"אני במקום הכי סקסי במדינת ישראל!", הכריזה סנדרה רינגלר באחד הסטוריז האחרונים שלה. מי שדמיונה הפליג לאחת מחופשות החופים הפוטוגניות שרינגלר מרבה להעלות או לאיזה אירוע אופנה, התפלאה לגלות שהלוקיישן המדובר הוא לא אחר מסטודיו שמפעיל סדנאות סריגה. רינגלר היא לא המפורסמת היחידה שמשתפת לאחרונה בגילוי חדוות המסרגות, ואליה מצטרפת רשימה ארוכה של נשים מוכרות כמו קורין גדעון, מיכאלה ברקו, שירלי בוגנים, גלית פרבר, הקוסמטיקאית של הכוכבים פולה בליק והחברה הטובה בר רפאלי.
על הבאזז הפוטוגני אפוף סלילי הצמר מופקדת ליזה רודריג מ"צמר ליזה", אמא לשבעה עם תשוקה מדבקת למסרגות. את השקט והשמחה שהביאה לה מלאכת הסריגה היא מפיצה לקהל מתרחב כבר שנים רבות, אך גם היא מעידה שלאחרונה המסרגות זוכות שוב לגלגול אופנתי מעניין ונחגגות בגאווה. "יותר ויותר נשים מגיעות לסריגה מתוך חיפוש אחר משהו שהוא לא חומרי אלא יצירתי", היא מסבירה, "משהו שאי אפשר לקנות בחנות או בכסף. פתאום, כשהן מוצאות את הדבר הזה, זה מרגיש ממש טוב. הן יכולות להגיד בגאווה: 'אנחנו סורגות!'. פעם זה היה 'של סבתא', אבל היום הן סורגות בבית קפה, סורגות ומעלות לאינסטגרם, לוקחות איתן את המסרגות לחו"ל וסורגות בטיסה. בעבר זה היה משהו שהיו עושים בשקט בבית, והיום זה לגמרי ברחובות".
ליזה רודריג: "יש לי שבעה ילדים, בעל, כלב ושתי מסרגות. אלה חיים שלמים":
היא עצמה הגיעה לסריגה לפני 17 שנים. "יש לי שבעה ילדים, והסריגה הייתה במשך כל השנים הפינה שלי, משהו שהוא נפרד מחיי היומיום וכל הבלגן. התעסקתי באמנות כל חיי והסריגה הייתה מין 'תרופת פלאים' שפתאום גיליתי. שנים הייתי על ציפרלקס וסבלתי מהפרעות קשב וריכוז. הייתי הילדה הזו בבית הספר שיש לה לקויות, והיום אני האישה הזו שמלמדת. בזכות הסריגה שיפרתי את הזיכרון, את יכולות הריכוז והשפה. הסריגה השלימה את כל מה שהיה חסר לי בלימודים ובזכותה התגברתי על הרבה קשיים".
הסלבריטאיות הרבות שמגיעות לסדנאות שלה החלו לזרום טיפין טיפין. "זה התחיל מאחת שהגיעה ועבר מפה לאוזן", היא מספרת. "הן חשבו: אנחנו יכולות לקנות כל סוודר שאנחנו רוצות, אבל פתאום הדרך למוצר המוגמר הפכה להיות ה־דבר, השמחה של הנפש שמתגלה בתהליך הזה. הן יושבות בבית עם המסרגות ושולחות לי הודעות כמה זה ממלא אותן. זו יכולה להיות מישהי שיכולה לקנות לעצמה כל מה שהיא רוצה או שיביאו לה אותו במתנה, אבל פתאום היא מוצאת עולם שלם בשתי מסרגות וחוט. אני ממש לא אומרת להן: 'אתן תרגישו ככה וככה', 'תראו איזה תרפויטי זה', זה פשוט מגיע לבד. כשאת כל היום במרדף המטורף של החיים ופתאום נכנסת למקום שיש בו קסם כיפי ותחושת ניתוק מכל הרעש מסביב, יש בזה משהו מיוחד. שעתיים שאת נמצאת בהן עם עוד נשים שבמהלכן את לא נוגעת בטלפון, לא יוצאת לעשן, זה כמו איזה סם ממכר".
פיליפ וזנה:
גם עדן הראל:
עד כמה הקליינטורה המפורסמת מושכת אלייך לקוחות חדשים?
"ברור שיש נשים שמתקשרות אליי בגלל זה, אבל אני יכולה לראות מההתחלה מי באמת באה כדי ללמוד לסרוג. ברור שכשרואים סלבס אז זה כיף ורעש כזה ונותן אישור של 'וואו, כולן סורגות', אבל זה לא העניין. כל חיי סרגתי והסריגה היא חלק מחיי ואת זה אני מעבירה לתלמידות. פתאום, אחרי חודש של למידה, הן מעדיפות לשבת ולסרוג, משהו שלא היה להן זמן אליו לפני חודש, כי היה צריך לרוץ לקניון או למסעדה. והנה יש להן זמן לשבת בבית, בשקט שלהן, זה דבר שהוא נורא כיף. אנשים איבדו את השקט הזה והסריגה מאפשרת להרגיש נועם ושלווה. הן מוצאות את עצמן במקום טוב בין שתי המסרגות. כמו שאני נוהגת לומר: 'יש לי שבעה ילדים, בעל, כלב ושתי מסרגות. אלה חיים שלמים'".
עולם של שקט
לא מעט מחקרים התפרסמו בשנים האחרונות על התועלות שמספקת מלאכת הסריגה, משיפור במצבים של חרדה ודיכאון, עזרה לנשים שחולות באנורקסיה ולאנשים שסובלים מכאב כרוני ועד לצמצום הסיכויים לסבול מאיבוד זיכרון ועוד ועוד. יחד עם זאת, הסריגה הפכה גם לנחלתם של אלו שסתם מחפשים הפוגה מקצב החיים המטורף או הזמנה למצב של קשב נטול הסחות דעת.
רינת ברטוב באה "מעולם של רעש", כהגדרתה. היא מורה ורכזת בחטיבת ביניים וחולשת על עולמות תוכן רב תחומיים. לפני כשש שנים גילתה את עולם הסריגה ומצאה בו רוגע. "זו התכנסות לעולם שקט מאוד, תרפויטי כמעט", היא מספרת. "אני סורגת שמיכות, שזה משהו שהוא Long run, לוקח הרבה זמן. המון פעמים סרגניות אומרות לי: 'איך את מצליחה ליצור שמיכה כל כך ארוכה? עשיתי פעם חשבון של כמה זמן לוקח לי להכין שמיכת 'מיקס סטיץ'' וזה אורך בין 60 ל־70 שעות".
אז מתי את מספיקה?
"אין יום שאני לא מחזיקה מסרגה – תוך כדי צפייה בטלוויזיה, כשאני עם חברות או בהשתלמויות. אסרוג בסביבה שאני מרגישה בה נוח, סביבה מוכרת וחברית שלא מסתכלים בה עליי עקום. אם אני נמצאת בחברה שלא מכירה אותי, חשוב לי לשמור על קשר עין. אם אני אסרוג שם, אנשים אולי יפרשו את זה כ'וואללה, אנחנו משעממים'".
העבודות היפות שלה זכו להתלהבות ומדי פעם היא גם מוכרת כמה, אבל היא החליטה שלא להיכנס לעולמות המסחריים. "זה פשוט משהו שאני אוהבת לעשות. היו לי מחשבות על להיכנס ל־etsy אבל החלטתי לוותר, כי העיסוק בזה כל כך כיפי ונראה לי שזה פשוט יקלקל".
איך את יכולה להסביר את הפריחה של מלאכת יד כל כך עמלנית?
"אני חושבת שאנחנו חיים בעידן של רעש וטכנולוגיה שמקיפה אותנו. העיסוק בסריגה עמלני, אבל יש בו גם הרבה מאוד יצירתיות ואפשר להתחדש בו כל פעם מחדש. אני, לדוגמה, מתעסקת הרבה בשמיכות, למרות שיש בארץ רק ארבעה חודשים של חורף. הן מקשטות את הסלון, וכל מי שמקבל ממני שמיכה מרגיש שהוא קיבל משהו מאוד ייחודי ושובה עין. אנשים מסתכלים ואומרים 'וואו', אבל בסופו של דבר השמישות מאוד מוגבלת, זה מין סוג של מותרות".
"כבר הרבה זמן אני מרגישה צורך וחשק לעשות משהו יצירתי", מעידה גם סנדרה רינגלר, "משהו שיאפשר לי הפוגה מהקצב ההזוי שבו אנחנו חיים. אני מרגישה מוצפת וחיפשתי מין תחביב שיאפשר לי שקט, להניח את הטלפון בצד ולעשות משהו בשבילי. וכמו כל הדברים שפתאום מגיעים אלייך בזמן הנכון, פגשתי את ליזה. מיד כשהגעתי למקום שלה הרגשתי שהוא מאוד רגוע, מצד אחד קרוב ממש לבית, אבל מקום שאת מרגישה בו מנותקת מהרגע שאת נכנסת אליו. לאקט עצמו יש אולי קונוטציות מאוד 'סבתושיות', אבל בפועל זה מרגיש לגמרי אחרת. כשאת מבינה את הטכניקה והסריגה הופכת לפעולה שאת יכולה לעשות במקביל אליה גם משהו אחר, כמו לנהל שיחה, יש בזה משהו כובש וזה בדיוק מה שחיפשתי".
עד כמה הסריגה בקבוצה משחקת תפקיד בהתאהבות שלך בסריגה?
"אנחנו נפגשות פעם בשבוע לשיעור סריגה, ומעבר לזה שהשיעור מאוד מעניין, זה באמת מפגש נשים כיפי. לאט לאט התברר לי שכל החברות שלי יודעות לסרוג ועם הזמן יצרנו מעין קבוצה. זה התחיל מזה ששאלתי מי רוצה לבוא לסרוג איתי, ובר (רפאלי; רח"ש) אמרה מיד שזה חלום חייה. ככה באמת גיליתי שמלא בנות לא רק שרוצות לסרוג אלא גם יודעות לסרוג - זאת למדה מאמא, זאת למדה בשיעור מלאכה. אני בין הבודדות שממש התחילה מאפס, וכן, ההתחלה יכולה להיות די מתסכלת, אבל כשאת תופסת את העיקרון את ממש מרגישה את המדיטטיביות והתרפויטיות שיש בעניין".
אז כל אחת מתקדמת בקצב שלה?
"לגמרי. מתברר ששירלי בוגנים, למשל, סורגת אליפות עולם. גלית פרבר, קורין גדעון ואני התחלנו די מההתחלה, אבל קורין סופר־רצינית. היא ובר הן מין זן של בחורות משימתיות, אינטליגנטיות ולגמרי מגויסות. אני לוקחת לי את הזמן, בפאן שלי. אין רמה אחידה. אני מוצאת את עצמי חולמת בלילה על סריגה, על איך בא לי לבוא הביתה עם המסרגות ולשבת ולסרוג משהו מול הטלוויזיה. יש משהו בתנועה של פעולת הסריגה שהוא ממכר. זה משהו שהוא כמו ללמוד לרכוב על אופניים. מרגע שלמדת, נסעת".
לקשב ולתחושת הקהילתיות שהסריגה מספקת מצטרפת גם ק' נוספת והיא ה"קיימות". בעולם של אופנה מהירה, שתהליכי הייצור והמשמעויות שלהם כמעט נשמטים ממנה, הפריטים הסרוגים הפכו במקרים רבים לשגרירים של אג'נדה ירוקה, והסריגה נחשבת לנדבך נוסף ואקטיביסטי ב־Slow fashion שבה הצרכנים נדרשים לתת את הדעת על תהליכי הייצור, ההעסקה, מקורות של חומרי גלם, המחיר הסביבתי שגורם השינוע שלהם ועוד ועוד.
גם הצורך הגובר בפרסונליזציה אופנתית, שיאפשר לך להביע את האני האופנתי שלך בצורה שונה מהשכנה שמבקרת באותו סניף של זארה, נותן את אותותיו. "יש בסריגה משהו מאוד עוצמתי", מוסיפה רינגלר, "בגלל שמקיפה אותנו בעיקר אופנה מהירה, יש משהו בפרסונליזציה שהוא הרבה יותר שווה, משהו שהוא פרי יצירה שלך, משהו שהוא ייחודי. בטווח הקרוב אני רוצה לסרוג סוודר גולף, משהו מסיבי כזה, ואחר כך השמיים הם הגבול. כשיבוא הקיץ אני רוצה בגד ים סרוג, אני חולמת לממש כל פעם פנטזיה אחרת. בקצב שהמורה סורגת, אני רואה שזה גם אפשרי".
מפורסורגים - הסלבס שהוציאו את המסרגות מהארון
סריגה נחשבת לפעילות מדיטטיבית מועדפת על ידי שחקנים על הסט. כריסטינה הנדריקס היא סורגת גאה של הסקטור המקצועי שנדרש לשעות ריכוז ארוכות וליכולות זיכרון. דמי לובאטו חשפה את תחביב הסריגה שלה בפוסט באינסטגרם וגררה התעניינות עולמית. מאוחר יותר סיפרה בריאיון שהסריגה החליפה אצלה את האינסטינקט המוכר של לשלוח יד אל הטלפון ולהעביר איתו שעות. עוד שחקנית שידועה בחיבתה לסריגת קרושה בין טייקים היא אווה לונגוריה.
בתקופה שבה עוד הייתה מבלה שעות ארוכות מאחורי הקלעים של תצוגות האופנה, קארה דלווין נהנתה להעביר את הזמן בסריגה. לפני מספר שנים היא אף העלתה תמונה של עצמה סורגת עם הכיתוב: "סריגה היא ה־פצצה". כמובן שתחביב הסריגה אינו פוסח גם על גברים. ריאן גוסלינג סיפר על אהבתו למלאכה המרגיעה, וכך גם דיוויד ארקט ואחרים.
