להציב פריטי וינטג' שנאספו במשך השנים, ולא שילבנו בפנים: קנקן מים משנות ה-40, צלחות הגשה ממתכת מראשית המדינה, פמוטים וחנוכייה משווקי פשפשים באירופה ועוד. במרכז עומד שולחן שנמצא ברחוב ושופץ, וסביבו ארבעה כיסאות וינטג' שרופדו מחדש, בסגנון כיסא מס' 16 (Sweetheart) של טונט (Michael Thonet).
הבית המשפחתי הישן שלנו היה בשבילי מקום מפלט. היה לי חשוב שיהיו בדירה החדשה כל מה שנהנינו ממנו קודם. ידעתי מה הורי אוהבים, איך הם חיים ומה הצרכים, אך תהליך העבודה לא היה פשוט. בניגוד לעבודה עם לקוחות רגילים, חילוקי הדעות היו רגשיים. על האמבטיה הפינתית, למשל, אני התפשרתי, אך הם התפשרו הרבה יותר ממני.
"בזכות הריהוט הישן ומשום שההתנהלות בדירה דומה למה שהכרנו, אנחנו מרגישים שמדובר כמעט באותו בית, רק שעכשיו הוא על קומה אחת וזה הרבה יותר נוח", מסכמים הורי. כולנו מאוד אהבנו את הבית הישן, את המיקום, את השלווה ואת הירוק בעיניים. המעבר היה מורכב ואנחנו עדיין מתגעגעים, אך מתאהבים גם בדירה הזו, ואט אט יוצרים בה זכרונות חדשים.
- תכנון ועיצוב: מיכל בלאו
- קבלן: חברת רחמיאן
- כלים סניטריים וריצוף: חברת חסון
- נגרות: ליאב מלול, טאצ'ווד עפולה
- מנורות חדשות: קרן אור
- מנורות וינטג': קבוצת "החברות של וינטג'ולי"
- ריהוט חדש: אי.דיי.דיזיין, נטוצי,UnitedSeats, הולנדיה
- שטיחים: כרמל
