באביב האחרון, בגיל 86, עדיין הציג אינגו מאורר בשבוע העיצוב של מילאנו תערוכה גדולה ומרשימה. חלק ניכר ממנה דגמים חדשים, ביניהם Luzy (לוצי) סדרת גופי תאורה בהשראת כפפות ניקוי; Zettel'z (צעטלה, פתק בעברית) במהדורה מיוחדת לחדרי ילדים, עם האלפבית המאויר של ברונו מונארי; או Blow me up, מערכת תאורה מודולרית, שיחידתה הבסיסית היא גליל מתנפח שבתוכו רפלקטור ונורת לד, והוא נדלק בנגיעה בלבד.
רק ביום שישי שעבר הושק בתיאטרון Residenztheater במינכן, עיר מגוריו של מאורר, מיצב התאורה Silver Cloud, המורכב מלמעלה מ-3,000 עלים מצופי כסף, ספוטים עם תאורה ישירה ולא ישירה, מאווררי תקרה מוזהבים ושלל השתקפויות שיוצרים מופע אור מרשים בתנועתו. ארבעה ימים מאוחר יותר מאורר מת, בן 87.
הנה מיצב התאורה ''ענן כסף'', שהושק לפני שבוע בתיאטרון במינכן:
הוא נולד ב-1932 ב-Reichenau, אחד משלושת האיים של ימת קונסטנס, איזור כפרי ציורי בקרבת היער השחור והאלפים, במפגש בין גרמניה, שוויץ ואוסטריה. אביו היה דייג, ועם זאת, רשם פטנט על מכשיר לעישון בשר. כשהיה בן שבע פרצה מלחמת העולם השנייה, ובגללה, סיפר מאורר, פקד את בית הספר שש שנים בלבד. "פשוט גדלתי", אמר באחד הראיונות אחרונים, "כמו עשב, שתמיד צומח מחדש". אלא שגם הוא, כמו אביו כנראה, בורך בחוש טכני, בסקרנות ובכישרון ללמוד. כנער עבד כשוליה בבית דפוס, בהמשך למד עיצוב גרפי, וב-1960, בגיל 28, יצא לגלות את העולם.
שלוש שנים עבד כמעצב גרפי וכארט דירקטור בין ניו-יורק לסן-פרנסיסקו, בעיקר עם משרדי פרסום קטנים, אבל גם עם IBM. "ניו יורק", סיפר באחד הראיונות, "תמיד קיבלה אותי בזרועות פתוחות והזמינה אותי לחוש את לבה החם. בעוד שבאירופה בשנות ה-60 היו גדרות וקירות, ניו יורק הייתה בשביל העולם כולו סמל לתחושה של חירות. תכפילו את זה במיליון, ותקבלו את מנהטן. כל פינה בה משחררת את החשיבה שלי. בעוד שבאירופה אתה מתעמת עם ספקות, לניו יורק יש מסר אחד ברור: הכל אפשרי!"
ב-1963 חזר מאורר לגרמניה והתבסס במינכן, אבל אהבתו לניו-יורק לא שככה, ואת אולם התצוגה השני שלו, אחרי זה שבמינכן (סמוך לסטודיו ולמשרדים בהם מועסקים כ-70 אנשי צוות), פתח מאוחר יותר במנהטן, בסוהו, ושנים רבות היה אחראי עליו בעצמו.
מנורה לוהטת
ב-1966, באחת מסדנאות הזכוכית במוראנו, עיצב מאורר מנורת שולחן בדמותה של נורת הליבון. אב הטיפוס של "Bulb", שהוצב באולם התצוגה של חברת הרהיטים האמריקאית הגדולה הרמן-מילר במינכן, הפך עד מהרה למנורה לוהטת. הביקורות היללו, הקהל התלהב, ומאורר החליט להקים חברה שתייצר את המנורה בייצור תעשייתי. "נורה" הפכה לאחד מסימני ההיכר האיקוניים של מאורר, והיא מיוצרת עד היום.
זו הייתה ראשיתה של "אינגו מאורר בע"מ", ותחילתה של דרך חדשנית, שופעת יצירתיות וייחודית עבורו. אולי דווקא היותו אוטודידקט, שלא גדל על תורת העיצוב התעשייתי הגרמני, היא שאפשרה לו לעוף עם רעיונותיו האמנותיים, המשחקיים, פורצי הדרך, ולהיות משוחרר מכבלי הדוגמה המסורתית. "פרובוקציה", אמר בראיון למגזין אביטרה, "היא לא משהו שאני עושה מתוך כוונה, אלא מתוך רצון לשבור את תבנית החשיבה המקובלת".
גופי התאורה של מאורר משלבים טכנולוגיה גבוהה עם עבודה ארטיזנלית ידנית, מציגים שפה עיצובית מגוונת ואישית, שחיברה בהצלחה רבה בין תעשייה לפואטיקה. הם מתאפיינים בהומור ושעשוע, המצאות והפתעה, ואינם דומים לשום דבר אחר בתחומם. "בלי לקחת סיכונים, בלי לעבוד על חפצים שאינם הולכים בתלם תפיסות היופי המקובלות והמוכרות, הרעיונות שלנו לא יתפתחו, והאיכות האסתטית של העבודה שלנו תגווע בהדרגה. לפעמים פחות טעם זה יותר טעם".
צורתה של נורת הליבון מרכזית בעיצוביו, ועל אף שאהב מאוד את ההלוגן, מאורר היה בין הראשונים שאימצו את טכנולוגיית הלד ואחריה ה-Oled. החדשנות הטכנולוגית הייתה בעיניו הכרחית להתחדשות והתעדכנות, ובעיצוביו הוא ביקש לרתום אותה כאמצעי להבעת יופי בן זמננו.
בידיו הפכה הטכנולוגיה דרך לעורר את הנפש, להעלות זיכרונות, לטלטל בעדינות את הרגש, לחבר את הצופים לתחושות פנימיות מרוממות. "האור הוא חומר גמיש, ולעתים קרובות איננו יודעים כלל אם הוא נוכח או לא. מחקר בשדה שכזה אינו מסתיים לעולם. כמעצב תמיד חיפשתי סיפוק רגשי יותר מכל פקטור אחר. זה המפתח לעבודה שלי, אם כי אני משאיר אותו בחזקת אינטואיציה, ולא כחובה".
בין אם אלו מיצבים כמו זה שעיצב לתצוגת האופנה של איסיי מיאקה בפריז ב-1999, מנורות אמנותיות, מערכות תאורה מורכבות ומתוחכמות או רעיונות מפליאים שפותחו בהזמנה מיוחדת עבור בתים פרטיים, חללים מסחריים או מבני ציבור – רבים מהפרויקטים של מאורר הפכו לנכסי צאן ברזל בתולדות העיצוב, והם נמצאים באוספיהם של מוזיאונים מובילים כמו המומה בניו יורק. הוא עצמו הציג בתערוכות רבות, ביניהן תערוכות יחיד במוזיאון קופר יואיט בניו-יורק, בגלריה של קרן קרטייה בפריז, במוזיאון סטדליק באמסטרדם ובמוזיאון ויטרה.
לאחרונה הודה שלעתים רצה לסגור את העסק, שהכביד עליו, "ואז הייתי חושב על כל העובדים שלי, שרבים מהם מלווים אותנו כל כך הרבה שנים. זאת אחריות גדולה. אחריי הם יצטרכו להסתדר בלעדיי, אבל אני בטוח שהם יעשו זאת בהצלחה רבה".
כי מאורר הוא אומנם המנוע, הכוח היוצר, הפרסונה שמאחורי העסק, אבל במשך השנים, עד לפטירתה ב-2014, רעייתו ג'ני לאו היא זו שלקחה על עצמה את הטיפול בכל הצדדים העסקיים, ובשנים האחרונות בתו, קלוד, שגדלה בעסק, נכנסה לנעליים של אמה.
סיכם היטב אלסנדרו מנדיני, שהלך לעולמו גם הוא השנה, בראיון למגזין דומוס: "תמיד הצצתי בגופי התאורה של מאורר, ופשוט אמרתי: 'האיש הזה קוסם'. אבל נמנעתי מלהתעמק בניתוחם, משום שלא ידעתי איך להגדיר את העבודה שלו. זו היקסמות שנותרה תעלומה".
