הרומאים נהגו להציב בשטחי האימפריה משטחי אבן מסותתים, עם כיתוב שם המחוז או עיר גדולה - פתרון מתבקש לפני עידן ה-Waze. מאז ועד היום שלטי “ברוכים הבאים” הפכו לאלמנט מובן מאליו בדרכים ובכניסות לערים ברחבי העולם, וכבר אז הוגדרו (לא באופן רשמי) שתי מגמות: “האסכולה הרומאית” שדגלה בפירוט טקסטואלי (טיפוגרפי) בלבד, מול פתרונות יצירתיים במצרים, בבל ופרס שקישטו בשלל אלמנטים תרבותיים את כניסות הערים.
עוד בסדרה ''הטוב, הרע והמכוער במרחב הציבורי''
גדר הבמבוק במרפסת | העציצים החצויים: כמו קרוקס | דודי השמש על הגגות
בעידן אפליקציות הניווט, כבר לא זקוקים לשלט "ברוכים הבאים" שיבצבץ באופק וירגיע את הנהגים: הגעת ליעד. תפקידו העדכני של השלט הוא רק גאווה מקומית, וזה בסדר. רק שהוא לא אמור לכהן כאטרקציה תיירותית, גם לא לא בערי-עולם, שלא לדבר על מועצה אזורית בסדר גודל בינוני. חריגים כמו שלט HOLYWOOD בלוס אנג'לס או הפסל הגרוטסקי וסר הטעם שהונחת בכיכר ציון בקיץ האחרון,I ♥ JLM, אינם מעידים על הכלל, שהוא - כמו שנאמר - שלט שמבשר על כניסה לשטח מוניציפלי.
אבל המצב הפוך: כאוס עיצובי. כל עיר (כלומר ראש העיר) מעוניינת לבטא את עצמה באופן יצירתי, וזו כנראה הסיבה לכך שבישראל אין האחדה עיצובית ברורה של גריד, גופנים וצבעים בכניסות ליישובי הארץ.
המגוון הפרוע נובע מכמה סיבות: ערים נוסדו בתקופות שונות, קיומם של חוקי עזר עירוניים וארציים שונים, התעלמות מחוקים ותקנות שנועדו להסדיר את העניין, וראשי יישובים שפועלים מתוך אגו וטעם אישי. כך או אחרת, הרצון לספר את כל סיפורה של העיר בשלט כניסה אחד, יוצר לא פעם דקורציה שאינה עולה בקנה אחד, בהכרח, עם טעם טוב. כל פתרון שמוסיף קישוטיות לטיפוגרפיה הפשוטה גולש, במקרים רבים, למראה דמוי שאריות של תפאורת תיאטרון. ברוכים הבאים - אבל למה לדירתו של ראש העיר?
כיום, כאשר ערים ויישובים מנסים להיות מותגים, היה מתבקש ששלטי ה״ברוכים הבאים״ יעוטרו בסמלים הרשמיים של הערים, ולכל הלפחות בלוגואים הטרנדיים שהוכנו להן ברוב-תקציב בשנים האחרונות. אלא שהסמלים הוותיקים והלוגואים המעודכנים בכלל לא נלקחים בחשבון, ברוב המכריע של היישובים. בחינה של מאות שלטי כניסה ברחבי הארץ, בניסיון לאתר שיטה או רעיון חוזר, חושפת חמש קבוצות של סגנונות או מגמות:
1. הארטיסטים
שלטים שאותם עיצבו אמנים ואומנים מקומיים, מורות למלאכה או חברים ממש טובים של ראשי היישובים. בקבוצה זו אפשר למצוא אינספור סגנונות, שהמכנה השותף ביניהם הוא ראוותנות של ועדת קישוט.
2. מספרי הסיפורים
כאן תמצאו תצוגת תכלית של מהות ואופי היישוב: גלים בערי החוף, מזמרות וטרקטורים ביישובים החקלאיים, ועצים או גבעות ביישובים המיוערים ובגבעתיים.
3. הטיפוגרפיים
הקבוצה הפשוטה כביכול של שלטים מבוססי-גופנים (פונטים). אם תהיתם, אז ״חיים״ ו”דוד״ הם הגופנים הפופולריים ביותר.
4. האקולוגיים
מקננים בעיקר בצפון הארץ, עשויים עץ, ממוקמים בעיקר בכניסות ליישובים חקלאיים ונראים כאילו נגנבו מבית ספר שדה.
5. הארכיטקטוניים
במחווה למהנדסי הערים, ככל הנראה, שם העיר הוא תירוץ לבנייה של עוד מבנה (רצוי בטון) בכניסה לעיר.
פסטיבל הסגנונות הזה לא מאוד מפתיע. חוסר מודעות ואכפתיות לסביבה – היש ישראלי מזה? שילוט פרוע של סמלילי חנויות ברחוב, לוגואים מופרזים בשטחם על חזיתות של קניונים, שלטי פרסומת עצומים בשולי הדרכים, או צביעת מדרכות בשלל קודים צבעוניים – כולם עדות לכך שאנחנו חיים במרחב שבו אסתטיקה היא מס ערך מוסף, שלא חייבים לדווח עליו. הכל מותר, הכל הולך, והרעש החזותי הוא בסך הכל עוד אקורד צורם ברעש הכללי.
אז מהו עיצוב ישראלי, שאלתם? הרגע נתקלנו בתשובה אפשרית.
- כל הצילומים באדיבות פרויקט "שלט כניסה" של המעצב והטיפוגרף אברהם קורנפלד. באתר מתועדים שלטים של 457 יישובים בארץ. רשימת 869 היישובים הנותרים מפורסמת בו, לכל מי שרוצה להשתתף. את הפרויקט הקים הטיפוגרף והצלם אברהם קורנפלד, ופעילים בו צלמים כמו יעל שגב, אורי זקהם, אפרים בן אהרן ועוד.
ולשאלה הבאה: באיזו עיר יש את מעגל התנועה הכי פרוע? לחצו
