שאו נס ציונה בית הכנסת: חידוש חלקי, אך מרהיב, למבנה ההיסטורי

הדילמה שעמדה בפני האדריכל נאור מימר הייתה היכן להתחיל. 5.6 מיליון השקלים שהוקצבו לפרויקט חידוש בית הכנסת הגדול של נס ציונה לא איפשרו חידוש מלא, שיכלול גם את החזיתות וגם את הפנים, ו"אני חשבתי שקודם צריך להתחיל עם הפנים של בית הכנסת - שנעשה אותו מושלם - כי את החוץ תמיד אפשר יהיה לעשות", הוא נזכר. היו מי שחשבו אחרת, ולכן בניגוד לדעתו, הוא נאלץ להתחיל דווקא עם החוץ ולהמשיך פנימה, מבלי להשלים את המשימה. בדיעבד, אולי זה קרה לטובה.

לפני כמעט 100 שנה, החליטו אנשי המושבה נס ציונה להקים לעצמם בית כנסת גדול. בשונה מתושבי השכונות והערים העבריות באותם ימים, כמו אחוזת בית (תל אביב) ובורוכוב (גבעתיים), שראו בבתי הספר את המוקד המרכזי של הקהילה, במושבות היו אלה בתי הכנסת שתיפקדו כגולת הכותרת. אלה היו המבנים הגדולים והמפוארים ביותר במושבות פתח תקוה, זכרון יעקב וראשון לציון, הם הוקמו בדרך כלל במגרש הגבוה והבולט ביותר, והיו מושא גאוותם של התושבים.

אחד ממייסדי המושבה תכנן את בית הכנסת, שנראה כאן במבט מהאוויר(צילום: אמיר מלכין ניהול פרויקטים)

המדרגות שומרו(צילום: דור נבו)

החלונות המרהיבים מחדירים אור פנימה, אל אולם התפילה(צילום: דור נבו)

כמו תוכנית של כנסייה, אבל הפוך

בנס ציונה, היוזמה באה מאחד התושבים. חיים טפר (1960-1864) היה בנאי, קבלן ופעיל ברכישת קרקעות, שלא הסתפק בעצם היוזמה, אלא הפשיל שרוולים ותכנן את הבניין. המיקום הנבחר היה בראש גבעה, שאותה כינו המתיישבים בשם הרומנטי "גבעת האהבה" (כיום: רחוב תל אביב 17), גבעה שיועדה כבר בתחילת המאה הקודמת לרכז את מבני הציבור של נס ציונה. כך, למשל, ב-1907 הוקם במתחם "בית הוועד" הצנוע (כיום "מוזיאון בית ראשונים"), ששימש לכל צרכי הציבור.

התושבים מימנו את מיזם בית הכנסת, אך התקשו לגייס את הסכום הדרוש. היה זה הברון רוטשילד, שביקר אצלם והבחין במבנה הבלתי גמור, שתרם את הכסף הנחוץ – והדחיפה איפשרה לחנוך את בית הכנסת ב-1926.

את ההשראה העיצובית ספג טפר מבתי הכנסת שהכיר במושבות המקומיות, טוענת האדריכלית ניצה סמוק בתיק התיעוד שערכה לקראת עבודות החידוש. התיק הסתמך על עבודת מחקר של מור קלפ. נדמה שסמוק מתייחסת בעיקר לחזית הסימטרית, לחלונות האנכיים ולגמלון שנקבע בראש החזית, להסתרת הגג המשופע.

נאור מימר סבור שההשראה המשמעותית באה דווקא משדות זרים: בזיליקות קדומות וכנסיות פלורנטיניות. להוכחת דבריו הוא מציג את תוכנית בית הכנסת, הכוללת אולם מלבני ומוארך ובקצהו אגף מעוגל, בדומה לתוכנית הכנסייה שבקצה שלה ניצב האפסיס. אבל יש הבדל; טפר הפך את התוכנית הכנסייתית: את החלק המעוגל הוא מיקם בכניסה, ואילו את החלק השטוח הוא קבע כקיר ההיכל הפונה למזרח. עוד הוכחה לטענתו מוצא מימר בעיצוב הגג, המורכב משדרה מרכזית גבוהה ומקומרת שמדגישה את מיקומו של ההיכל, כשמשני צדי השדרה התקרה נמוכה.

הציורים המקוריים כוסו, ואז הוחלפו באחרים - שכוסו גם כן(צילום: דור נבו)

שיעור בהיסטוריה בבית הכנסת המחודש של נס ציונה(צילום: דור נבו)

ירידה לפרטים. כשיגויס תקציב נוסף, אפשר יהיה להמשיך בשימור(צילום: דור נבו)

המבנה מורכב מקומת מסד חלקית, המנצלת את מדרון הקרקע הטבעי ובנויה מקירות אבני כורכר בעובי של 80 סנטימטרים. חלק זה בבניין הושלם כבר ב-1913 ומכיל חדרים ששימשו במקור את הקהילה לצרכי תרבות וגם להתעמלות, וכיום משמשים את משרדי מפקדת "המשמר האזרחי" העירונית. מעל לקומת המסד נבנה עשור מאוחר יותר אולם התפילה (200 מ"ר) המותאם לכ-160 מתפללים, עם קומת גלריה חלקית המשמשת כעזרת נשים לכ-90 מתפללות. בשונה מקומת המסד, נבנה האולם מלבני בטון והוא מתנשא במרכזו לגובה של 10 מטרים, כשארבעה עמודי ברזל נושאים את התקרה.

ארון הקודש המרשים והמקורי מגיע לגובה של שישה מטרים. כמו הבמה המשושה, הוא מעוטר בפרוטרוט ובצבעוניות עם אריות מכונפים, ציטוטים מספרי תהלים ומשלי, עשרת הדיברות, עיטורים צמחיים ומגיני דוד. בבמה שעליה ניצב ארון הקודש הותקן בעבר הרחוק סליק, שבו הוסתר נשק של אנשי מחתרת "ההגנה". בעוד שאת הסליקים שהותקנו בבתי כנסת אחרים בארץ חשפו הבריטים ב"שבת השחורה", זה שבנס ציונה לא נחשף. ליתר ביטחון, פונו הנשקים למסתור אחר.

את קירות האולם עיטרו ציורי קיר מעשה ידיו של דב קראוזה, שצייר עמודי שיש, עיטורי צמחים, וגם את הכותל המערבי ומגדל דוד שנקבעו מעל לארון הקודש. לימים, כוסו ציוריו של קראוזה, ובשנות ה-50 צוירו ציורים עדכניים. את הציורים והעיטורים המאוחרים יצר צבי קמחי, ממתפללי בית הכנסת. וגם עבודותיו לא שרדו שנים רבות: לפני כ-50 שנה הן כוסו בשכבת צבע לבן. רק לפני כעשר שנים נחשפו וחודשו חלק מהציורים, שעיטרו שתי דפנות של האולם. הציורים שעיטרו את שתי הדפנות האחרות עדיין מסתתרים מתחת לשכבות הצבע, וממתינים לתקציב המיוחל שיאפשר את חשיפת יופיים.

מגן דוד בכל מקום

תריסר פתחי החלונות הנאים שנקבעו בחזיתות בית הכנסת כנגד תריסר שבטי ישראל, מתנשאים לגובה של יותר מ-3.5 מטרים, ומסתיימים בחלקם העליון בקשת מחודדת שבה שולב מגן דוד עם זכוכיות צבעוניות. החזית עוטרה בכרכובים, בקרניזים ובעיטורים נוספים המורכבים מאלמנטים מתועשים מבטון, וצורת המגן דוד חזרה והופיעה בגאווה בכל חלק בחזית, כולל במעקה הגג.

ספרי התורה(צילום: דור נבו)

התקרה המקומרת מעל המתפללים(צילום: דור נבו)

ועוד גילויים שנחשפו מחדש(צילום: דור נבו)

"היו בעיות קונסטרוקטיביות", מספר מימר כיצד נראה הבניין שקיבל לידיו. "מרפסת עזרת הנשים הייתה במצב של התפרקות, היעתה תוספת בנייה של מדרגות ושירותים שהודבקה לחזית, והגג היה מוזנח". בעזרת הכסף, שהתקבל במחציתו מתוכנית השימור הממשלתית ובמחציתו מעיריית נס ציונה, תוך שהמועצה לשימור אתרים מרכזת את הפרויקט, הצליח הצוות להחליף את הגג המאוחר שהורכב מלוחות אסבסט.

האדריכל וצוותו גם שימרו את שלד הגג לרבות תקרת העץ ושילבו בו מערכות מיזוג אוויר, כיבוי אש ותאורה. הוסרה תוספת הבנייה בחזית ושוחזרו המדרגות המקוריות, שהובילו מהרחבה שבחזית אל עזרת הנשים, והורכבו מבטון טרומי וקורות פלדה. במקביל נחשפה ושומרה רצפת אולם התפילה המקורית, שהורכבה מלבני זיפזיף (גרגרי חול עם צדפים) ולבני בטון פשוטות. לבסוף גם הוקמה עזרת נשים קטנה בעורף עזרת הגברים, מאחר שקומת הגלריה אינה מונגשת.

בעליית הגג המוזנחת והמאובקת, שנראה שאיש לא נכנס אליה עשרות רבות של שנים, התגלה מכתב שנכתב לפני יותר מ-90 שנה. במכתב מבקשים נציגי הקהילה היהודית באודסה לרכוש אתרוגים מחקלאי נס ציונה לקראת חג הסוכות. לא ברור כיצד המכתב התגלגל אל עליית הגג, אך המסמך שהשתמר בשלמות מעיד על הקשרים ההדוקים בין הקהילות, ועל המאמצים והחשיבות שמצאו בני הגולה בהבאת אתרוגי ארץ ישראל.

"חידוש בית הכנסת הוא חלק מפרויקט 'לב המושבה'", מציין שמואל בוקסר, ראש העירייה וצאצא לראובן לרר, מייסד נס ציונה. "בשנת התקציב הבאה נמשיך בתקצוב עבודות השימור של בית המועצה הדתית ו'גבעת האהבה'". לדבריו, בקרוב ישומרו גם שני מבנים פרטיים שהיו מבתיה הראשונים של המושבה: "בית לנדאו" יוסב למשרדים ו"בית בוקסר" (השייך לקרובי משפחתו של ראש העירייה ואף סבו התגורר בו בעבר) יעבור שימור מחמיר ויוסב למשרדים ומסעדה. בהמשך, הכוונה היא לשמר את בית השיח' של הכפר קובייבה שחוסל ב-1948 ומצוי כיום בשטח שבו מתוכנן פארק. "בזמנו הרסו מבנים ישנים רבים שהיום לא היינו נותנים לגעת בהם", מכריז בוקסר. "את אלה הפסדנו. היום אסור לנו לפספס את אותם מבנים, וצריך לדאוג לשמור עליהם למען הדורות הבאים".

העבודה בבית הכנסת טרם הושלמה, כאמור. בגלל המגבלה התקציבית הריהוט המקורי לא שוחזר, ובאי בית הכנסת מתפללים על רקע ריהוט מודרני. חלק מציורי הקיר שחודשו לפני כעשור – נשארו מכוסים.

אך לאחר מעשה, חושב מימר שהעבודה בשלבים מיטיבה עם הבניין. "הרבה יותר חשוב לתחזק את מה שיש", הוא אומר. "עדיף שייכנסו לבית הכנסת בשלבים ויבצעו בו חידוש כל 10 שנים, מאשר שיבואו בבת-אחת, ישלימו את כל העבודה ואז לא יגעו בו 50 שנה. אנחנו יודעים לחדש מבנים, אבל לא בטוח שאנחנו יודעים עדיין הכל, ויש עוד הרבה מה ללמוד על רסטורציה אמיתית. מהעבודה הזו הגעתי לתובנה שאפשר להסתפק בעבודה בשלבים ולא צריך להשלים הכל, אבל מה שצריך להקפיד עליו זו התחזוקה. את חידוש והשלמת הפנים יעשו עוד שנתיים או חמש, אבל בסוף יעשו".

מסב את ''בית אל על'' למלון

מימר, שפתח את משרדו העצמאי ב-2007 אחרי שעבד עשור במשרדו של האדריכל אמנון בר אור, מתמחה בשימור. הוא מוביל בעבור "ציוני דרך" (התוכנית הממשלתית להעצמת תשתיות המורשת הלאומית) סקר של בתי כנסת שהוקמו החל מהעלייה הראשונה ועד להקמת המדינה.

בימים אלה מתכנן משרדו את חידוש "בית אל על" ברחוב בן יהודה בתל אביב, שאמור להפוך למלון; עם "קייזר אדריכלים" הוא מתכנן את חידוש "בית המשביר המרכזי" ברחוב יגאל אלון בעיר, והסבתו למגורים ותעסוקה; וביפו הוא מחדש עם האדריכל גל מרום את "הבית הסקוטי", ששימש החל מסוף המאה ה-19 בית חולים, נטוש כבר עשרות שנים ועתיד להיות מוסב לבית מלון, כמובן. בית הכנסת הגדול בנס ציונה הוא הראשון שאותו מימר חידש, וביום ראשון הקרוב ייחנך המבנה המחודש בטקס חגיגי.

ניהול פיקוח: ארנון חפץ, המועצה לשימור אתרים

קבלן מבצע: אבנר גלעד – שימור ושחזור מבנים