אז החלטתי: לא יוצאת בהצהרות, לא מתחייבת על כלום ולא אומרת לא

שנה חדשה יוצאת לדרך, ואהובית רבי־גולן מרגישה שיש כמה דברים שהיא חייבת להפסיק לעשות, ויפה שנה אחת קודם. למה? כי קשה יש רק ברחם

  (צילום: אהובית רבי-גולן)

1. להפסיק להסתכל על החיים כעל משוכה אחת גדולה

"תגידי", שאלתי את החברה ההיריונית שלי לפני כמה ימים, "את לא פוחדת ממה שיביא איתו ילד רביעי? מהלילות הבלתי נגמרים? מהעייפות התהומית? מהכאבים של ההנקה? מהג'ינגולים עם הגדולים? מהצרות בזוגיות? מהקילוגרמיםםםםםם יימח שמם???"

 

בתור מישהי שכבר חמש שנים משותקת מהמחשבה על ילד שלישי, ממש ניסיתי להיכנס לה לרגע לראש, להבין מה השתבש שם. "לא", היא ענתה לי. "אני לא מסתכלת ככה על החיים". מז'תומרת? איזו עוד דרך יש להסתכל על החיים? שאלתי, מתוך חשש אמיתי שהיא חווה כרגע אירוע מוחי. "אני פשוט לא חושבת על הקשיים בשלב הזה", היא ענתה לי. "אני יודעת שהם קיימים, אני לא מטומטמת, אבל אני לא מחליטה ככה החלטות".

 

"אוקיי, אישה מתנשאת ואובייסלי מטומטמת שלא ברור בכלל למה אני חברה שלה, את מאוד מוזרה", סיננתי מתחת לשפם וניסיתי להמשיך בשגרת יומי. אבל האמת היא שהמשפט שלה פשוט לא יצא לי מהראש. פתאום הבנתי שזה בדיוק מה שאני עושה כל החיים שלי, ולא רק בסיטואציות הרות גורל שבהן צריך להחליט לגבי ילד נוסף או לבחור בין קרמבו מוקה לווניל (סתם, זה קל, מוקה) – אני ממש עושה את זה בכל סיטואציה יום־יומית. איפה שאנשים רואים הזדמנות אני רואה משימה, איפה שהם רואים שגרה אני רואה משוכה. ואחריה עוד אחת, ועוד אחת ועוד.

 

המון טו־דו ליסטים, הרי אוורסט קטנים וגדולים שמחכים שאטפס אליהם עם הרגליים הקצרות בהגזמה שלי. ולי אין כוח. אף פעם. לכלום. יש לי שיעור פילאטיס בבוקר? ערב לפני כן אני נכנסת לדיכאון. מה יהיה? האם אקבל שוב את המיטה עם הקפיצים הקשים? האם הגוף שלי יעמוד בזה? כמה לאט הזמן יעבור? האם זה ידּרדר לבכי?

 

מילא פילאטיס, העניין הוא שגם אם מחכה לי בקצה השני של היום משהו שאמור להיות כיפי, כמו מפגש עם חברות או מסיבה, את עיקר המוח שלי יתפסו דווקא המחשבות המטרידות: איך אגיע לשם? האם אתקע בפקקים ואשקול לבצע פיגוע המוני? מה אם לא אמצא חניה? האם אני זקוקה באמת לחברות האלה? אחרי הכול, אם הן היו חברות אמת, הן לא היו מעמידות אותי בסיטואציה הלא נוחה הזאת.

 

ככה, עם השנים, בלי להיות מודעת לזה בכלל, נתתי למשוכות הללו לנהל אותי. שכנעתי את עצמי שמי שלא מסתכל על התמונה הגדולה הוא או תמים או סתם מטומטם. מרוב חוכמה, טרחתי להסתכל רק על חצי אחד של התמונה, החצי הקשה, והתעלמתי לחלוטין מהמתנות שעשויות להגיע עם הקשיים הללו, מהדברים הטובים – ההנאות, הזיכרונות, הסיפוק.

 

כל עוד היה לי ברור שכולם ככה, מי יותר מי פחות, חייתי עם העניין הזה בשלום יחסי. ואז באה המעצבנת הזאתי שהצליחה לערער את עולמי המעורער ממילא עם התשובה המתנשאת שלה.

 

2. להפסיק להגיד לא

כפועל יוצא מהסעיף הקודם, נולד לו גם הסעיף הזה: איזה קטע, מסתבר שהפחד הגדול מהקושי שיבוא אם אגיד כן, פשוט גורם לי הרבה פעמים לומר לא, גם כשזה ממש לא הגיוני. לא מעט פעמים הוצע לי בשנים האחרונות לזוז קצת מהמשבצת המקצועית שלי, לשנות מעט את התפקיד. לא שינויים דרמטיים – בייבי סטפס כאלה שהיו יכולים להביא איתם בסופו של דבר לאיזה סטפ משמעותי יותר.

 

ואני? בשנייה שהתחילה שיחה רצינית כזו עם הבוסית, התחלתי לנוע בחוסר נוחות בכיסא. "נו, למה זה טוב עכשיו? את לא רואה שסבבה לי? את שונאת אותי, זה הקטע, נכון? בואי אני אצא פשוט מהמשרד ואמשיך ביום שלי ונעשה כאילו השיחה הזאת לא התקיימה, טוב?"

 

בסופו של דבר, תמיד זה התנקז לכדי לא. זה כמובן הגיע עם ים תירוצים כמו הזמן לא מתאים, הילדים חולים, אני צריכה לחפוף את השיער, הגג דולף, מרקורי בנסיגה. פשוט לא לא לא. "מה את אומרת, אולי נהפוך את השנה הזו לשנת הכן שלך?", שאלה אותי לא מזמן חברה עירנית ששמה לב לדפוס ההתנהגות המטריד. "רעיון מגניב!", עניתי לה ומייד לקחתי קלונקס, ליתר ביטחון.

 

כבר באותו ערב הנודניקית התקשרה אליי כדי לוודא הריגה ושאלה אם בא לי להגיע בספונטניות למסיבת בריכה שווה במיוחד בתל אביב איתה ועם חברות שלה. למרות שהתגובה שלי בלב הייתה "אני שונאת אותך ואת הרגע שבו נפגשנו לראשונה", מה שיצא לי בפועל היה: "אומייגאד! איזה רעיון מדהים! הדבר שהכי בא לי לעשות עכשיו זה לגרד את עצמי מהספה בפתח תקווה ולהעמיד פנים שאני בן אדם כיפי וקליל בתל אביבבבבב!".

 

כמובן שבסוף הלכתי והיה ממש מוצלח ולא הפסקתי לדבר על המסיבה הזאת שבוע, מה שגרם לי לחשוב על כל שלל הלא'ים שפיזרתי בשנים האחרונות וכל מה שהפסדתי בגללם. נהדר, עוד סיבה לצלול לדיכאון.

 

3. להפסיק לצאת בהצהרות

שיחה עם חברה שלישית על גלוטן (אוקיי, יש מצב שאני פשוט צריכה להחליף חברות? הן גורמות לי לחשוב יותר מדי), גרמה

לי להכריז השבוע שאני וגלוטן כבר לא. בגדול, אני ממש משתדלת לא להיכנס לשיחות כאלה, כי לאכול זה כיף אבל מלדבר על זה שום דבר טוב בדרך כלל לא יוצא – אבל אז היא סיפרה לי על תחושת הקלילות שהיא מסיימת איתה את היום וזה הספיק לי. שי הד מי אט "לסיים את הערב עם בטן שטוחה". מסתבר שזה לא כזה מסובך, כל מה שצריך לעשות זה להשאיר מחוץ לתפריט כל מה שיש בו חיטה ושמחת חיים – וזהו, אתן רותם פאקינג סלע.

 

יומן השומן: לצלוח אתגר כושר ותזונה של 40 יום ולהישאר בחיים >>

 

באותו רגע הרגשתי שזה נכון לי, שאני אשכרה יכולה לעשות את זה. אני יכולה להיות מהבנות המעצבנות האלה שהולכו וזורקות לחלל האוויר "סורי, אני לא אוכלת גלוטן", גם אם זה לסתם עובר אורח ברחוב. אז עשיתי את הטעות ויצאתי בהצהרה. בפני החברות שלי לעבודה, בן הזוג, פייסבוק, והכי חשוב – בפני עצמי.

 

פחות משעה לאחר מכן הגעתי להוציא את הילדים מהבית של אמא שלי (אהלן משוכה ראשונה. יא, איך הכול מתחבר!). דקה וחצי לאחר מכן כבר ישבתי עם סמבוסק גבינה שמנמן ביד אחת והבייגלה הרך כמו עננים הזה שנקרא קעקעת (או כמו שאני אוהבת לכנות אותו, קעכת השטן) ביד השנייה.

 

באותו ערב למדתי שיעור חשוב – אסור לי לצאת בהצהרות. פחות. פחות. היקום הקקה הזה שומע אותן ומתארגן כמו כת זדונית במטרה להניא אותי מתוכניותיי התמימוֹת. ובכן, אני לא נופלת לשיט הזה שוב. שומע, יקום? אלו לא רזולושנס לשנה החדשה, אל תתבלבל. אני לא מתחייבת כאן על כלום. אולי אצליח להיגמל מההרגל שלי להסתכל על הצד הקשה של הלחם ואולי לא, אולי אצליח לומר יותר כן לחוויות שהחיים מזמנים לי ואולי לא, מה שבטוח, יש יותר סיכוי שדנית ואליאב יחזרו להיות זוג אוהב מאשר שתהיה לי אי פעם בטן שטוחה. סאמק.

 

 

הגיליון החדש של מגזין Gostyle - עכשיו בדוכנים (צילום: אלון שפרנסקי)
הגיליון החדש של מגזין Gostyle - עכשיו בדוכנים (צילום: אלון שפרנסקי)
 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד