על קירות ביתה של רחל מולר בנהריה תלויה לראווה ההיסטוריה של מדינת ישראל: חלוציות ציונית משולבת באמנות משפחתית, עבודות יד עמלניות מחוברות אל תעשייה מקומית. "תסתכל על השנה", היא מצביעה על תצלום אווירי של מצדה משנת 1971, שאותו קיבלו היא ובעלה, יונתן מולר ז"ל, מאריק שרון. על הקיר ממול נמצא ציור שניתן במתנה מהאלוף דוד (דדו) אלעזר ואת המתכון לעוגיות שהיא מגישה בפינת האוכל הצבעונית, מעל מפת בד עשויה חוטי מולר בעיצוב רוז'י בן יוסף ("המפה הזאת כבר בת 50", היא משוויצה באיכות ההיא מפעם שקשה היום למצוא), קיבלה מלאה רבין.
אל בית האבנים האדומות, הפרוש על פני שני דונמים במרחק הליכה מחוף הים של נהריה, עברה משפחת מולר לפני 60 שנה. על שער הכניסה כתוב בפשטות מספר הבית ושם המשפחה, ושביל אבן מוביל אל תוך הבית המעוצב בתשומת לב לפרטים, שבו מתרוצצת הכלבה אפרודיטה. או בקיצור, דיטה.
בעידן של נובורישיות וניקור עיניים, כבר לא מוצאים בתים כאלה, שכל חפץ, כד אבן, שולחן, ציור ותצלום הם פתח לדיאלוג ומסע נוסטלגי בזמן אל ימים טובים יותר ופחות. "את השידה בסלון בנינו מארגזי עץ של חומרים שנשלחו למפעל בנהריה. הימים היו תקופת הצנע ולקנות אי אפשר היה, אז יונתן בנה מהארגזים את השידה הזו", נזכרת מולר בת ה-92 ("וחצי!" היא מדגישה), ואז בחיוך מצביעה על תצלום דהוי התלוי על הקיר של מפעל מולר הנטוע באדמה סמוך לים. "כאן היה הבית שלנו. במשך 12 שנים חיינו בתוך המפעל, עד שעברנו לבית הזה", היא משתהה ואומרת: "המולרים זה לא עם ספר – זה עם עובד". פסל המסותת בדמותו של יונתן נוצר על ידי כלתו, אורנה, ועל הקיר ציור שיצר הנכד הוד, יחד עם אחותו התאומה, כמחווה לצבר של האמן והקריקטוריסט דוש (קריאל גרדוש).
בית משפחת מולר הפך בחודש שעבר לזירת צילומים שעליהם ניצחה מעצבת המותג אתא יעל שנברגר. מאז הוקם המותג הישראלי לתחייה באפריל 2016 (על ידי איש העסקים ובמאי הפרסומות שחר סגל), ניהלה שנברגר רומן בהמשכים עם משפחת מולר, שתועד גם בחשבון האינסטגרם של המותג: בתמונה אחת מופיע יונתן מולר, בנו של מייסד אתא אריך מולר, שנה לפני שנפטר בגיל 93, לבוש חולצה שקיבל משנברגר מחויך בסלון ביתו; בתמונה אחרת מצולמים יונתן, בנו איתן והנכד רז – שגם מופיע בצילומים החדשים לצד אחיו הגדול הוד – לבושים שלושתם בחולצות עבודה צבעוניות של אתא.
הצילומים החדשים, שנערכו בספונטניות, לא מסמלים סגירת מעגל עבור בני המשפחה, אלא להפך, המשך מתבקש לסיפורו של מפעל הטקסטיל שנוסד בשנת 1934 ופשט רגל בשנת 1985. "כששאלו את יונתן אם הוא מוכן שימשיכו מחדש את אתא, הוא בירך אותם (את שנברגר וסגל, א"י). הם קנו רק את השם. אתה יודע למה כותבים אתא ככה?" שואלת מולר, כלתו של מייסד החברה אריך מולר.
את מתכוונת לפרשנות שהעניק הסופר ש"י עגנון מאוחר יותר, כשהתקין למותג ראשי תיבות של "אריגנו תוצרת ארצנו"?
"זה היה מאוחר יותר", היא אומרת בחיוך, "הבעיה היתה שאריך מולר לא ידע עברית. הוא כתב עטה (המפעל הוקם על שטח הכפר הערבי עטה, היכן שהיום נמצאת קריית אתא, א"י) בשגיאות כתיב: אל"ף, ת"ו, אל"ף".
אריך עצמו הוסיף בזיכרונותיו על הסיבה מזווית קצת אחרת: "נאלצתי להודות שידיעותיי בעברית לוקות בחסר ושבשנת 1933 כאשר רשמתי את החברה אצל רשם החברות, לא היה זמן לברר איך כותבים את שם הכפר ולכן בחרתי כתיב שיהיה יפה מבחינה גרפית. השילוב של האותיות א.ת.א, ATA, היה בסיס לסמל מסחרי יפה".
את מפעל אתא ייסד אריך מולר, אביו של יונתן, בשיתוף דודו הוגו ובן דודו הנס. כמו כל עסק משפחתי, גם הסיפור של אתא יכול היה לפאר אופרת סבון בהמשכים. אריך מולר, בן למשפחת תעשייני טקסטיל צ'כים מתבוללת ובעלת נכסים רבים, ישב שבע שנים בכלא הרוסי בסיביר, שם פגש ביהודים ציוניים. לאחר שובו הביתה כגיבור מלחמה ב-1920, החליט לבנות מפעל טקסטיל זהה לזה של משפחתו בארץ ישראל. המשפחה סירבה, אך מכיוון שבאותה עת החליטה הממשלה להלאים את כל המפעלים, כגיבור מלחמה עטור תארים יכול היה אריך לשמור על המפעל בידיים משפחתיות.
בשנים 1934-1922 ביקר מולר בישראל שבע פעמים, שבהן למד את האזור, חיפש את המקום הנכון לפתוח את המפעל ולהכיר את יושבי הארץ. אל המסעות התלווה דודו הוגו, ששימש כמשקיע מרכזי במפעל. "מספרים שכשהוגו חזר מתחנת הרכבת בווינה ונפרד מאריך, הוא סיפר לחבריו ש'עכשיו הלכתי להלווייה היקרה ביותר שאתם יכולים לתאר'", משחזרת מולר בחיוך, "שאלו אותו מה קרה, אז הוא ענה: 'בן דודי המשוגע אריך נוסע לישראל לבנות מפעל טקסטיל'. אחר כך ההלווייה הזו הצילה אותם. הם עוד הצליחו לברוח מצ'כיה ב-1939 לפני שהיטלר נכנס לשם".
אתא, שפעל כמפעל הטקסטיל המפורסם ביותר בישראל עד לסגירתו בשנת 1985, לא שימש רק כפס ייצור לבגדים, אלא מילא תפקיד חשוב בגיבוש הלאומיות של החברה הישראלית החדשה בארץ, כפי שטוענת חוקרת האופנה ד"ר דליה בר אור בדוקטורט שפרסמה "אתא והחברה הישראלית –1986-1934". זה בזה שולבו אופנה, לאומיות, חלוציות וציונות לכדי פריטי לבוש ששימשו כפני הדור: בגדי חאקי, חולצות השבת הלבנות, חולצה רקומה וכובע הטמבל, אולי מסמלי הישראליות המזוהים בכל הזמנים. אתא תפר וייצר את בגדי חיילי המנדט הבריטי, בהמשך את מדיו של צה"ל ואת התלבושת האחידה של תלמידי בתי הספר. בין היתר העסיקה החברה מעצבות כמו לולה בר, ואת בגדי המותג לבשו "סלבריטאי" הארץ: ראש הממשלה דוד בן גוריון, הרמטכ"ל משה דיין ואחרים. החאקי התמזג בישראל המאובקת כצבע וכמשל. כך טשטשו בישראל הצעירה ביד גרפית מיומנת את הגבול הדק בין חברה למיליטריזם שנמשך עד היום: מדינה אחת. צבא אחד. לבוש אחד.
"המדינה מתעללת בתעשיינים וגם בחקלאות"
בחזרה לנהריה. בסוף שנות ה-40 התרחשו שני אירועים מרכזיים בחייו של יונתן מולר: כטייס צעיר ומפקד טייסת חטיבת הנגב של הפלמ"ח הוא הכיר את רחל, בת יחידה שהתייתמה מהוריה כשהיתה בת שבע. היא בדיוק סיימה את לימודיה בבית הספר לאחיות אסותא בתל אביב והוצבה כאחות בפלמ"ח ("האחות הראשונה בבאר שבע"); ובאותו הזמן נפטר הדוד הוגו והנס מולר בנו ירש את חלקו (בנו של הנס, אמנון, המתגורר עד היום בקריית אתא, המשיך לנהל ולעבוד במפעל). לדברי רחל מולר, זו הסיבה שהביאה למשבר המשפחתי ולפרישתו של אריך, אביו של יונתן, מאתא. "להנס היה חשוב הביזנס, לאריך הסוציאליזם. כשאריך הלך, בן גוריון (ראש הממשלה דאז, א"י) שמע שהוא מחפש מקום אחר להקים מפעל, אז הוא ביקש ממנו לבוא לנהריה. כי מחיפה ונהריה לא היה כלום".
היה את עכו.
"בעכו לא היו יהודים ולא היתה תעשייה. אריך התחיל לתכנן עם יונתן את מולר טקסטיל. אז לא קיבלו תמיכה מהמדינה".
גם היום לא.
"אז עוד פחות. לא היו קווי טלפון, כבישים וגם לא חשמל. הכל עשו לבד. הם הקימו את מולר טקסטיל ובנו את המפעל בנהריה. היינו המפעל הראשון בנהריה, לפני שטראוס שהיתה מחלבה וזוגלובק שהיתה חנות לבשר. אבל גם מולר לבסוף נסגר, אחרי שדב לאוטמן קנה את המפעל מאחורי הגב שלנו (ב-1980 השתלטה חברת דלתא של לאוטמן על מולר טקסטיל, א"י) ודבר ראשון מכר את המכונות למצרים וירדן. הוא קנה את זה בשביל האדמה על חוף הים. על זה הוא קיבל את פרס התעשייה – כי הוא חיסל את תעשיית הטקסטיל", היא אומרת בעוקצנות.
בנה איתן מוסיף: "דב לאוטמן הגדיר את זה שיותר זול לייצר בחו"ל. במקום לנסח תקנות – הוא אמר 'בוא נעשה בירדן ובמצרים בשביל השלום'".
רחל, את חושבת שיש מקום כיום למפעל כמו אתא בארץ?
"סגירת המפעל של אתא היתה המסמר הראשון בארון המתים של תעשיית הטקסטיל בישראל. אני מאמינה שהכל אפשרי אם רוצים, ויש מקום למפעל כמו אתא מבחינת סגנון ומבחינת תעשייה; אבל עם הממשלה בארץ זה לא רלוונטי – צריך ממשלה עם שר מסחר ותעשייה, כמו אריק שרון (שהיה חבר קרוב של המשפחה, א"י), שהיה הטוב ביותר לתעשיינים. לארץ בלי תעשייה אין עתיד".
200 שנה של היסטוריה בענף הטקסטיל של משפחת מולר, כנראה כבר לא תמשיך בדורות הבאים. הפערים הבין-דוריים מקבלים משנה תוקף במרחק נסיעה של עשר דקות מביתה של רחל. איתן מולר, בנו של יונתן ואביהם של הוד ורז המצולמים בתמונות ומתגוררים במושב שבי ציון דרומית לנהריה, נשמע אופטימי פחות.
כשנשאל הוד, 24, אמן שעובד לצד אביו בחברה לשירותי אחזקות תעשייתיים בבעלותם, האם הוא חושב לפתוח בעתיד מותג אופנה שימשיך את החזון המשפחתי, עונה האב בן ה-65 במקומו: "הייתי הורג אותו על המקום". זכרו של מפעל החוטים מוליתן, שהקימה המשפחה בשנות ה-70 וניהל איתן במשך שנים עד לסגירתו בשנת 2009 בעקבות המשבר הכלכלי וירידת ערך הדולר, עדיין צרוב בעורו. "לאחר פשיטת הרגל של המפעל, לא אגע בתעשייה בחיים. המדינה מתעללת בתעשיינים וגם בחקלאות", הוא אומר.
בינתיים, אתא המחודש משתדל לשמור על רוח התעשייה המקומית. לדברי שנברגר, למעט מספר דגמי סריגים שלא ניתן לייצר בישראל בשל חוסר בטכנולוגיה, השאיפה לשמור על ייצור מקומי הצליחה. "אין לנו אמביציה להפסיק לייצר בישראל", היא אומרת ומספרת כי חלק גדול מהפריטים מיוצרים בתל אביב. אתמול (שלישי) השיקו באתא קולקציית ג'ינס בת שמונה דגמים: זוג מכנסיים וז'קט לגברים; ארבע גזרות מכנסיים, ז'קט ומעיל לנשים. כולם עשויים מאה אחוז דנים. "החלום שלי היה לבנות מלתחה לגברים ולנשים, ואי אפשר להרכיב מלתחה בלי ג'ינס", מסבירה המעצבת, "אתא, כמותג עם התמחות בבגדי עבודה, חייב בקולקציה מכנסי ג'ינס".
עם משפיעניות רשת צעירות שמצטלמות באתא והדוגמנית ליתאי מרכוס שבשנה החולפת שברה תענית דוגמנות ארוכה ומלווה את קולקציית הג'ינס של המותג, אתא מבקש לכבוש לעצמו מקום מחודש בסיפורי המיתוס של האופנה הישראלית. כשנשאל איתן איך משכית, שהוקמה בשנת 1954 ופשטה רגל עשור לאחר אתא, הצליחה לסלול לעצמה תודעה של מיתוס פורץ דרך השזור בתולדות מדינת ישראל ואילו אתא נתפשת כסיפור נוסטלגי? הוא מושך בכתפיו. התשובה להבדלים אולי נעוצה גם ביחס שלנו למהגרים ולנגישות: האחד מותג שנברא על ידי חלוצים שהיגרו לישראל (יונתן עלה עם הוריו כשהיה בן 10) ובתקופה מסוימת נמכר בתלושים, השני נברא על ידי צברים בני המקום ובראשם רות דיין מנהלל, אשתו דאז של משה דיין, ופנה לאליטה הצבאית, הכלכלית והמדינית בישראל.
"האחד הוא מפעל לבגדים שנוצר על ידי תעשיינים ונלבש על ידי פועלים, השני הוא חברה לאופנה שמקושרת לראווה, ולא לרהב", אומרת שנברגר לסיכום, "וזה גם קשור לפרסונות שעמדו מאחורי כל מותג – וזאת מילה מוזרה להשתמש בה בהקשר של שניהם, כי המילה מותג לא היתה אז בשימוש – רות דיין היתה מפורסמת, מרצון או לא מרצון, והיא הביאה למשכית סיפור. אבל אתא הוא הבסיס. כולם לבשו אתא".
