שדרות ירושלים היפואיות הפכו לאתר בנייה. תנועת כלי הרכב נחסמה לפני כחצי שנה, בגלל עבודות קו הרכבת הקלה, וגם תנועת הולכי הרגל הצטמקה והפכה לבלתי נסבלת. בעלי העסקים מתלוננים על פגיעה אנושה בהכנסותיהם.
יש מקום אחד, גדול במיוחד, שבו פחות מודאגים משאון העבודות. כאן, במרכז הסיינטולוגיה, השוכן בבניין ההיסטורי של תיאטרון "אלהמברה" בשדרות ירושלים 39, לא מסתמכים על מבקרים אקראיים, וממתינים בסבלנות לסיומן של שלוש השנים הקשות (כך הבטיחו בעירייה ובנת"ע עד הודעה חדשה) שיביאו לשיפור המיוחל.
ארגון הסיינטולוגיה נטע שורשים ראשונים בישראל בשנות ה-70, העמיק אותן בשנות ה-80 וספג ביקורת חריפה הן ברמה הממסדית (בדו"ח הכתות הממשלתי שזכה לתהודה רבה) והן בשורה של עדויות ותחקירים על הנעשה בחדרי חדריו של הארגון, למי שמצטרף אליו – ובעיקר למי שמבקש לעזוב. יש מדינות שמגדירות את הסיינטולוגיה ככת; אנשי הסיינטולוגיה מעדיפים להציג את עצמם באתר האינטרנט שלהם כ"דת של המאה ה-21", ולרוב יעדיפו את המונח הלא מאיים "ארגון".
בתל אביב קיבל הארגון חיבוק חם מצד העירייה, ובמיוחד מצד מיטל להבי, כיום סגנית ראש העירייה. בנאום שנשאה בטקס חנוכת המרכז בעשור שעבר – מהלך שסימן את התחזקותו בישראל - ציינה להבי בהתלהבות ש"זהו בית לכולם, המקבל את כולם. וכולי תקווה שבית זה יחבר, ימזג ויקבל בברכה את כל התקוות שקיימות ביפו".
לעומת גרמניה, שבה נעשית פעילות ערה להוצאת הארגון אל מחוץ לחוק, בישראל הביקורת על הארגון כמעט וכבר לא נשמעת בעשור האחרון. הכתבות הרבות והפרסומים השונים נגד הסיינטולוגים שככו, בין אם בגלל ירידת קרנה של הסיינטולוגיה מבחינת הישראלים שהתעניינו בה פעם, ובין אם מסיבות אחרות. אבל המבנה המפואר שבו היא שוכנת חי וקיים, ועושה רושם שכך גם היא.
קזבלן ואיי לייק מייק
המסתורין שמסתתר מאחורי חזיתות המבנה המצועצע לא מתפזר גם אחרי כניסה פנימה, ושוטטות בין חדריו הרבים. כאשר נחנך הבניין ב-1937, בתקופת המנדט הבריטי, ניתן לו השם "סינמה אלהמברה". הייתה זו מחווה למתחם הארמונות העתיקים בספרד, ואת הבמה הגדולה הסתיר וילון קטיפה אדום. כאשר הוא הופשל לצדדים, עלו על הבמה מיטב הסרטים וההצגות, שנחקקו בזיכרונו של דור שלם, בעיקר בזכות המפיק האגדי גיורא גודיק, שהעלה ב"אלהמברה" קלאסיקות כמו "קזבלן" (שהועלה לא פחות מ-606 פעמים) ו"איי לייק מייק". בחללי התיאטרון ההוא, שבו בכו וצחקו השחקנים והקהל מדי ערב, נמצאים כיום אולמות התכנסות ולימוד של הסניף הישראלי של הסיינטולוגיה.
פתח הכניסה מעוצב באופן לא מזמין, שלא לומר מרתיע. מבעד לחלונות הראווה נצפות כריכותיהם של ספרי הסיינטולוגיה, ואפילו הזכוכית שמשולבת בדלתות הכניסה השחורות תורמת שקיפות אפסית. עיצוב האר-דקו של הדלתות מזכיר יותר את הדלתות של בית "משפחת אדאמס" או של הטירה בסרט "המספריים של אדוארד", כאלה שחוצצות בין הסדר והארגון המוכר, ובין סדר אחר שספג בכל העולם ביקורת וחששות.
כאשר מתגברים על המחסום ונכנסים, לצורך הכנת הכתבה, פוגשים את אנשי הארגון ששמחים לפגוש מבקרים אקראיים. הקימו כאן תערוכה שמוקדשת לתולדות המבנה ההיסטורי, וכעת גם מציעים לאורך שעות היום סיורים (בשפות עברית ואנגלית וללא צורך בהרשמה מראש), המגוללים את תולדות הבניין ותפקודו הנוכחי. הסיור בן 20 הדקות מתמקד באדריכלות, בעוד שהסיור הארוך (כשעה) חושף גם טפח מסיפור הסיינטולוגיה.
פנטזיה לבנונית בחוץ
לחזית של אלהמברה יש ראוותנות ייחודית. בשנות ה-30 של המאה שעברה, נמנעו בתל אביב השכנה האדריכלים המודרנים מלעצב מבנים כה ססגוניים (במעבר חד אחרי התקופה האקלקטית ששלטה עד אז בעיר הקטנה), והעדיפו לאמץ גישה מאופקת יחסית.
היזמים הפלסטינים הזמינו לתכנון הבניין החדש את האדריכל הלבנוני אליאס אל-מור, שכבר עיצב בית קולנוע מצליח בביירות. כאן, ביפו, יצר אל-מור חזית יוצאת דופן שמורכבת ממשחק של צורות, והשוני שלה רימז על התוכן שהוצג בפנים – כאז כך כיום. מעל הכניסה נתלתה כרזת פרסומת של הסרט התורן, ומעליה הותקן שעון גדול, ששוחזר בעבודות השימור אך הוזנח ואינו פועל עוד. ועדיין, ברוח המודרניזם, רוב המבנה טויח בלבן. רק הגוש שבמרכזו נקבעה הכניסה כוסה בשיש שחור ויקר, שנבזז אחרי מלחמת 48'. כיום, אחרי השיפוץ, כל הבניין צבוע בלבן אחיד.
בהשראת סגנון האר-דקו, מורכבת החזית ממערך של גושים שקצותיהם האנכיים עוגלו, כדי להעניק תחושת תנועה כלפי מעלה. שיאו של המשחק הגושני נמצא בחלק שמזכיר מגדל ובראשו תורן. בקצה העליון של אותו מגדל שולבו מסכי זכוכית אופקיים, שהוארו בלילה והפכו את הבניין למגדלור עירוני (הם לא זכו לשיחזור במהלך עבודות החידוש). השם "אלהמברה" מתנוסס על החזית באותיות ניאון המוארות בלילה, ולצדו מופיעים כיום סמל הסיינטולוגיה, המורכב מהאות S ששזורה בזוג משולשים.
ססגוניות אמריקאית בפנים
נדמה שהראוותנות הפנטסטית שעוצבה לאלהמברה לפני יותר מ-80 שנה התאימה מאוד לסיינטולוגים. בסופו של דבר, המייסד רון הבארד צמח כסופר מדע בדיוני ותסריטאי בהוליווד העליזה, ובמרוצת השנים הוא וממשיכיו נופפו בכוכבים ההוליוודיים שמצאו בסיינטולוגיה תשובה לשאלותיהם הקיומיות.
"לאמן יש תפקיד גדול מאוד בהגברת הממשות של היום ויצירת הממשות של המחר. הוא פועל במעמד שמקדים את המדע מבחינת הצרכים והדרישות של האדם", כתב הבארד בספרו "מדע הישרדות" (1951), שם הדגיש את ההערכה שהוא רוחש כלפי אמנים ואדריכלים.
ספי פישלר, הממונה כאן על קשרי הקהילה וליווה אותנו בסיור בבניין, מסביר ש"ההגדרה של סיינטולוגיה היא לא של דת כמו יהדות או איסלאם, אלא יותר כמו הדתות של המזרח - בודהיזם וטאואיזם - שמתמקדות בלתת לאדם נתיב כדי להגיע להארה רוחנית". לדבריו, כ-2,000 ישראלים חברים כיום בארגון, שיובא לישראל ב-1972, ומלבדם מגיעים למרכז היפואי מדי שבוע עשרות אנשים שעוברים קורסים כאלה ואחרים.
במה עוסקים הקורסים, אנחנו שואלים, ופישלר משיב ש"בשיפור החיים". כשהוא מתבקש לפרט במה מדובר, מציין פישלר שהקורסים עוסקים ב"שיפור התקשורת הבין-אישית, איך להתגבר על עליות ומורדות בחיים, איך להשיג מוטיבציה ואיך לדעת במי לבטוח". אין פה הרצאות פרונטליות, אלא צפייה בסרטים וקריאה בכתבים שחלקם תורגמו לעברית, בליווי של מפקח מהארגון.
באופן שהולם את הרוח האמריקאית, שסולדת מהאיפוק האירופאי ורחוקה מהמינימליזם הישראלי, עיצוב הפנים הנוכחי הוא ססגוני מבלי להתבייש בכך, החל מעיצוב האולמות ועד לשטיחים, לגופי התאורה ולשילוט. גם חלק מהכלים והמוצרים של הסיינטולוגיה מעוצבים באופן שמזכיר פריטים מסרט מדע בדיוני פרוע בצבעיו.
ספרים, סרטונים ובדיקות
מי שנכנס לכאן עומד להיחשף להתקפה הסברתית-תעמולתית של הסיינטולוגים. משמאל לעמדת הקבלה נמצא אולם ובו מוצגים ספרי הארגון בהמוניהם, ומימין לעמדת הקבלה נמצא האולם שבו מתחילה דרכו של המבקר האקראי אל הסיינטולוגיה: שולחנות ועליהם מכשירים מתוצרת הארגון, שנראים כמו מכשור רפואי לבדיקת לחץ הדם, מיוצרים ב"מעבדות הסיינטולוגיה בלוס אנג'לס" ונקראים "אי-מיטר" (קיצור של "אלקטרו-פסיכומטר"). כך, טוענים בסיינטולוגיה, אפשר לזהות אצל הנבדק "חלקים נפשיים הנדרשים לטיפול" תוך שהוא אוחז בידיו אלקטרודות ומתבקש ממנו לענות על 200 שאלות אישיות.
בהמשך הקומה, מסכים גדולים מציגים תוכניות שהארגון הפיק, ומאחוריהם מתגלים חדרים ייעודיים לקורסים כמו "קורס התמצאות בחיים", "קורס עידן הזהב של ידע" ו"קורס הצלחה באמצעות תקשורת".
הלאה, אל הקומה הבאה, שם נמצאת חנות גדולה בעיצוב מפואר שמשווה לה חשיבות. מדפי עץ כהים נושאים קופסאות מהודרות עם עטיפות צבעוניות ומפתות, חלקן בעברית וברוסית אך רובן באנגלית. "כיבוש", "עזרה", "הגברת היעילות" ו"תקוות האדם" הן רק חלק מהכותרות העבריות המתנוססות על הקופסאות, שבהן מונחים תקליטונים וספרים. אפשר גם לרכוש תליוני כסף וזהב עם סמלי הארגון, אך זאת בתנאי שהרוכש הגיע להישגים סיינטולוגיים שהוגדרו מראש.
במרכז החנות ניצב סמל גדול ובולט, שבו מוטמעות המלים "עידן הזהב של ידע" ודימויים גרפיים של מיקרופון, פירמידה, ספר, מפת העולם וסמל הארגון. מדובר בפרויקט רחב-היקף שביצע הארגון במשך 25 שנים, ובמסגרתו שוחזרו והוצאו לאור 20 ספרים וכ-1,200 הרצאות מוקלטות של הבארד. כאן חושבים על שביעות הרצון של המבקרים, כפי שתעיד תיבת תלונות על השירות, שמקובעת לאחד הקירות.
מחכים להבארד
בפינת הקומה, כמו בכל סניפי הסיינטולוגים בעולם, נמצא חדר עבודה שמיועד למייסד הנפקד-נוכח. החדר עוצב ואובזר לפי הנחיות מדוקדקות של הנהלת הארגון, עם שולחן עבודה רחב, כיסא מנהלים גדול ושני מושבים למבקרים, גלובוס הנע על צירו, סמלי הארגון ותצלום של סמטה יפואית. לא שהבארד נכנס מעולם לחדר הזה - גם משום שלא ביקר מעולם בארץ הקודש, וגם מפני שמת כבר ב-1986 – אבל החדר מחכה לו.
קשה שלא להשוות את המהלך לחדרי העבודה שנמצאים בבתי חב"ד ברחבי העולם. חדרים אלה הם העתקים מדויקים של חדר העבודה ב-"770", הוא ביתו בברוקלין של האדמו"ר מליובאוויטש המנוח, במחווה סמלית או מתוך כמיהה לא נסתרת שישוב ויתגלה.
תערוכה מרתקת על תולדות המבנה
בקומה השנייה מוצגת תערוכה מקיפה, שמתעדת את סיפורו של הבניין בעזרת תצלומים, תוכניות אדריכליות, פריטים היסטוריים ודגם של הבניין כפי שנראה כאשר נפתח לקהל ב-1937. הדגש בתערוכה, שאותה אצר ערן ליטוין, הוא על ימי הזוהר שידע המקום בימיו היפים כקולנוע וכתיאטרון.
כאן למדים כי אחרי שיפו החליפה ידיים במלחמת העצמאות, החליף גם אלהמברה בעלות - ללא הסכמת הבעלים הפלסטיניים - והפך ל"קולנוע יפאור" שבו הקרינו בעיקר סרטים מצריים, הציגו מופעי מוזיקליים וקיימו אירועי ספורט כמו אגרוף וטניס שולחן.
היה זה עשור מאוחר יותר, ב-1963, כאשר במשך עשור הוחכר הבניין לגיורא גודיק, שבחר להציג בו מחזות זמר מיובאים ומקוריים בהשתתפותם של בכירי הזמרים הישראלים, כגון יהורם גאון, אריק לביא ושולה חן, ובניהולו האמנותי של יורם קניוק.
אחרי שהבניין חדל מלתפקד כתיאטרון וכקולנוע, רכש אותו יזם שפיצל את האולם הענקי (1,200 מושבים) לשלוש קומות, במטרה להפוך אותן לשטחים מסחריים. כל החלקים הפנימיים הוכחדו, ולא נותר כמעט זכר לאולם המקורי. סניף של בנק פעל כאן בשנות ה-80, ואחר כך שוב הושמש המבנה כמרכז תרבות, עם "תיאטרון נוצר" ו"תיאטרון קליפה" שהשתמשו בו לחזרות ולמופעים. ב-2008 רכש את הנכס ארגון הסיינטולוגיה. האדריכל היפואי איל זיו, שתכנן בין השאר את מתחמי התחנה בתל אביב, בירושלים ובעפולה, ערך את תוכנית חידוש הבניין והתאמתו לצרכיו החדשים. על עיצוב הפנים הופקדו יאיר מטלון ואורנה גבעון.
את תקרת אולם הקולנוע המקורי כן אפשר לזהות, כאשר עוברים מבעד לדלתות הכניסה הרחבות לאולם ההתכנסות הייצוגי. באולם האובאלי ניכרת התקרה המקורית, וכך גם פינת מסגרת הבמה ששרדה, והטיח המסוגנן שהיה כאן מאז ומעולם. על במת האולם כבר לא מתנוססים אביזרי ההצגות ההן, אלא פסל ראש (של הבארד), ושוב סמל הארגון על השטיח הגדול. התחנה האחרונה והכדאית בסיור היא עלייה לגג, כדי ליהנות ממבט על אצטדיון בלומפילד המחודש וסביבתו.
"למעט המבנה האדריכלי היפה, כיום אין לו חשיבות תרבותית לרוב תושבי יפו", מספרת ורד נבון, צלמת ומעצבת גרפית שפירסמה את הספר "השדרה", המתחקה אחרי ההיסטוריה של שדרות ירושלים. היא מספרת שיפו נקראה בעבר אום אל-ע'ריב ("אם כל הזרים"), ואמנם לדבריה, "אתה רואה לאורך השדרה מסגד של מוסלמים ומרכזים של רפורמים ואורתודוקסים וגם סיינטולוגים, שמהווים חלק מהפלורליזם התרבותי של יפו. השדרה הזו מסרבת לכל תכתיב לאומי, היא מלאה בסוגים וגוונים של תרבויות - אבל הבניין שהיה כמו 'הבימה' של יפו כבר לא קיים".
נבון משבחת את החלטת הסיינטולוגים לשמור על הבניין ולפתוח אותו לציבור. "הם לא חוסכים במאמץ לפתוח את הבניין לאירועים קהילתיים ולאירועי תרבות כמו ערבי שירה על הגג ואירועי תרבות של הקהילה הבולגרית", היא מציינת, "אבל יש רתיעה בציבור שלא מתחבר לסיינטולוגיה, כי רואים בהם מיסיונרים. כשאני נכנסת לבניין עם קבוצות מסיירים, הם מאוד מתרשמים".
