לפני זמן מה נכנסה עו"ד גיטי גוטמן לחנות בגדים בקניון כדי לקנות לעצמה שמלה. לפתע משכה את תשומת לבה אישה חרדית, שבחנה את השמלות שעל הקולבים. "ראיתי שהיא 'דפדפה' בשמלות בפיזור נפש ולא ממש ראתה אותן", מספרת גוטמן. "ניגשתי אליה ושאלתי אם היא צריכה עזרה. האישה מיהרה ללחוש: 'לא, לא!' לא הרפיתי. הצעתי שאזמין אותה לבית קפה סמוך, אבל היא סירבה ונראתה מבולבלת. אמרתי לה: 'גם אני הייתי חרדית וסבלתי מאלימות במשפחה'. ואז התחילו דמעות לעלות בעיניה. הוספתי שאני עורכת דין לענייני משפחה ואם היא רוצה עזרה, אשמח לעזור לה ללא תשלום. האישה התחילה לבכות ולאט־לאט סיפרה לי בשקט על האלימות שהיא סופגת בבית, על כך שבעלה סוגר אותה ומונע ממנה קשר עם הוריה ועל כך שברחה ממנו ואינה יודעת מה לעשות".
האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
איך זיהית שהיא אישה מוכה?
"אני יכולה לזהות אישה מוכה לפי צורת ההליכה הכפופה, העיניים הכבויות, הפחד להסתכל לאחר בעיניים, ספירת המטבעות ליד הקופה... אני מאוד רגישה לסימנים האלה".
ומה קרה עם אותה אישה?
"הצעתי לה להגיש בקשה לצו הגנה, וכך עשינו. היא אכן קיבלה את הצו, ואז ניתקה איתי קשר. לצערי, אני לא יודעת מה קורה איתה. אני רק יודעת שאת לא יכולה לעזור לאישה שהיא קורבן אלימות במשפחה, בלי שהיא מודה בזה ומשתפת פעולה".
עו"ד גוטמן מכירה היטב את שני צדי המתרס. היא עצמה הייתה קורבן לאלימות מורכבת במשפחה וכיום, במשרד המתמחה בענייני משפחה וירושה שפתחה עם שותפה ברמת־גן, היא עושה הכל כדי למנוע מאחרות להיות קורבנות.
שידוך בגיל 17
גיטי גוטמן (48), גרושה, אם לשישה (שלושה בנים ושלוש בנות, בני 28 עד 20) וסבתא, היא חילונית שמתגוררת כיום בראש־העין. "נולדתי במשפחה חרדית בבני־ברק, בת לאב ניצול שואה יליד רומניה ואם שנולדה על אוניית מעפילים לניצולת שואה מהונגריה. אני בת שנייה מתוך חמישה ילדים. הבית שלנו היה פשוט. אבא, שהיה מבוגר מאמא בכמעט 20 שנה, היה צבע, חסר ייחוס, זה משמעותי בחברה החרדית. שם ישנה היררכיה של שלושה מעמדות: משפחות עם ייחוס רבני, משפחות עם כסף והפשוטים – האחרונים בשרשרת המזון. לשם השתייכנו".
הוריה נפרדו כשהייתה כבת עשר, אבל לא התגרשו רשמית עד לאחר שהיא נישאה כדי לא לפגוע בשידוך העתידי שלה ושל אחיה. "הם נשארו נשואים למראית עין, אבל בעצם כולם ידעו. בבית הספר החרדי לבנות שבו למדתי, לא הייתי ילדה מקובלת, בין התלמידות וגם בין הצוות, שהתייחס יותר לבנות מהמעמדות הגבוהים ונתן לי הרגשה שאין טעם להקשיב לדבריי. המצב הזה נמשך גם כשעברתי בכיתה ט' לסמינר לבנות, ואני קיבלתי את זה ולא ציפיתי למשהו אחר".
כשהגיעה לגיל 17 הציעו לה שידוך באמצעות שדכנית, "בחור בן 20, ממשפחת רבנים. אמרו לאמא שלי את שמו ונתנו לה שמות של ידידי המשפחה וחברים בישיבה שבה למד, כדי שתוכל לברר עליו. במקום שאמא תרים גבה ותתהה מה פתאום משדכים לנו, משפחה בלי ייחוס, בן ממשפחת רבנים מכובדת – מה שהיה צריך להדליק אצלה נורה אדומה - היא מאוד התלהבה. יום אחד היא באה אליי ואמרה: 'יש לך פגישה עם בחור'. האמת היא שהתרגשתי. הייתי הראשונה בכיתה שהשתדכה וזו פעם ראשונה שאני אדבר עם בחור שאינו אח שלי. עד אז לא הכרתי אף בחור זר ולא היה לי שמץ של מושג למה אני הולכת".
קיבלת הנחיות על מה לדבר איתו?
"אמא אמרה שאספר לו שאני לומדת בסמינר ושאני 'ילדה טובה' – כלומר כזו שלא עושה בעיות. היא קנתה לי בגדים חדשים ונפגשנו איתו ועם אמא שלו בבית של חברה של אמא שלי. שתי האמהות ישבו במטבח ואנחנו ישבנו בחדר. הוא בא עם חליפה ארוכה וכובע, וראיתי גבר מאוד יפה. ממש נכבשתי על ידי החיצוניות שלו. שוחחנו אולי עשר דקות – לא זוכרת על מה, לא משהו ברומו של עולם. כשהם הלכו, אמא שלי סיפרה לי שהיא ואמו סגרו ביניהן שהורי החתן המיועד קונים לנו דירה ומשלמים על כל החתונה. גם זה היה צריך להדליק אצלה אור אדום, כי בדרך כלל משפחות רבניות מקבלות ולא נותנות הכל. אבל זה קנה את לבה".
ומה קרה בהמשך?
"ביקשתי לפגוש אותו פעם נוספת. בהתחלה אמא התנגדה ואמרה: 'כבר סגרנו הכל', אבל כשהתעקשתי, הפגישו אותנו שוב לעשר דקות, באותה סיטואציה. אחרי חודשיים התקיימה מסיבת האירוסין ואחריה לא נפגשנו כחצי שנה, עד לחתונה".
ידעת מה צפוי לך בליל החתונה?
"חודשים ספורים לפני החתונה הלכתי למדריכת כלות, והיא לימדה אותי על תפקידי כאשת איש: לדאוג לו לאוכל ולכל מה שהוא צריך כדי להיות מרוצה, כולל להתאפר בשבילו. בנוסף, היה לה ספר עם תמונות של איברי המין הנשי והגברי והיא אמרה: 'את צריכה לשכב בלי לזוז והוא צריך לעשות את הפעולה שלו. רק אל תתנגדי'. יצאתי ממנה מפוחדת ממש. לא ידעתי למה לצפות. הייתי בת 17 וחצי שלא מבינה מהחיים שלה ולא העליתי על דעתי לשאול את אמא פרטים, כי לא שואלים. בדיעבד, הלילה הראשון היה סיוט. הייתי פאסיבית לגמרי. שכבתי ולא זזתי, כי כך אמרו לי".
שלושה ימים אחרי החתונה, עבר הזוג לשכונה חרדית בירושלים. "בהתחלה הוא עבד בשליחויות, ובהמשך החליף עבודות. לא עבדתי, עסקתי רק באוכל וניקיון בבית. מדי בוקר הוא היה נותן לי כמה שקלים, אומר לי מה לקנות ודרש שאביא לו את העודף והקבלה. אז חשבתי שהוא אוהב אותי ושומר עליי. היום אני מבינה שמדובר באלימות כלכלית. אף פעם לא היה לי כסף משלי, וכשהייתי צריכה כסף לאוטובוס או לקנות משהו, הייתי צריכה לבקש".
קצת אחרי גיל 19 הרתה גיטי ובגיל 20 ילדה את בנה הבכור. "כשחזרתי הביתה עם התינוק, התחילו גילויי קנאה. בצד האלימות הכלכלית שמעתי ממנו גם ביטויים כמו: 'טיפשה, תסתמי! לא מעניין לשמוע אותך!' זה היה מבחינתי המשך של היחס כלפיי בבית הספר, שם ראו בי מישהי שאין טעם להקשיב לה, ואני התחלתי לסתום את הפה".
הבן השני נולד שנה וחצי לאחר הבכור, וזמן קצר לאחר מכן הרתה שוב. "כשהבן השלישי נולד, התחילה אלימות כלפיי מצד אבי ילדיי", אומרת גיטי, שמקפידה לכנות כך את מי שהוא היום הגרוש שלה.
פנית למישהו בבקשת עזרה?
"ניסיתי לדבר עם הוריו, הם דיברו איתו וזה נפסק ליום־יומיים וחזר שוב. עם אמא שלי לא יכולתי לדבר על זה. הקשר בינינו אף פעם לא היה טוב. גם הייתי בודדה, לא היו לי חברות, כי הוא ניתק אותי מכולם".
באותה תקופה החלה לעבוד כקופאית ברשת אופטיקה. בהמשך התחיל בעלה לעבוד באותה רשת והיא עזבה. "בבית הייתה כל הזמן אלימות. כשהאוכל לא מצא חן בעיניו, הוא העיף את הסיר החוצה. במקרר היה לו מדף רק שלו ולאף אחד אחר אסור היה לקחת ממנו. כל הזמן הייתי בפחד משתק, וכשהוא חזר ואמר: 'את טיפשה, אף אחד לא יקשיב לך', האמנתי לו".
פתאום הוא חזר
לפני כ־19 שנה התחילה גיטי גוטמן לעבוד כקלדנית בבית המשפט לענייני משפחה ברמת־גן. "בעבודה שמעתי סיפורים על אלימות במשפחה ואמרתי לעצמי: 'זה בדיוק מה שקורה אצלי בבית', אבל לא עשיתי עם זה שום דבר. אולי בגלל הפחד ממנו, אולי מהפחד להישאר לבד, בלי כסף".
אבל עבדת והרווחת משכורת.
"הכסף שהרווחתי נכנס לחשבון המשותף שלנו, אבל לי לא היה כרטיס אשראי, לא ידעתי את מספר החשבון ולא ידעתי אפילו באיזה בנק החשבון שלנו נמצא. גם כשעבדתי, נמשכה הרוטינה: לבקש ממנו כסף, להסביר למה זה מיועד – לחולצה לילד, נעליים או לחם הביתה - ולהחזיר לו את העודף. הוא קנה לי חופשי־חודשי כדי שאסע לעבודה והביתה וכל יום הגיע למקום העבודה כדי לראות אם אני באמת שם. האלימות הפיזית לא פסקה. היו ימים שהגעתי לעבודה ולא יכולתי לשבת בגלל המכות, אבל אף אחד לא ראה כלום, כי לבשתי בגדים ארוכים שהסתירו את הסימנים".
שש־שבע שנים אחרי שהתחילה לשמוע את סיפוריהם של המתדיינים בבית המשפט לענייני משפחה, החליטה גיטי שאינה מסוגלת עוד להתמודד עם האלימות בביתה. "באחד הימים, כשהוא חזר בערב מהעבודה, הכנתי לו ארוחה יפה, כדי שלא יכעס, ואמרתי לו שאנחנו חייבים לקבל עזרה. הוא אמר: 'בואי נלך לרב', ואכן הלכנו יחד לרב. כשישבנו שם ביקשתי שהוא יצא וסיפרתי לרב מה אני עוברת. הרב היישיר אליי מבט ואמר: 'את בטוחה במה שאת אומרת? יש פה משפחה מיוחסת. אני מכיר את אביו...' התנצלתי והרמתי את הבגד שהסתיר את הגב התחתון שלי, שם היו סימנים בשלל צבעים, והרב שאל: 'אולי עשית את זה לעצמך?' קמתי, יצאתי החוצה בבכי ואמרתי לאבא של ילדיי: 'הולכים!' ואז הוא הציע שנלך לרב אחר. הרב השני הפנה אותנו לצמד פסיכולוגים, גבר ואישה. בסופו של דבר, אחרי שלוש פגישות, סוכם שהוא יעזוב את הבית. חזרנו יחד הביתה, הוא לקח כמה דברים ועבר להוריו 'רק לכמה ימים'".
מה הרגשת?
"הייתי בהלם טוטאלי. לא האמנתי שזה יהיה כל כך קל, אבל הייתי בלחץ שהוא יחזור. למחרת התקשרתי לשופטת שעבדתי איתה בבית המשפט לענייני משפחה ואמרתי שאני רוצה להתגרש. היא הפנתה אותי לעו"ד עידית זמר. היא התקשרה לאבי ילדיי והציעה לו לבוא עם עורך דין מטעמו כדי לנהל משא ומתן על גירושים. הוא הגיע לבד. הגענו להסדרי ראייה, אבל כשסיפר שאין לו איפה לישון והוא ישן בבית הכנסת, ריחמתי עליו והצעתי שיבוא הביתה רק לשבת, כדי שיהיה עם הילדים. אני ישנתי בחדר אחר, כמובן. במוצאי שבת הוא עזב אבל כעבור זמן מה חזר במפתיע והתחיל להפוך את הבית. הזמנתי משטרה והוא עזב.
"ואז, ב־15 במאי 2005 ("הגם שנאסר עליו לעשות זאת", נכתב לימים בגזר דינו), הייתי בבית עם שתי הבנות הקטנות והדלת הראשית לא הייתה נעולה. פתאום ראיתי אותו מאחוריי, עם אקדח. בדיעבד התברר שזה היה אקדח של גז מדמיע. התחלתי להתחנן על חיי. ואז, הוא התיז על פניי חומר ששרף לי בעיניים ותקף אותי. הוא הרים לי את החולצה והפעיל עליי שוקר חשמלי. אחר כך נתן לי מכות בראש וירד לי דם. ראיתי את המוות. אני לא יודעת אילו כוחות היו לי, אבל הצלחתי לרוץ לשכנים ממול והתעלפתי. מה שקרה אחר כך אני יודעת מסיפורים. הגיעו משטרה ואמבולנס, ולקחו אותי לבית החולים. שם שאלו אותי אם עברתי תאונת דרכים, כי נראיתי כמו מישהי שעברה עליה מכונית. אחרי הטיפול מצאתי את עצמי עם חבישות מהמותניים ומעלה, כולל תפירות בראש. רק הפנים נשארו גלויות".
בעקבות התקיפה, בעלה נעצר על ידי המשטרה. אבל עוד טרם יצאה מהטיפול הראשוני בחדר המיון, החלו לחצים מצד גורמים שונים בקהילה שלה, שביקשו שתבטל את התלונה במשטרה. "עמדתי בכל הלחצים. סירבתי לבטל", אומרת גוטמן. "ואז, כשהייתי יורדת עם הילדים לגינה, היו זורקים עלינו מהחלונות ירקות רקובים וחיתולים עם צואה. התייחסו אלינו כאל מצורעים".
באותו שלב החליטה לעבור עם הילדים לאלעד, בעזרתו הכספית של אביה, שסוף־סוף העזה לספר לו מה היא עוברת. "במשך שנה אחרי האירוע לא חזרתי לעבודה, אבל בבית המשפט שבו עבדתי כקלדנית עשו מגבית וקנו לנו מגבות, בגדים לילדים ואוכל". היחס המנוכר כלפיה וכלפי ילדיה מצד החברה החרדית נמשך, ואז בנה הבכור, שהיה בן 16, אמר לה, לדבריה: "אם ככה מתייחסים אלינו, אני לא רוצה להישאר חרדי". בגיל 17 עזב את הישיבה והוריד את הפאות ואת הכיפה. את הבגרויות עבר במסגרת פרויקט היל"ה (תוכנית לקידום נוער בסיכון) ואחר כך התגייס לצה"ל.
מה קרה עם אבי ילדייך אחרי האירוע האלים?
"הוא היה עצור עד תום ההליכים, הודה במעשה, אבל טען שאינו כשיר לעמוד לדין. אני לא הייתי בדיונים. לא הסכמתי להעיד, כי לא יכולתי לעמוד מולו ואפילו לא לראותו. בסופו של דבר הגיעו איתו להסדר טיעון והוא נדון ל־30 חודשי מאסר בפועל ושוחרר מהכלא ב־2007".
בגזר הדין צוין שאין לו עבר פלילי (בא כוחו אף ציין להגנתו שלא איבד את עשתונותיו לנוכח יחסיה הרומנטיים של גוטמן עם אחרים. היא, מבחינתה, טוענת שהודתה בקיום יחסים כאלה רק כדי להשתחרר מכבלי הנישואים).
עולם חדש
כשכבר הייתה פרודה מבעלה, אך עדיין לא שבה לעבודה, קיבלה גיטי שיחת טלפון מהבנק. היא התבקשה להגיע כדי להסדיר את יתרת החוב בחשבון המשותף. "שאלתי את הפקידה איפה הבנק, כי ממש לא ידעתי, וכשהגעתי הבטתי בה בעיני עגל. אמרתי לה שאני בת 37 ואם לשישה, אבל לא יודעת מה זה חשבון בבנק, וגם לא איך משלמים מים, חשמל ומה זה פנקס צ'קים. היא אמרה לי שאחכה לה אחרי שעות קבלת הקהל, וישבה איתי כדי להסביר לי הכל מההתחלה. אחר כך הציעה לי לקחת הלוואה גדולה ולהתחיל לשלם כל מה שצריך. בסוף השיחה היא שאלה אם יש לי כסף לחזור הביתה וכשהשבתי בשלילה נתנה לי כמה שקלים מארנקה".
באותו שלב ידעה שעליה לעבוד, אבל לא הרגישה שתוכל לחזור לבית המשפט לענייני משפחה, "כי זה יחיה בי את הסיפור הפרטי שלי", לדבריה. ב־2006 החלה לעבוד בבית המשפט השלום – מחוז מרכז בפתח־תקווה. "התחלתי לעבוד כקלדנית עם השופט אילן שילה, שהוא המושיע הגדול שלי. בזכותו אני עורכת דין! כשהתחלתי לעבוד איתו הייתי מבוהלת וכבויה, והוא שם לב לכך. באחד הימים הוא שאל אותי: 'מה קורה איתך?' ואני, שהייתי עמוסה רגשית, התחלתי לספר לו את מה שעברתי, והשופט ישב מולי ודמע ואז שאל איך אני מבחינה כלכלית. כשסיפרתי לו את האמת, הוא הלך לנשיאה הילה גרסטל והם התרימו את השופטים בבית המשפט הזה, שהוא קטן יחסית, ומימנו לי טיפולי שיניים, קניית ריהוט, בגדים ומזון לילדיי. הם פשוט הרימו אותי למעלה".
ואיך הפכת מקלדנית לעורכת דין?
"לא הסתפקתי בקלדנות, אלא קראתי את התביעות, שאלתי את השופט שילה למה הוא פסק כך ולא אחרת והתעניינתי בהליך המשפטי. ואז, אחרי שלושה־ארבעה חודשים, השופט אמר לי: 'גיטי, את מאוד אינטליגנטית. לכי ללמוד משפטים!' ואני עניתי שאין לי בגרות ואני לא יודעת אנגלית ומתמטיקה. בעידודו, נרשמתי ללמודי אנגלית, המשכתי למכינה במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת־גן, שאותה סיימתי בהצטיינות, התקבלתי ללימודי משפטים שם וקיבלתי מלגה. השופטים גרסטל ושילה ליוו אותי לכל אורך הדרך.
נפתח לי עולם חדש שלא הכרתי, למדתי מושגים תוך כדי תנועה, יצרתי חברויות. התחלתי את הלימודים ב־2011 וסיימתי ב־2015. על כל מבחן שבו קיבלתי 100 הייתי בהלם. בשנה השנייה כבר הייתי מתרגלת לתלמידי שנה א'. אני, שאמרו לי שאני טיפשה ומטומטמת ושאין לי מה להגיד – פתאום מקשיבים לי ומעריכים את מה שאני אומרת".
ב־2008 התגרשו בני הזוג ובמקביל היא יצאה בשאלה. "הפעם הראשונה שבה חיללתי שבת הייתה בבית שאליו עברנו בפתח־תקווה, כשהדלקתי אור וחיכיתי שמשהו יקרה. ולא קרה כלום. אחר כך החלפתי את הפאה בכובע, בהמשך הוספתי מכנסיים מתחת לחצאית, כל פעם – צעד קטן נוסף. כך גם הילדים. שלושת הבנים הגדולים עשו צבא, הבת הגדולה עשתה שירות לאומי, השנייה שירתה כסוהרת בכלא אזרחי והקטנה סיימה עכשיו שירות לאומי. כולם חילונים".
את טרום ההתמחות וההתמחות עשתה אצל עורכת הדין רות דיין, וביוני 2018 קיבלה רישיון לעריכת דין. אחרי שנה נוספת באותו משרד החליטה לצאת לעצמאות ופתחה עם עו"ד גלית צברי, חברתה מלימודי המשפטים, משרד לענייני משפחה וירושה. לא היה לה ספק שזה יהיה התחום שלה, "כדי לעזור לאנשים שנמצאים במקום שממנו הצלחתי לצאת", היא אומרת. היום, במסגרת רצונה לסייע, היא מתנדבת אחת לחודש בוויצו, ומייעצת לנשים שזקוקות לייעוץ משפטי ראשוני.
"המסר שלי לכל אישה הוא: אל תיתני שיפגעו בך. המכה הראשונה היא כבר אלימות. גם אם הוא מתחרט, זה לא ישתנה. את חייבת לקבל עזרה, לשתף, להתריע. ויש לי גם מסר לסביבה: כשאתם יודעים שהשכנה/חברה/אחות שלכם היא אשה מוכה, התריעו. אל תשתקו. עדיף שזה יתברר כחשד סתם, מאשר שבדיעבד תשאלו את עצמכם למה לא פניתם כשעדיין אפשר היה לעזור. אפשר לעשות המון כדי למנוע את האלימות הבאה, אפילו את הרצח הבא, וזאת חובתנו".
