שתי האחיות קונות ומוכרות בגדים על אף שהן לא יכולות לראות אותם

כשהאחיות ח'יריה וסיבא עדוי הולכות לבחור סחורה חדשה עבור חנות הבגדים שלהן בכפר טורעאן שבגליל התחתון – הן עושות את זה קצת אחרת: חשות את הבגדים בידיהן, שואלות לגבי הצבעים והדוגמאות, מרגישות את אחוז הכותנה בבגד ואיך הוא בא במגע עם העור. לראות את הבגד הן לא יכולות. "שתינו עיוורות מלידה", אומרת סיבא. "נולדנו עם מחלה גנטית ברשתית העין. בהתחלה, כשפתחנו את החנות, אחותנו הנוספת עזרה לנו בבחירת הסחורה, אבל היום אנחנו כבר קונות הכל לבד בלי לראות. בנינו אמון עם הסוחרים. אנחנו גם שואלות הרבה פחות שאלות, כי מראש מסבירים לנו על הבד, הצבע והציור".

עוד בערוץ אנשים:

• שמחת תורתה: הקיבוצניקית שרוצה לגרום לצעירים להתאהב בתנ"ך
• מחשבים מסלול מחדש: אנשים שעשו שינוי לא לרגל השנה החדשה
• שלומית בונה סוכה? ממש לא: הסיפור שמאחורי השיר המפורסם
  

בתחילת דרכן העסקית, מספרות האחיות, עמדו הסוחרים מולן פעורי פה. "זה באמת לא היה קל", הן נזכרות. "בפעם הראשונה שנפגשנו עם סוחר, הוא הגיע אלינו לחנות, הבין שיש לנו בעיית ראייה, שם את ידו על הראש ואמר: 'איך? איך זה עובד? איך אתן תקנו?' אמרנו לו: 'אל תדאג, אנחנו נעשה את זה בקלות'".

ואכן, הן עושות את זה, אולי לא בקלות אבל בוודאי בהצלחה.

סיבא עדוי. "המורים לא תמיד ידעו איך להתנהג איתנו"(צילום: נחום סגל)

הילדים שברו לי את המשקפיים

ח'יריה (45) וסיבא (43), שתיהן רווקות, הן האחיות הבכורות במשפחה של תשעה אחים, וכל שבעת אחיהן רואים. "במשפחה הגרעינית שלנו אף פעם לא הייתה לנו בעיה", אומרת ח'יריה. "אמא ואבא תמיד אמרו לנו שאנחנו אמנם לא רואות, אבל יש לנו חושים אחרים שאנחנו יכולות להשתמש בהם. התייחסו אלינו בדיוק כמו לאחים הקטנים שלנו. הבעיה הייתה עם קרובי המשפחה, השכנים והחברים. היה לנו קשה להשתלב. כשהייתי קטנה, ילדים בכפר היו שוברים לי את המשקפיים. עד היום זה מלווה אותי".

כשהבינו הוריהן שבכפר מגוריהם אין מסגרת חינוכית שמסוגלת להתמודד עם נכותן של שתי הבנות, הן הועברו לכיתה מיוחדת בנצרת, שבה לכל התלמידים היו לקויות ראייה. המהלך התברר כנכון, שכן השתיים סיימו 12 שנות לימוד עם בגרות מלאה. עם זאת, הדרך לא הייתה נטולת מכשולים. "לאמא ואבא היה קשה להוציא אותנו לשם", נזכרת סיבא. "זה לא היה מקובל, ולא כל בני המשפחה ראו את זה בעין יפה. גם המורים לא תמיד ידעו איך להתנהג איתנו. אני זוכרת שבאחד הימים הראשונים ללימודים המורה שאלה כל תלמיד מה החלום שלו; כשהיא הגיעה אליי, עניתי שאני רוצה להיות רופאה, והיא צחקה ואמרה שלאדם עם מגבלת ראייה לא יתאים להיות רופא. כששמעתי את זה, אמרתי לעצמי: 'אז בשביל מה בכלל אני מתאמצת ולומדת?' זו הייתה סיטואציה ממש לא קלה".

מוסיפה ח'יריה: "לי אחד המורים לא אישר לצאת לטיול עם הכיתה – וזה לא שיש לי בעיית רגליים, כן? אבל היינו ביישניות, ולא היה לנו כוח לעמוד מול המורה. היינו הולכות עם ההחלטות שלהם. היום אנחנו כבר עומדות על שלנו".

וסיבא מסכמת: "החיים לימדו אותנו להתעקש. קיבלנו את הכוח שלנו מהחיים".

ח'יריה עדוי. "הייתי מקליטה את השיעורים ושומעת אותם שוב ושוב"(צילום: נחום סגל)

החיים גם לימדו אותן להתנהל באופן עצמאי עד כמה שניתן, ולהסתדר במרחב, בין השאר בזכות תוכנות קוליות מיוחדות שמסייעות להן לקרוא מסכים ושלטים. היכולת להיות עצמאיות, ואיתה הבגרות המלאה, אפשרו להן לעבור לגור בחיפה וללמוד שם באוניברסיטה: ח'יריה בחרה בפילוסופיה ובלימודי המזרח התיכון; סיבא למדה היסטוריה. "גרנו לבד", נזכרת הצעירה מבין האחיות, "והיינו צריכות לעשות את כל הדברים לבד: להתנייד לבד, לעשות קניות לבד, ללמוד לבד ולנהל חיי פנאי לבד. בהתחלה לקחנו שיעורי עזר אצל מורה שיקומית שעזרה לנו להשתלב בסביבה החדשה – מהמטבח החדש במעונות ועד האוניברסיטה. אחר כך כבר הסתדרנו. בלימודים עצמם היינו עוברות בחינות בעל פה, וזה לא היה פשוט: מפחיד לעמוד מול מרצה ולהיבחן אחד על אחד. סטודנטים רואים לא מעריכים את האפשרות שיש להם לעשות טעות בלי לקבל עליה ביקורת מיד".

ח'יריה מוסיפה: "אני הייתי מקליטה את השיעורים ושומעת אותם שוב ושוב. את כל החומר הייתי זוכרת משמיעה".

והתוצאה: ציונים גבוהים. סיבא אף המשיכה לתואר שני. במהלך הלימודים הן גם עברו מהמעונות לשכונת הדר, תקופה שזכורה להן כטובה במיוחד. "היינו מסתובבות בשכונה, יורדות הרבה לרחוב הרצל, נכנסות לחנויות בגדים, וככה התחיל החלום לפתוח חנות. אחרי כמה שנים אבא שלנו רצה שנחזור לטוראען. באותה תקופה לא עבדנו ולא למדנו, וזו הייתה הוצאה כלכלית כבדה, אבל לא היה לנו פשוט לחזור. בחיפה הייתה לנו שגרת חיים עצמאית לחלוטין: היינו עושות קניות, יושבות בגן האם – ופתאום חזרנו להורים. התחלנו לחפש עבודה בטוראען, ולמעט עבודות קטנות בחינוך, שגם הן הופסקו בגלל בעיות תקציב במועצה, לא מצאנו משהו שיחזיר לנו את התחושה שהייתה לנו בחיפה. פתאום עלה לנו רעיון להביא סחורות מרחוב הרצל ולמכור אותן בכפר. בהתחלה היינו קונות תכשיטים, גרביים – דברים קטנים. הקנייה הראשונה שלנו הייתה ב-140 שקל בסך הכל, והתחלנו למכור את מה שקנינו".

האחיות עדוי. "קשה לנו עם פייסבוק"(צילום: נחום סגל)

הזיכרון שלנו, העצמאות שלנו

הלקוחות הראשונים שלהן היו בעיקר קרובי משפחה וחברים, אבל אט-אט נפוצה השמועה, ואנשים נוספים החלו להתעניין בעסק החדש של האחיות עדוי. הן, מצידן, החלו ללמוד איך עושים עסקים. "לקחנו קורס ביזמות עסקית-חברתית בנצרת ובנינו את המודל לעסק", הן מספרות. "הבנו את החוקים ואת הרגולציה והתחלנו לחפש מישהו שישקיע בנו. בנקודה הזו התחלנו לקבל ליווי של קרן נתן לעידוד יזמות, שגם נתנה לנו הלוואה, כי הבנקים לא נותנים הלוואות לאנשים שמקבלים קצבה מהביטוח הלאומי, שזה מחדל בפני עצמו". 

כשפתחו את החנות, בתום דרך חתחתים ביורוקרטית, נתקלו בקשיים מצד לקוחות. "ללקוחות היה קשה להבין איך אנחנו יכולות להמליץ על מוצרים", משתפת סיבא. "הייתה לקוחה שקנתה בגד כלשהו ורצתה לשלם לי.

היא לא האמינה שאנחנו לא רואות, ורצתה לבדוק אם אני רואה או לא, אז היא החזיקה את הכסף ביד, וכשהושטתי יד כדי לקחת אותו, היא קירבה והרחיקה את היד שלה. קודם היא בקשה מח'יריה מידע על הבגדים וקיבלה את כל התשובות, אז היא לא הבינה איך ח'יריה יודעת באיזה צבע הבגד, למרות שהיא עיוורת. מה שהיא לא הבינה זה שאנחנו זוכרות הכל: אנחנו זוכרות בדיוק על איזה מדף שמנו את המידה המתאימה ואת הצבע המבוקש".

ח'יריה: "הזיכרון שלנו הוא העצמאות שלנו. כשלקוחות מתקשרים ושואלים אם יש בגד מסוים במידה מסוימת ובצבע מסוים, אני יודעת בדיוק מה יש לי. אני לא צריכה ללכת למחסן בשביל זה".

ואיך אתן יודעות אם נותנים לכן את סכום הכסף הנכון, או את כמות העודף שצריך להחזיר?

סיבא: "יש לנו אפליקציה באייפון שמזהה כמה כסף מונח לפנינו. אנחנו גם מרגישות את הכסף ויודעות להבדיל בין השטרות, והרבה לקוחות אומרים לנו את סכום השטר ועוזרים לנו עם העודף. הרבה יותר קשה לנו עם נושא השיווק באינטרנט, בפייסבוק. זו המגבלה שלנו. היינו רוצות להיות נוכחות שם יותר. יש לנו דף פייסבוק, אבל צריך להפעיל אותו, ובזה יש לנו קושי".

אבל עם כל הקשיים, הן ממשיכות הלאה וגם מבקשות להגדיל את היצע הבגדים ולהתאים אותם לקהל לקוחות מגוון יותר. "הפתיחה של החנות היא מסר לכל מי שיש לו מוגבלות כלשהי, שהכל אפשרי", אומרת סיבא. וח'יריה מוסיפה: "אדם יכול להשתלב בחברה גם עם לקות. הכל תלוי באישיות וברצון. אנחנו בחרנו לחיות באופן עצמאי ולהשתלב בחברה, והלכנו עם זה עד הסוף. ככה אנחנו משנות ומשפיעות. אנחנו כל כך פתוחות לחברה, שלפעמים יש לנו צורך להיות קצת לבד. החיים שלנו באמת מלאים".

שביט חזן איבדה את ראייתה, ומאז רואה אנשים הרבה יותר טוב. הקליקו על התמונה:

"כשאני יוצרת קשר עין עם בן אדם, הוא שוכח שאני לא רואה". הקליקו על התמונה (צילום: דנה קופל)