במחלקה לאדריכלות בבצלאל מורגש שינוי. הוא עדיין לא הגיע לאדריכלות

תערוכת בוגרי המחלקה לאדריכלות בבצלאל, שנערכה לאחרונה בבניין ההיסטורי של המחלקה במרכז ירושלים, זימנה למבקרים מפגן של יצירתיות. 85 תלמידים סיימו השנה את לימודיהם במחלקה, המונה כ-430 תלמידים, ועבודות גמר שהוצגו בתערוכה חשפו הלך רוח של דור חדש – בין אם יעבדו כאדריכלים ובין אם יבחרו לעסוק בתחומים אחרים.

רוחות של שינוי

בשיחות עם בוגרים ביום הביקור, הורגשה רוח של שינוי והתעוררות. לפני שנה נכנסה לתפקידה ראש המחלקה הנוכחית, האדריכלית פרופ' אלס ורבקל, ולא מעט בוגרים סיפרו על תחושה של החמצה, לנוכח ההישגים שאליהם היו יכולים להגיע תחתיה.

לדבריהם, לפני כן שררה במחלקה תחושה של סטגנציה – מקום שאינו מתפתח ואינו מותאם להתקדמות של שיטות העבודה וחידושי הטכנולוגיה במקצוע, כמו העובדה שלא מלמדים את תוכנת השרטוט בתלת-ממד "רוויט", שהיא חלק בלתי נפרד מהעבודה במשרדים רבים. חצי הביקורת של הבוגרים שאיתם דיברנו הופנו כלפי ראש המחלקה הקודם, יובל יסקי, בין השאר בגלל הסכסוך המתוקשר ורווי היצרים במחלקה – שבו תפס יסקי צד מרכזי – שהזיק להלך הרוחות במחלקה וחילחל אל הסגל והסטודנטים.

ורבקל שואפת לזרז את השפעתה בהתחדשות המחלקה. אף שהיא נמנעת מלומר זאת, נראה כי יש ניסיונות להיפטר ממרצים שונים שהצטרפו לסגל לפני תקופתה ולא הוכיחו הישגים משמעותיים. בשנת הבכורה שלה היא נמנעה משינויים במערכת. "רציתי קודם כל ללמוד ולראות לעומק מה עובד ומה צריך לשנות", היא מסבירה, אך מבהירה: "בשנת הלימודים הבאה יהיו שינויים משמעותיים".

ראש המחלקה, פרופ' אלס ורבקל: ''בשנה הקרובה יהיו שינויים משמעותיים''(צילום: עמית שעל)

מסגרת לימודים חדשה מפצלת את תקופת הלימודים, הנמשכת 10 סמסטרים: חמשת הסמסטרים הראשונים יוקדשו לקורסי חובה שיכשירו את התלמידים בתחומים הבסיסיים של האדריכלות, ובעיקר כדי להיחשף למקצוע; בחמשת הסמסטרים הנותרים יוכל כל סטודנט לבחור תחום התמחות (מגורים, תכנון עירוני, טכנולוגיה, קהילה ופוליטיקה).

שתי גישות ורבקל מבקשת ליישם בתחום הפדגוגי – גמישות ופתיחות. משהו מזה אפשר היה לראות לא מזמן, כאשר לקראת התערוכה הורתה על הריסת חלק מקירות הפנים בבניין, במטרה לאפשר אולמות גדולים יותר הניתנים לחלוקה זמנית בהתאם לצורך. אך חשוב יותר, בבואה להדגים את כוונתה ליישם פתיחות, מציינת ורבקל כי פרויקט גמר לא חייב להיות פרויקט קלאסי, אלא יכול להתמקד בתופעה חדשה, תוך לימוד מאפייניה כדי ליצור כלים חדשים להתמודדות. "אנחנו ניצור מגוון רחב לדמותו של האדריכל", היא מתחייבת. "דמות שיודעת לקפוץ בין הבונה, האוצר והחוקר. מצד שני נחזק את היכולות המקצועיות הטכניות".

ללא יד מכוונת

תערוכת הבוגרים חשפה את היעדרה של יד מכוונת. כל סטודיו קיבל אזור נפרד, שבו הציגו הסטודנטים את הישגיהם בהתאם לרצונם או לרצון מנחה הסטודיו. התערוכה קיבלה את פני הבאים בסוג של היפוך - הצגה חובבנית של מפגן עבודות מקצועי. על מדפי מתכת שנדמה שנלקחו ממחסן מאובק ועל תיבות עץ מלוכלכות, הוצג אוסף של דגמים נבחרים שיצרו סטודנטים משנים שונות במחלקה.

הדגמים נוצרו בטכניקות ומחומרים שונים, והוצגו במנותק ממהקשר של הפרויקט שבמסגרתו בוצעו, ללא רקע או הסברים. שמות הסטודנטים נרשמו כלאחר יד על פיסות נייר. לבעיה היה גם פן חיובי: דווקא בגלל הניתוק שלהם מכל הקשר, עוררו הדגמים עניין בזכות הסקנות, הניסוי והתהייה. ראויים לציון הדגמים שיצרו נעם דהאן, ג'וש הורוויץ ואודליה חלימי – שלושתם משנה ג'. הדגמים שהוצבו בכניסה לתערוכה היו נדבך משמעותי בכניסה לחלון הראווה של המחלקה, ולהבא רצוי לפתח אותו ולהקפיד על אופן ההצגה.

האריזה נוצצת. והאדריכלות?

הסטודנטים שזכו להציג בחדרים הממוקמים בכניסה למחלקה זכו גם בשיא תשומת הלב, והייתה לכך סיבה. כל אחד מהפרויקטים האלה היה מוצלח, ונעשה תוך מחשבה על האופן שבו יוצג. המיקום הזה מציין בדרך כלל הצהרת כוונות מחלקתית (ורבקל טוענת שלא), ואפשר היה למצוא בעבודות הללו התייחסות למעמדו של האדריכל ושל האדריכלות, אולי ייאוש מהמקצוע ופנייה לדרכים אחרות. בשתי העבודות הראשונות העיסוק הוא במרחב של פנאי או נופש – טיול או מסע. התייחסות זו חזרה והופיעה בעבודות נוספות בהמשך התערוכה, אלא שברבות מהן שקעו הסטודנטים בשלב המחקרי והגיעו להישג דל בפתרון האדריכלי, אולי בגלל התחמקות מהעיקר ואולי כדי להישאר באזור הנוחות.

את העבודה הראשונה בפתח המחלקה, "לקראת ארץ המנזרים", יצרו מיכאל איפרגן ותום אסיסקוביץ', והיא מתמקדת באתר הטבילה קאסר אל-יהוד שבדרום נהר הירדן. השניים הציגו בעיקר את תוצרי השלב המחקרי, הכולל התבוננות רב-שכבתית, גיאוגרפית והיסטורית על האזור, ולבסוף הציעו פיתוח לאתר הכולל נקודות תצפית ומרכז מבקרים. פעם סטודנטים נהגו להציע בתי קפה וגלריות לאמנים; היום הלהיט הוא תצפיות ומרכזי מבקרים.

הצעתם של איפרגן ואסיסקוביץ' לקאסר אל-יהוד. מרכזי מבקרים מככבים עכשיו(צילום: מיכאל איפרגן ותום אסיסקוביץ')

בעבודה השנייה (שמשום מה כתובה באנגלית), "Portable Us – Journery anywhere nowhere everywhere", הציגו שארל וינברג ושי בן עמי דגם לבן וסטרילי שנראה כמו "פרוסת סלמי" ממטוס נוסעים, ללא התערבות אדריכלית, ולצדו חוברת מושקעת המסכמת את הפרויקט.

שארל וינברג ושי בן עמי. חקר תרבות הטיסות העכשווית(צילום: שי בן עמי ושארל ווינברג)

מאחורי ההשקעה המפרכת, עולה השאלה מדוע סטודנטים לאדריכלות מקדישים נתח כה יקר מזמנם להפקת חוברות וטקסטים מייגעים(צילום: שי בן עמי ושארל ווינברג)

עושה רושם שהסטודנטים לאדריכלות בבצלאל משקיעים נתח זמן יקר מזמנם בהפקת חוברות וספרים, עמוסים לעייפה בטקסט מייגע, על חשבון הפיתוח האדריכלי. וינברג ובן עמי עלו, טסו וירדו ממטוסים כדי להתעמק בחוויית הטיסה האוניברסלית – שהפכה לפופולרית במיוחד בעידן הלואו-קוסט. מאחורי הטקסט השאפתני, פחות ברור במה בעצם עוסק הפרויקט והאם לתוצרים שכאלה נדרשת שנה של עבודה במחלקה לאדריכלות. כך או אחרת, הצמד ללא ספק נהנה מהתהליך.

האדריכלות קיבלה דגש משמעותי יותר רק החל מהעבודה השלישית, אף שגם כאן התוצר האדריכלי אינו התוצר הקלאסי. "Towards a new architect" (שוב, מדוע כותרת באנגלית באקדמיה עברית?) של תמר עופר הייתה העבודה המרשימה ביותר בתערוכה. היא חשפה השקעה בלתי רגילה בתוצר, הן בהיבט של מצוינות גרפית בדומה לשתי העבודות הקודמות, והן ביכולת מקצועית מעודכנת ואיכותית, תוך מתן דגש על תהליך העבודה.

השקעה בלתי רגילה. תמר עופר(צילום: תמר עופר)

מצוינות גרפית, ולא רק כאן. תמר עופר(צילום: תמר עופר)

בשיתוף פעולה עם תושבים בבת ים. תמר עופר(צילום: תמר עופר)

ותוך בחינת מעמדו והשפעתו של האדריכל כיום. תמר עופר(צילום: תמר עופר)

עופר התמקדה בשכונת רמת יוסף בבת ים, שם התגוררה במסגרת רזידנסי (שהות אמן), ובחרה לערב גופים ציבוריים ותושבים. "יזמנו וערכנו סדרת אירועים, סדנאות, סיורים ופעילויות שבועיות לצד עבודה שוטפת בסטודיו הפתוח שהקמנו כצעד ראשון לגיבוש גוף ידע תכנוני-מקומי, שתכליתו לשמש בסיס לעבודת התכנון", כתבה עופר. בדומה לשתי העבודות הקודמות, גם היא עסקה ביכולת ההשפעה של האדריכל. אלא שבשונה מקודמיה שבחרו לפעול במחוזות אחרים, מקצועיים וגיאוגרפיים, בחרה עופר להתמקד בסוגיית מעמדו וטווח השפעתו של האדריכל באופן ישיר, כשהפתרון שמצאה ממוקד בזירת האדריכלות ובעיר ישראלית.

גם "סיפורי ים המלח" של מיכל וינטראוב עוררה התפעלות בהשקעה וברמה הגרפית. בדומה לעבודה שעסקה בקאסר אל-יהוד, גם כאן הפיתוח האדריכלי נותר פשטני. בכלל, צוות מנחות הסטודיו (דרורה פינטו ויפעת פינקלמן) הצליחו להביא את קבוצת הסטודנטים להישגים מרשימים בתחום הגרפי, בעוד שבתחום האדריכלי התוצר פשטני במקרה הטוב, למרות אמירות שאפתניות שניסחו המנחות בטקסט מקדים המציג את עבודת הסטודיו, שלפיהן חובת האדריכל "לתווך ולגשר בין תחומי דעת, תכנון ועיצוב שונים". שאיפות לחוד ותוצאות לחוד: האדריכלות עצמה נדחקה לשוליים.

עבודה מצוינת בהשקעה וברמה הגרפית. מיכל וינטראוב על ים המלח(צילום: מיכל וינטראוב)

אלא שגם כאן, האדריכלות נשארת בשוליים(צילום: מיכל וינטראוב)

שאר העבודות ממוקדות בבנייה

בהמשך התערוכה הוצגו עבודות שעסקו בנושאים מגוונים ומורכבים. להבדיל מהעבודות שהוצבו בפתח התערוכה, כאן היה ברור שהבוגרים ממוקדים באדריכלות נטו, מתוך מטרה להשתלב בתחום הבנייה.

• אריג' אשהב הציעה חלופה לתעשיית האבן בבית פג'אר שמדרום לבית לחם. זו עיירה פלסטינית שתושביה מחזיקים ב-160 מפעלי אבן ו-40 מחצבות שהורסות את הסביבה, וגם את חיי התושבים בעיירה. את החציבה בהר מציעה אשהב להחליף בחציבה בתת-הקרקע, כזו שתאפשר בשלב הבא להפוך למרכז מחקר בתחום חומרי הבניין.

להציל את העיירה בית פג'אר. אריג' אשהב(צילום: אריג' אשהב)

תוך ניצול תת-הקרקע. אריג' אשהב(צילום: אריג' אשהב)

• נופר קיש ביקשה להקדים תרופה למכה, שעומדת לנחות על שכונת יד אליהו במזרח תל אביב ולשנות את פניה. קיש טוענת, כי מיזמי הענק של "פינוי-בינוי" המקודמים ביד אליהו עתידים להגדיל משמעותית את מספר התושבים, אך ממוקדים בתחום המגורים ופחות בפיתוח השטחים הציבוריים וחיי הקהילה. התגובה שלה היא פרויקט של התחדשות עירונית, שמדגיש את פיתוח המרחב הציבורי בתצורה של פארק ליניארי (קווי), שיחצה את השכונה לכל אורכה, יקשר בין מוסדות ציבור קיימים וחדשים - בעיקר כאלה בתחום החינוך והאקדמיה - וינקז אליו את הפעילות הקהילתית.

פארק ליניארי ביד אליהו המתמגדלת. נופר קיש(צילום: נופר קיש)

• שירה אליאש התעמקה בבעיות של בית שמש, והגיעה למסקנה כי מבנה הציבור החיוני ביותר לתושבי העיר המתחרדת הוא מרכז רפואי ליולדות. הפרויקט ממקם את המבנה באחד הוואדיות שנותרו פתוחים בין השכונות הממוקמות על הגבעות, והופך אותו למוקד מרכזי (ראו בראש הכתבה).

• עמית אבני הקים לתחייה גישות עיצוב ניסיוניות מאמצע המאה שעברה. גישות אלה היו חביבות במיוחד על אדריכלים שהתאהבו בצורות פלסטיות שמהן לא הצליחו להשתחרר, ואבני בעצמו חוזר על המהלך.

עמית אבני ניסה להחיות גישות עיצוב ארכאיות(צילום: עמית אבני)

• שמואל זוהר ודור גלי הציעו רובע עירוני חדש בחיפה, על גבי אי צף בסמוך לנמל. כך, הם מקווים, יינתן מענה לחיבור העיר אל הים וגם לעליית מפלס פני הים – תרחיש אפשרי יותר מתמיד, שעלול לפגוע בעיר התחתית. מאכזב לגלות שהבינוי עצמו סטנדרטי ונטול חידוש עיצובי, וככזה הוא נותר רצף של קופסאות צפופות.

רעיון מתבקש בעידן של התחממות גלובלית. שמואל זוהר ודור גלי(צילום: שמואל זוהר ודור גלי)

רק שמלבד הרעיון, הביצוע של הבינוי אינו מעניין(צילום: שמואל זוהר ודור גלי)

• ריצ'רד מושאילוב הציע לעצב מרחב מוגן בשדרות, באופן שיוכל לפעול גם בימי שגרה כמרחב ציבור, ולא רק כהגנה דחופה נגד האש מעזה. כדי להוכיח את נחיצות הרעיון, בחר מושאילוב אזורים שונים בעיר והראה כיצד משתלב בהם המבנה.

זיו אברהם מחבר את ביה''ס החקלאי ''מקווה ישראל'' לערים הגובלות בו(הדמיה: ריצ'רד מושאילוב)

• גוני דגן ומנור בראון הבחינו במהלך של קק"ל, שהקימה לאחרונה מרכז חינוך למצוינות בנצרת עילית (נוף הגליל), מה שעשוי להיות סנונית ראשונה בתהליך ארצי. בתגובה הם הציעו לקק"ל עתירת הכסף לפתח דגם משוכלל של מרכזים כאלה בערי הפריפריה, כך שהמבנים יתפקדו גם כמוקדים עירוניים מובהקים. על בסיס לימוד וניתוח נתונים, תכננו בראון ודגן שלושה מרכזים בבית שאן, בקריית מלאכי ובאופקים.

אם מרכזי החינוך למצוינות של קק''ל יהפכו לחלק מהנוף הישראלי, כמו אשכולות הפיס, ההצעה של מנור בראון וגוני דגן מנסה להפוך אותם לבעלי משמעות עירונית(הדמיה: מיכל כהן)

הצעה נוספת למבנה מאותו פרויקט גמר(הדמיה: מיכל כהן)

הם הציעו לשכלל את הדגם ולשפר את איכותו, למען תושבי הפריפריה. ההצעה מתייחסת לשלוש ערים בישראל(צילום: מנור בראון וגוני דגן)

• זיו אברהם הציע לחבר בין שטחי בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" בחולון לבין הערים הגובלות בו. אלה סביבות שונות ונפרדות, כש"מקווה ישראל" עדיין מהווה מקום נסתר שרבים מהשכנים העירוניים כלל לא מכירים ולא מודעים לערכים הקיימים בו. הפרויקט מדגיש את ערכי המורשת ואת השטחים הפתוחים שבתחומו, ומנגיש אותם לציבור באמצעות חלקות חקלאות עירונית ומרכז מבקרים.

• ניב לרידו הציע להקים, בשכונת שפירא שבדרום בתל אביב, פרויקט לאנשים הלוקים במוגבלות שכלית התפתחותית. בתגובה ל"כפר תקווה" השוכן במזרח עמק יזרעאל ומנותק מסביבה עירונית, בחר לרידו למקם פרויקט מגורים, פנאי והכשרה לאותה אוכלוסייה בלב השכונה, בתקווה לשלב בין קבוצות האוכלוסייה ולהעניק להם את ההזדמנות לקיים אורח חיים רגיל ככל האפשר.