טהוניה רובל על החתונה המהירה: "יניב הוא מה שביקשתי מהקב"ה"

ביום הבחירות האחרונות, ב־17 בספטמבר, קפצה טהוניה רובל (31) עם חברות לקבל ברכה מהרב נתנאל שריקי. מאז שנסעה לאומן לפני שלוש שנים והחלה להתחזק, פגשה רובל את מיטב רבני ישראל, ביקרה בכל החצרות ושמעה את כל הברכות והתפילות, אבל רק אצל שריקי הרגישה שמצאה בית. "כשהגעתי אליו אמרתי, 'כבוד הרב, אני לא צריכה כלום, רק שתברך אותי'", היא מספרת. "הוא שאל, 'מה עם זוגיות?' אמרתי, 'הרמתי ידיים, אני שמחה, הכל בסדר'. הוא אמר, 'לא טוב היות האדם לבדו'".

איך זה נמשך?

"נסעתי הביתה, והעוזר של הרב שלח לי תמונה של גבר ושאל, 'איך הבחור הזה? אפשר להכיר לך?' עניתי 'לא לטעמי'. הוא ענה, 'הוא בחור חרוץ, מתחזק כמוך, תפור למידותייך'. הרב ביקש שנצא לשלוש פגישות ואחר כך נראה. אחרי שלוש פגישות הגענו לרב, והוא אמר, 'יש התאמה, אתם מתחתנים בינואר־פברואר'. תשמעי, לא אשקר, לאורך השנים היה לי פחד להתמסד. היום אני רוצה קשר כמו של ההורים שלי, שהיו להם עליות ומורדות, אבל הם ביחד 60 שנה".

עם יניב בן-משה. "גבר לא מהעולם הזה"(צילום: אמיר מאירי)

דייט של תשע שעות

לארוסה הטרי קוראים יניב בן־משה, בן 38, אדריכל יליד קריית־גת, שלפני כמה שנים עזב את תל־אביב וחזר להתגורר בעיר הולדתו, סמוך למשפחתו. איך מתחתנים עם מישהו שפגשת לפני חודשים בודדים? רובל סבורה שזה סוד הקסם. "אם יש לי חץ בלב ואני אוהבת את האיש, למה שזה יהיה מוקדם? יש לי את כל החיים להכיר אותו, לומדים לאהוב והאהבה בתחילת דרכה. לא סתם זוגות חרדים חיים יחד הרבה שנים".

ההתלהבות הייתה מיידית. מהרגע שהטלפון שלה הועבר אל בן־משה, אי־אפשר היה להפריד ביניהם. "בשיחת הטלפון הראשונה דיברנו מאחת־עשרה וחצי בלילה עד שתיים וחצי לפנות בוקר", היא נזכרת. "יום למחרת הייתי בתל־אביב, יניב סיים פגישה בפתח־תקווה והצעתי לו להיפגש. כשראיתי אותו מרחוק, חשבתי, 'גוד, ממש לא', וכשהוא התקרב ונתן לי שתי נשיקות, הרגשתי כאילו קופידון שלח לי חץ לתוך הלב, בום!"

וואו. עד כדי כך?

"כן. מאותו רגע הבנתי שהוא יהיה בעלי, והוא הבין שאני אהיה אשתו. הדייט התחיל באחת וחצי בצהריים, והסתיים באחת־עשרה בלילה. שתינו קפה, אכלנו צהריים והמשכנו לים. למחרת נפגשנו לבראנץ'. בערב נפגשנו שוב, כשעזרנו לרב שריקי לארגן אריזת סלי מזון לנזקקים לקראת החג. אמרנו לו, 'כבוד הרב, עשינו שלוש פגישות, מה קורה איתנו?' הוא נתן לנו את ברכתו להתקדם".

את הצעת הנישואים קיבלה אחרי שלושה חודשים מיום ההיכרות, בחצר הרב. "הרב שיתף פעולה עם יניב, וביקש שאגיע אליו לתיקון חצות. ראיתי את החצר ערוכה לקראת הצעת הנישואים. יניב אמר לי, 'כאן זה התחיל, כאן זה ימשיך וכאן זה יישאר לנצח'. כלומר, הקשר שלנו התחיל דרך הרב ונישאר ביחד בזכותו. ואז הוא שלף טבעת ושאל אם אני רוצה להתחתן איתו. חייכתי מאוזן לאוזן. אני מאוהבת. לפני כמה ימים הרב הרים כמות גדולה של ניירות מהשולחן שלו, ואמר לי, 'כל הבחורים והבחורות האלה מבקשים שידוך בזכותך'. מרגש מאוד".

"כשהוא התקרב ונתן לי שתי נשיקות, הרגשתי כאילו קופידון שלח לי חץ לתוך הלב, בום!"(צילום: רון קדמי, סגנון: גילי אלגבי)

ספרי על יניב.

"הוא גבר לא מהעולם הזה. חצי איטלקי מצד המשפחה של אביו וחצי מרוקאי מצד האמא. יש לו קצת מניירות איטלקיות. הוא אדריכל ומעצב פנים, עושה עבודות מדהימות. אני לא דואגת לעיצוב של הבית (צוחקת). אמרתי לו, 'אני רוצה מטבח ענקי'. הוא אמר, 'אל תדאגי, יהיה לך את המטבח הכי יפה בעולם'. יש בו נתינה אינסופית. יום אחד במהלך נסיעה, ראינו אתיופית הולכת ברגל בכביש והצענו לה טרמפ. התברר שאין לה מצרכים לחג, זה היה לפני ראש השנה. יום למחרת יניב הניח לה שקיות מזון ליד הדלת. עד היום אנחנו בקשר איתה".

חתונתם של בני הזוג תתקיים ב־30 בינואר, בנוכחות 1,000 מוזמנים. הכלה תחליף שלוש שמלות ("כולן צנועות מאוד"), שלושה די־ג'ייז ירקידו את האורחים, משה פרץ יופיע, ויהיו גם מוזיקה אמהרית וריקודים מסורתיים ובופה של אוכל אתיופי טבעוני. "אצלנו האתיופים, כשאנחנו רוקדים, נהוג להדביק כסף על המצח של הכלה. אולי כך אני אסגור את התשלום לאולם", היא צוחקת.

אתם מתחתנים לפני שעברתם לגור יחד.

"אנחנו לא עוברים לגור ביחד עד אחרי החתונה. זו החלטה של הרב ושלנו. בשבוע שעבר אמרתי לו, 'אני חולת ניקיון ולא אקבל את זה שאתה זורק בגדים'. כשהוא זורק חולצה על הרצפה, אני לא מרימה, כדי שיבין שזה התפקיד שלו".  

עד לאן תגיעי עם ההתחזקות? תשימי כיסוי ראש?

"בשיחות שלי עם הקדוש ברוך הוא אמרתי לו, שאם הוא יביא לי זיווג משורש נשמתי בשנה הזו, אני אשים כיסוי ראש בשבתות ובחגים. בשבת חתן אני אהיה עם כיסוי ראש. אני כבר מתחילה להתאמן".

"כשאני אחליט להיכנס לכנסת, אני איאבק למען העדה שלי"(צילום: רון קדמי, סגנון: גילי אלגבי)

בספטמבר האחרון שודרה בכאן 11 הסדרה "טיול שורשים", שבמסגרתה נסעה רובל עם אמה ואחותה לאתיופיה. שם היא גילתה שהייתה לה אחות, שנפטרה בשנת 1984 במחנה פליטים בסודן בדרכה לישראל. ביולי האחרון, כשהתחדשה המחאה האתיופית, כלי התקשורת ביקשו ממנה תגובה. רובל סירבה. "אני לא נציגת העדה", היא אומרת. "יש נושאים שכואבים לי בנשמה, ואני לא שולטת על הפה שלי ויכולה לומר דברים שלא יישמעו טוב. כשאני אחליט להיכנס לכנסת, אני איאבק למען העדה שלי".

מה לדעתך צריך להשתנות כאן?

"כואב לי לראות את הצעירים האתיופים שנהרסים להם החיים והם מאבדים תקווה. יש הרבה נערים אתיופים, במספרים לא הגיוניים, שיושבים בכלא. אני רואה את הסטטיסטיקה ומשתגעת. אני גם חושבת לעצמי, הילד שלי יֵצא שחור, ולא משנה כמה לבן יניב. מה, אני אצטרך להשגיח עליו כל הזמן? איזו מין הזדמנות אתם נותנים? כשהייתי ילדה תמיד אמרו שלא יֵצא ממני כלום, אבל אמרתי, אני אראה להם אחרת. אבל לכמה נערים יש את הכוח להגיד את זה? הניחו לילדים האלה, תנו להם להאמין בעצמם".

• הראיון המלא עם טהוניה רובל מתפרסם בגליון "לאשה", השבוע בדוכנים