"אסקפיזם" יכולה הייתה להיות הכותרת לכתבה הזאת. כי אם יש מכנה משותף לעבודות המגוונות והיצירתיות של בוגרי תקשורת חזותית באקדמיות המובילות של ישראל 2019, זאת הבריחה מהמציאות המבהילה.
מפתיע? לא ממש. זו מגמה מתמשכת בקרב הסטודנטים בשנים האחרונות. מרבית פרויקטי הגמר אינם משקפים את הלך הרוח הטעון שבו מצויה החברה הישראלית; לכל היותר, הם משקפים את מצב הרוח שאיתו הם מתעוררים בבוקר.
ב"בצלאל" הירושלמית, למרות שילוב מבלבל בתערוכה בין עבודות גמר לפרויקטים נבחרים מהשנים האחרונות, מצאתי את את המנעד מרשים ביותר של תכנים פוליטיים ואקטואליים. אצל המתחרים כולם, אפשר היה לספור את אלה על שתי ידיים בלבד. ולא שתפקידם של הסטודנטים הוא בהכרח להיאבק פוליטית; חשוב גם לעצב משחקי מחשב או ספרי אמן, לאייר ספרי ילדים, למתג ערוצי טלוויזיה, להנפיש סרטים מצוירים ולברוא גופנים חדשים בעברית - זו תפקידה של התקשורת החזותית, אלא שבמוסדות מסוימים הריק האקטואלי היה עוצמתי.
אירועים אקטואליים כמו הבחירות לכנסת, גירוש ילדי פליטים, הכיבוש וכדומה – אינם מרעישים את הדור הבא של המעצבים. הנושאים הפופולריים ביותר השנה, שחצו את כל האקדמיות, היו דת, מיסטיקה ומוות.
ואחרי שאמרנו את זה, צריך גם להגיד שהאקדמיות ותעשיית העיצוב המקומית רשאיות להתגאות ברמה הכללית של הבוגרים. הגימורים, האסתטיקה ואיכות הפרזנטציות – מרשימים גם בסטנדרט אקדמי בינלאומי.
האם מצאנו השנה שפה גרפית שלא נראתה עד כה? לא. זו משימה כמעט בלתי אפשרית. גם הרצון לאתר איזשהי מגמה חדשה בחיתוליה לא זכה להתגשם. מי שכן נוכחת, אמנם בניצניה, ואפשר לראותה בה את המרעננת הרשמית של השנה בפרויקטי הגמר, היא טכנולוגיית המציאות הרבודה (Augmented Reality), שבהחלט מזיזה את כל בתי הספר למקום העכשווי והנכון היום בעולם. שאפו.
עוד מלה על מגמות שצצות ונעלמות. יש תחושה שכל שדה עיצובי שחוטא בנגיעה אסורה בתרבות פופולרית סופג בפרויקטי הגמר, מלמעלה, תו-תקן של "לא נחשב". אותו אסקפיזם שחג מעל תערוכות הבוגרים אינו רק תוכני. כך, למשל, קשה לשים את האצבע על הרגע שבו פרויקטי גמר שעוסקים בפרסום הפכו למוקצים. בעשור שעבר, קמפיינים ועבודות שנשענות על קופירייטינג עדיין היו חלק קבוע בתערוכות הבוגרים. בעשור האחרון, המיתוג הרי הפך ל"פרסום" החדש. מדובר בעולם עשיר, עתיר תחרויות בינלאומיות יוקרתיות, חלק מתעשייה אדירה שלא רק מגלגלת מיליארדים בשנה, אלא גם זו שתספק לא מעט פרנסה להרבה מהבוגרים הטריים. איפה כל זה בפרויקטי הגמר?
לנוכח המספר הרב של פרויקטים מצוינים השנה, הרשימה הבאה לא מתיימרת לדרג את "הטובים ביותר". היא כוללת פרויקטים מעניינים, מסקרנים וכאלה שהצליחו למתוח מעט את גבולות היצירתיות. יהיה מעניין לעקוב אחרי הבוגרים האלה בשנים הקרובות.
כהניזם
שלומי יצחק, בצלאל
רגע לפני בחירות 2019 מועד ב׳, ועל רקע כניסתה האפשרית של ״עוצמה יהודית״ לפרלמנט הישראלי, הפרויקט ״כהניזם״ – למרות צניעותו בחלל התערוכה - הוא אחד הרלוונטיים והמסקרנים ביותר.
לפני כמה שנים כתבתי כאן על הספר Branding Terror, שמיפה את ארגוני הטרור בעולם באופן מקצועי ונטול רגש. הנציגות הישראלית היחידה בו הייתה של ״כהנא חי״. שלומי יצחק מציג ניתוח מיתוגי מרתק, שמבוסס על דיאלוג בין מסמכים, מכתבים אישיים, כרוזים, קטעי עיתונות וקטעי וידאו. כל אלה מתלכדים לסיפור על רוע, אנושיות, גזענות ואלימות.
מָמְחפשׂ
אמיר כהן, בצלאל
אין כמו שילוב של הומור ברגע של מבוכה. ״ממחפש" עוסק בחוויה האינטראקטיבית של הדייטים בקהילת הלהט״ב. כשמדובר בעיצוב, חיפושי הדייטים באפליקציות השונות הם דווקא נישה שמרנית, אפילו חמורה. הגריד אחיד ואין הרבה מקום לחדשנות, ובטח שלא להומור.
התפישה המשועשעת של אמיר כהן – משמו של הפרויקט ועד עיצוב הדמיות – מוכיחה שהוא לוקח את השוטטות הזו באופן אחר. יחד עם שפה איורית מדויקת, רזון צבעוני ועולם וירטואלי רענן, לא בטוח שהמשתמשים ירצו לעזוב את האפליקציה הזאת אי-פעם (וזאת תהיה כנראה הבעיה היחידה של הפרויקט).
מה קורה בשמים ביום כיפור
כנרת נעם, בצלאל
״גדלתי בבית דתי״, כותבת כנרת נעם. ״בילדותי, יום כיפור היה עבורי שיא דרמטי ואקסטטי״. גם הצפייה בשבע הפרוכות הענקיות שהיא יצרה, תלויות מגובה התקרה עד למטה, הייתה שיא דרמטי בזמן השוטטות בתערוכה.
בעבודה רגישה ופיוטית, נעם בחרה לאייר את הפרוכות סביב השאלה מה קורה בשמיים ביום הכיפורים. האיורים מורכבים מאורנמנטיקה מהמסורת היהודית, ומתבססים על ציטוטים מהגמרא, מהקבלה, ממחזור התפילה ומזיכרונות ילדותה.
0.00002%
תאיר אפרתי, בית ספר "גורן" במכללת עמק יזרעאל
ארבעה שלטי פרסומת של מקדונלד׳ס, נייקי, קוקה קולה ורשת התיווך הומלנד, שנתלו בכניסה לתערוכה, כמעט חמקו מעיני. לרגע חשבתי שהם שטחי פרסום אמיתיים בחלל הקמפוס.
במבט נוסף, גיליתי שבמרכזן הונחו על פודיום לבן שני מגזינים אמריקאיים: פורבס וטיים. ניחשתי שזאת הפתעה לא מתוכננת, או פארסה אנטי-עיצובית לא נורמלית. פי נפער ברגע שהעברתי מולם את הטלפון הנייד שלי.
המניפולציה שעשתה תאיר אפרתי על הדימויים הקיימים, באמצעות מציאות רבודה, מעניקה להם פרשנות ומסר די רדיקליים, כאלה שבמגזין הפרסום הבינלאומי Adbusters היו מאוד שמחים לראות. בטקסט ההסבר, כתבה אפרתי שכ-2,000 מיליארדרים חיים כיום בכדור הארץ, רק 0.00002% מהאנושות.
"פחות מאחוז אחד מהאוכלוסייה שולט על סדרי העולם ומכתיב לנו את עתיד האנושות״, היא מזכירה. הפרויקט שלה מיועד למעשה בשבילם – מיליארדרים כל יכולים – שיכולים לראות את המסרים הסמויים בפרסומות, וגם לטוס למאדים אם התחזית האפוקליפטית לעתיד כדור הארץ תתממש – ולהשאיר את כולם מאחור.
הפרויקט, הצנוע בנוכחותו, מסקרן אקדמית ורלוונטי מאוד, תקשורתית ופרסומית גם יחד.
הדגל
אדוה צאלח, ויצו חיפה
"וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת"
(במדבר, ט"ו, ל"ח)
ההשראה המקראית לעיצוב הדגל של מדינת ישראל, עם שני הפסים הכחולים בראשו ובתחתיתו, הייתה נקודת המוצא של צלאח. בפרויקט הגמר שלה, היא מפרקת את "לוגו" המדינה לגורמים, ומסכמת את הממצאים במסמך שנראה כמו ספר מותג מקצועי.
״רשלנות וחוסר עקביות״, לדבריה, הן הסיבות שבגללן בחרה לנתח ולקבע מחדש את חוקי הדגל. זה לא רק מסמך מרתק ואסתטי, אלא כזה שמצליח לבחון לאומיות ופטריוטיות. ללא סנטימנטים בולטים לעין, צלאח מציגה בו גם ניסויים גרפיים שערכה, נקודות מבט ופרשנויות חדשות.
שגרת חירום
אופל קודוביצקי, ויצו חיפה
ילידת קיבוץ כרמיה, ממש על הגדר של רצועת עזה, קודובצקי חוותה מציאות ביטחונית מתוחה במשך רוב שנותיה. "המציאות לצערנו היא כזו ולא במגמת שיפור", היא כותבת. "היא נשארה וכנראה תישאר ככה עוד הרבה זמן״.
עם נקודת המבט הפסימית הזו, צללה קודובצקי לאחד הנושאים הטעונים והקטלניים בעשורים האחרונים, כשהיא מאיירת בטושים צבעוניים סיטואציות כמו-נאיביות מתוך זיכרונות רחוקים. באמצעות מציאות רבודה היא מעניקה חיים חדשים ואנימטיביים לאיור קיר גדול, ובכך מעצימה את תחושת השגרה תחת איום מתמיד, עם רצון לשמור על שפיות.
דמויות המיתולוגיה היהודית
אלה אלדדי, ויצו חיפה
היהדות סולדת מאמונה באלים רבים ושדים, וגם אוסרת מפורשות על עשיית פנים, פסלים או ציורים. אלה אלדרי חקרה את הנושא וגילתה עולם אסור וחבוי, שמגלה צד מעט אפל של היהדות.
זהו פרויקט מסקרן, שטומן בחובו דיסוננס בין מורכבות של דת שמרנית מצד אחד לבין זו המוצגת בספרי המיתולוגיה. אלדרי יצרה 20 קלפים מאוירים בשפה חזותית רעננה ועכשווית.
Selfeed
נוי אבזיז, המכון הטכנולוגי חולון
ה״נוטיפיקיישנס״ (התראות) של הטלפונים הניידים הפכו את כולנו לנרקומנים של תשומת לב, בחסות חברות הסלולר והרשתות החברתיות שפלשו פנימה ברשותנו המלאה. נוי אבזיז בחרה לעסוק בצורך האנושי הזה, באמצעות משחק קיר אינטראקטיבי שמבקר את הניסיון לספק צרכים אנושיים דרך העולם הדיגיטלי. החוויה מתזזת בין סיפוק רגעי ללחץ נפשי, בצבעוניות מדויקת ובשפה גרפית מעודכנת.
ברכה
נעה לוי, המכון הטכנולוגי חולון
עם רגישות פיוטית שנעה בין רציונליות לאמוציונליות, נעה לוי מציגה סרטון אנימציה שעוסק בהתמודדות עם נשאות לגן BRCA1 המעלה את הסיכויים לחלות בסרטן השד. בשפה עדינה ומינימליסטית של שחור ולבן, זאת עבודה חזותית מרתקת, שסוחפת את צופיה למסע אינטימי, חשוף ורגיש.
Blessing from noa lev on Vimeo.
מחזור האשה
יהלי גרופי, המכון הטכנולוגי חולון
עוד פרויקט אנימציה שמטפל בתחום שלא כל כך יודעים איך לדבר עליו. ״הווסת היא סמל לעוצמה נשית, ולמרות זאת, היא נתפסת כמושא ללעג וגינוי״, כותבת גרופי.
בסרטון שלה, היא מציגה מיתוסים שהתפתחו בתרבויות שונות סביב אותו עניין רגיש. השפה האיורית והצבעוניות הרזה, יחד עם המסר עצמו, מצליחות לשבור את תחושת ה"לא נעים". מתברר שיש חיים אחרי ״סיר הסירים״.
Menstruation from Iamyahali on Vimeo.
מצב הרוח
דנה חנין, שנקר
הנה אחת הדוגמאות הבודדות לפרויקטים שאי-אפשר למצוא בשום מקום אחר בעולם – משהו שמדבר על הכאן והעכשיו במלוא העוצמה.
דנה חנין בחרה לעסוק בעניין נפיץ שהפך לשגרה ישראלית: טרור העפיפונים מרצועת עזה שמבעירים את שדות הנגב. "מאובייקט שמסמל משחק ילדות וחלום", היא מזכירה, נוצר "אובייקט מלחמה הרסני ומאיים״.
כדי לייצר דיאלוג מעל הגדר, היא לוקחת את פורמט העפיפון ומשתמשת בו כקנבס טקסטואלי וחזותי. צבועים בשחור לבן, על התפר הדק שבין ליריות אמנותית לגסות חומרית, חנין תולה את עפיפוניה כמו ענני זעם קודרים בכניסה לחלל התערוכה, ובכך מסמנת לנו את המציאות שממנה אנחנו נכנסים ויוצאים ללא פתרון נראה לעין.
Human 2.0 / אדם 2.0
עמית ממן, שנקר
איך ניראה בשנת 2055? תחזיות ונבואות מיוחסות לשוטים, אבל לפנטז מותר. עמית ממן מציג חזון עתידני, באמצעות טריפטיכון המתאר נקודת מפנה באנושות. ״שנה בה נוצר אדם 2.0: סינתזה מושלמת בין האדם למכונה״, מגדיר זאת ממן. ״העבודה נשענת על הערכים החזותיים שהיו מקובלים בתקופת הרנסנס, הנחשבת כתקופת 'התעוררות האדם החדש', ונקודת המפנה ההיסטורית המתוארת ביצירה הינה המשך ישיר לתקופה זו״.
עבודה מרשימה בגודלה, כמו גם באיכותה החזותית והרעיונית.
ימים טובים
דנה דריאל, שנקר
רגע לפני שחנויות המתנות יוצפו בלוחות שנה עבריים, דנה דריאל מציע לוח שנה שונה. ״ימים טובים״ הוא לוח שנה מקומי שמנסה לשלב את הפסיפס הכמעט בלתי אפשרי של שלוש הדתות הדומיננטיות בישראל: יהדות, אסלאם ונצרות.
הלוח מחולק לפי הצבעוניות ״הקדושה״ המקובלת - כחול ליהדות, אדום לנצרות וירוק לאסלאם – אבל מה שאיתגר את דריאל היה הצורך ללכד את תפישות הזמן השונות: היהדות והאסלאם לפי הירח והנצרות לפי השמש. מה גם שלכל דת יש יום קדוש שבועי אחר - שישי לאסלאם, שבת ליהדות וראשון לנצרות. הפתרון העיצובי היה לוחות פרספקס צבעוניים, שמסננים את הצבעים השונים כאשר מתבוננים דרכם בלוח, וכך אפשר לבודד את הדת הרצויה.
הדימויים האבסטרקטיים שדריאל יצרה הם הפשטה של צורות שלקוחות מתוכניות בנייה של מסגדים, בתי כנסת וכנסיות. הלוח מופיע כאן.
Holy
גידי סלבין, שנקר
שלוש הדתות סיקרנו גם את גילי סלבין, שיצר (באופטימיות אינסופית) "מותג" בינלאומי של חללי תפילה, כאלה שיציעו למאמינים יהודים, מוסלמים ונוצרים אפשרות להתפלל בחלל משותף אחד.
״החלל מאפשר לקהל המאמינים משלוש הדתות את היכולת להתחבר לצד הרוחני בדרך עכשווית ונטולת מחיצות״, נכתב בדברי ההסבר של הפרויקט היפהפה, שנשען על צבעוניות נעימה של אפורים ורדרדים וכתום מעט זרחני. יש גם גופן לועזי שנעשה במסגרת העבודה, והוא נשען על גריד מורכב של אלכסונים ופינות עגולות.
המדריך למיתוג ערים
אנה זולקובסקי, שנקר
בתוך מרחב עירוני שהופך ליותר רועש, עמוס וצפוף בשלטים ובתמרורים מבלבלים – גם 780 בפסיכומטרי כבר לא מספיק כדי להבין מה רוצים מאיתנו – החליטה אנה זולקובסקי לייצר מדריך למיתוג ושילוט ערים. היא מציעה מערכת חוקים מסודרת וברורה לזהות גרפית עירונית, שתאפשר בידול בין עיר לעיר.
זהו פרויקט שאפתני ונכון, שמעוצב בקפידה בספר חוקים פרטני ועב כרס. לפני שנתיים כתבתי על שילוטי הערים בישראל, או יותר נכון על הזוועות החזותית שמוצבות לאורכה ולרוחבה של המדינה. פרויקט כזה הוא דוגמה לכך שאפשר גם אחרת.
