האזינו לכתבה. הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת
התערוכה Nothing To Hide תוצג לערב אחד בלבד, ב־22 בספטמבר, במלון NYX ברחוב הרכבת בתל־אביב, ומי שפספס את התמונות המקוריות, מוזמן להגיע ולרכוש לו העתק מצויר יד ראשונה מהמצולמת.
צריך המון הומור עצמי בשביל להעז להציג את עצמך בעירום אחרי שמדינה שלמה הזדעזעה יחד איתך מהפצת תמונות עירום שלך ברשת, אבל מתברר שמזה יש לפרי בשפע. "אם אתם רוצים לראות אותי בעירום, אז בואו תראו עירום עד הסוף", היא צוחקת. "הפעם העירום הוא בשליטתי, צילמתי את עצמי בעירום וציירתי לפי התמונה, וגם לזה שציירתי על בד ולא על קנבס יש משמעות, רציתי להראות שהעירום יכול להיות גם על הבד ולא רק מתחת לו".
אז בעקיפין התקרית עשתה לך רק טוב.
"התערוכה אמנם נולדה בעקבות מה שקרה, אבל לא לצורך מינוף אלא בעקבות תהליך שעברתי מאז, סוג של פרץ רגשות שיצא לי אחרי המקרה. התכנסתי בתוך עצמי תקופה די ארוכה, ואחרי שכל הבאזז התקשורתי הסתיים, נשארתי לבד עם עצמי. להבדיל אלף אלפי הבדלות, זה מזכיר קצת שבעה. התחלתי לצייר בשביל התרפיה, לא התכוונתי להציג את העבודות, העליתי ציור אחד לאינסטגרם, ואז העיתונאית אתי אברמוב ראתה את זה וכתבה לי: 'את חייבת להציג את זה בתערוכה'".
לא חששת להציף שוב את הפרשה?
"אני עדיין מתמודדת עם הפרשה, בעיקר עם הערות של אנשים חסרי טקט וחסרי גבולות, שעדיין שואלים אותי ברחוב: 'זו את מהתמונות?' או 'לא זיהיתי אותך בלי בגדים'".
ממתי את מציירת?
"אני מציירת כל חיי, אבל רק למגירה. למדתי במכללה לאמנות ביפו, אבל לא המשכתי עם זה כי אין כסף בציור והייתי צריכה להתפרנס. תמיד אהבתי גם ספורט, אז הבחירה בספורט הייתה מובנת מאליה".
למה בחרת לצייר דווקא עירום?
"אני לא מתביישת להגיד שאני לא מתביישת בעירום שלי. אנשים תופסים עירום בצורה מעוותת בעיניי, כולן מצטלמות כמעט בעירום כדי להשיג עוקבים, זה לא חדש ואני לא רואה בזה משהו רע. אני חושבת שעירום נשי הוא דבר מאוד יפה".
הגנב ברח
כשתמונותיה הופצו ברשת, פרי הייתה בזוגיות ארוכה עם מציל בחוף הדתיים באשקלון, שלמענו עברה מחיפה לאשקלון עם בנה, אלעד (17). שנה אחרי שנפרדו, היא עזבה את אשקלון ועברה לעתלית. עם אביו של אלעד התחתנה בגיל 29 והתגרשה ארבע שנים מאוחר יותר. היום היא תשמח להיות שוב בזוגיות, אבל לידיעת המתעניינים: היא לא יוצאת לדייטים. "אין לי כוח לכל השיחות האלה, שהן לא סימטריות - הוא יודע מי אני, אם לא מהטלוויזיה אז מהתמונות, ואני לא יודעת עליו כלום. זה פסיכי לגמרי. חוץ מזה, אחרי שאת מתרגלת לישון באלכסון, קשה להתיישר".
כשהבינה שתיקה ובו חפציה האישיים, לרבות הטלפון הנייד, נגנב מהאוטו, היא העלתה פוסט זועם לפייסבוק ואז פנתה למשטרה, שבתחילה התייחסה למקרה כמו לכל מקרה פריצה לרכב, כלומר באדישות, ואז נכנסה לפעולה מהירה לאחר שהשר לביטחון פנים, גלעד ארדן, הורה לתעדף את החקירה. בתוך חמישה ימים נתפס הגנב: סאבר אבו עצא (27) מתל־שבע, שהורשע בפריצה לרכב, גניבה, חדירה לחומר מחשב, הטרדה מינית ופגיעה בפרטיות. ביום של מתן גזר הדין הוא נמלט מבית המשפט ונעלם בשטחי הרשות עד עצם היום הזה. "נראה לך הגיוני שבן אדם שמלווה בשוטרים יברח מבית המשפט?" היא מתקוממת, "הוא היה צריך לקבל חמש שנים, והיום הוא מסתובב חופשי, לכי תדעי איפה. תחושה מבאסת".
איך גילית שהתמונה שלך מסתובבת ברשת?
"בערב לקחתי את הטלפון של הבן שלי לעבודה, ובאמצע שידור ברדיו חבר שלח לי צילום מסך. זה היה מביך ומשפיל, בא לי לקבור את עצמי. ידעתי שהגנב עלול להפיץ את התמונה, אבל לא תיארתי לעצמי שזה יעלה באינסטגרם שלי. הרגשתי שעברתי אונס וירטואלי, הייתי מרוסקת, מחוסלת. עזבתי את השידור באמצע ונסעתי למשטרת דיזנגוף להגיש תלונה".
מי הכי חששת שיראה את זה?
"ישר חשבתי על הילד שלי, שהיה רק בן 14, והעולם חרב עליי. וגם אבא שלי, שהיה ירוק מבושה, וגם התלמידים שלי, באותה תקופה לימדתי גלישת גלים באשקלון. למזלי, התלמידים לא נחשפו לזה, כי התמונה עלתה בתשע וחצי בערב ובבוקר כבר מחקנו מה שאפשר".
איך הבן שלך הגיב?
"בהתחלה הוא שאל: 'אבל למה עשית את זה?' ולא ידעתי מה לענות לו, אחר כך הוא אמר: 'עזבי, נתגבר על זה ביחד'".
הרבה אנשים שאלו את עצמם את השאלה הזאת.
"נכון, אבל לא הרגשתי שאני צריכה להגן על עצמי, אני הקורבן פה. צילמתי את עצמי שנה וחצי קודם לכן, ושלחתי לבן הזוג שלי באמצע העבודה, לעיניו בלבד, שייהנה. כל הבנות עושות את זה, זה לא משהו חריג. היא הייתה קבורה בגלריה ושכחתי ממנה, רק כשגיליתי שגנבו לי את הפלאפון תפסתי את הראש כי ידעתי שמי שיחטט ימצא אותה".
ותודה ליורם ארבל
פרי נולדה וגדלה בחיפה, ואת האהבה לספורט ספגה מאביה. "תמיד אהבתי כדורגל. כשהייתי ילדה הלכתי למשחקים של מכבי חיפה, שמעתי 'שירים ושערים' וחלמתי להשתלב בתחום תקשורת הספורט", היא מספרת.
כשהחליטה להירשם לקורס קריינות ברשות השידור, בגיל 22, אפילו לא תיארה לעצמה כמה מהר יתגשם החלום. "לקראת סוף הקורס היה צריך להכין תוכנית דמה, ואני בחרתי לעשות שידור ספורט. המנחה, צ'רלי בוזגלו, שהיה אז שדרן ברשת ג', התלהב וסידר לי ריאיון ב'שירים ושערים', ואחרי כמה חודשים נהייתי שדרנית קווים. הגשמתי את חלום חיי".
יורם ארבל, ששידר אז את המשחק המרכזי בערוץ 2 במסגרת חברת ההפקות הפרטית שלו, זיהה את הכישרון, עשה לה מבחן בד בסתר והציע לה להצטרף אליו. כשהוא עבר לאתר האינטרנט ONE היא עברה איתו, ובהמשך סידר לה עבודה בערוץ הספורט. "הוא לימד אותי כל מה שאני יודעת, אני חייבת לו את הקריירה שלי", היא אומרת. "היום לא עושים עניין מנשים שמשדרות ספורט, אבל בהתחלה זה לא היה פשוט", היא מספרת. "היו המון הערות שוביניסטיות, ועזבי את האוהדים שקראו לי 'זונה' ו'מזרן של השחקנים', אליהם באמת אני לא מתייחסת, אבל אנשי המקצוע, המאמנים והשחקנים, לא לקחו אותי ברצינות, כאילו מה אני מבינה".
היום זה אחרת?
"היום זה ממש אחרת, יש תותחיות שחבל על הזמן, אם זו החלוצה מירי נבו, וגם יותר צעירות, כמו מאיה רונן, טליה סלנט או רותם ישראל שמגישה איתי את 'מגרש פתוח' יחד עם דניאל זילברשטיין".
הוטרדת פעם?
"אצלנו בערוץ יש אווירה מאוד קלילה ונעימה, אבל בעבר בוודאי שהוטרדתי מינית, המון פעמים. אף פעם לא עשיתי עם זה שום דבר, כי אני נינג'ה, אין דבר כזה שגבר יטריד אותי ויֵצא מזה חלק. הייתי מספיק חזקה כדי לטפל בזה בעצמי".
מסקנות שלך מאירוע גניבת הטלפון?
"להתקין קוד אישי בנייד. אם היה לי אז קוד אישי, הגנב לא היה טורח לפרוץ את הטלפון".
וכמובן לא לשמור תמונות עירום בטלפון.
"למה לא? זה פשע? גם היום יש לי תמונות בטלפון, אבל יש לי קוד אישי, זוכרת? אין סיכוי שמישהו ימצא אותן".
