נעמי לבוב על התהליך הרוחני שהיא עוברת: 'כל בוקר אני אומרת ברכה'

כשנעמי לבוב הגיעה לנמל תעופה בן־גוריון כדי לטוס לפסטיבל הקולנוע של מונטה־קרלו בחודש שעבר, היא גילתה שהביאה את הדרכון של הבת שלה, דניאלה בת השלוש וחצי. היא עמדה בדוכן של ביקורת הדרכונים חסרת אונים ונאלצה להוציא לעצמה בו ברגע דרכון בסניף משרד הפנים של שדה התעופה. 1,100 שקל ויש לך דרכון מהיר וחדש. לבוב שלפה כרטיס אשראי ונתנה לעצמה כאפה קטנה כשהתיישבה במטוס, "כי זה באמת לא הגיוני כמה שאני מעופפת", היא אומרת, "אני חייבת להתאפס על עצמי ולהיות קצת יותר מחוברת לקרקע".

חכו, זה לא הכל. גם לטקס עצמו היא הגיעה באיחור היסטרי, אבל יש סוף טוב לרצף האירועים המביך הזה: נעמי לבוב זכתה בפרס השחקנית הקומית בפסטיבל מונטה־קרלו על תפקידה בסדרה הישראלית "על הספקטרום", שנמכרה לצרפתים ותשודר בגרסה אמריקאית בהפקת אמזון. "כשהודיעו לי בטלפון שאני מועמדת לפרס בכלל לא התרגשתי", היא טוענת. "זה פסטיבל יוקרתי, אבל לא הייתי מודעת לקיומו ולכן לא הבנתי מה זה אומר".

מתי התחלת להתרגש מהזכייה?

"כשראיתי את רשימת השחקנים והשחקניות שמועמדים איתי לפרסים. אז הבנתי שזה אירוע גדול. בקטגוריית השחקנית הדרמטית, למשל, היו פנלופה קרוז ופטרישיה ארקט. לראות את השם שלי שם, לא רחוק מהן, היה רגע של וואו".

איך את מתמודדת עם רגעים של וואו?

"כבר הייתי בפסטיבלים בעולם, עם הסדרה הזו ועם פרויקטים אחרים שעשיתי, והמתח שלי תמיד מתפרק החוצה על איך שאני נראית. זה עניין שמלווה אותי הרבה בפרמיירות. מרוב התרגשות והתכוננות אני מתחילה לחשוב: 'אני לא יפה כמו שאר השחקניות' או 'אני מאופרת לא טוב', 'אני לא לבושה מספיק טוב'. ממש סבלתי מזה הרבה, ולכן בארץ אני ממעטת ללכת להשקות ואירועים כי קשה לי להיות במקום הזה. אני נשאבת בקלות לחיצוניות ולהשוואות".

"לראות את השם שלי ליד פנולפה קרוז ופטרישיה ארקט היה רגע של וואו"(צילום: עדי אורני, סגנון: חיה וידר)

רציתי להפסיק להתרכז בעצמי

נעמי לבוב (32) למדה ב"ניסן נתיב", עשתה אודישנים לתפקידים שונים ולא התקבלה. הפריצה הגיעה כשגילמה את יונה וולך בסרט "יונה" של ניר ברגמן, תפקיד שעליו הייתה מועמדת לפרס אופיר. בהמשך השתתפה ב"מטומטמת" (HOT) ובתוכנית הסאטירה "הכל הולך" (רשת), שבה הכירה את השחקן יוסי מרשק, התאהבה בו, עברה לחיות איתו ויחד הם הביאו לעולם את דניאלה (בת שלוש וחצי). אחר כך גילמה את זוהר, שנמצאת על הרצף האוטיסטי, ב"על הספקטרום". עכשיו היא עולה עם סדרה חדשה, "שב"ס" (ימי ראשון ב־22:00 בכאן 11), שבה היא מגלמת את עדי תורג'מן־הראל, מפקדת כלא גברים.

"היו לי המון שנים של חששות שלא אגשים את הייעוד שלי, להיות שחקנית, עד שבאמת התחלתי לעבוד", היא מודה, "אני אסירת תודה שזה קרה, כי פחדתי להתפספס. זה נורא מפחיד. אף אחד לא שם את הפחדים והמגבלות שלנו חוץ מעצמנו. היכולת לחיות חיים מאושרים היא היכולת לדרוש את זה מעצמנו. כשקיבלתי את הפרס במונטה־קרלו אמרתי, מגיע לי שיהיו לי חיים טובים, באתי לעשות טוב בעולם הזה ואין שום סיבה שלא יהיה לי טוב. במשך המון שנים היה לי נורא קשה להגיד את זה לעצמי".

מה עזר לך להצליח להבין את זה?

"הייתי בהמון טיפולים פסיכולוגיים, אני בת לפסיכיאטר, העולם הזה נגיש לי. לפני קצת יותר משנה הרגשתי עם הפסיכולוג שהייתי אצלו, שאנחנו עובדים קשה ומביטים פנימה ואני לא מתחמקת מעבודה, ממש מפשילה שרוולים וצוללת פנימה. חופרים עמוק וכל הזמן האופק הוא מה עשו לי האבאמא ואיך אכלו לי, שתו לי. אמרתי לו: 'העבודה איתך הייתה לי משמעותית, אבל אני חייבת אופק'. רציתי להפסיק להתרכז בעצמי, לא ייתכן שהטיפול מתחיל ונגמר בי. רציתי עבודה רוחנית".

"אני עובדת תודעתית איך לא לפנטז על שמחה עתידית, אלא להביע אותה כאן ועכשיו"(צילום: עדי אורני, סגנון: חיה וידר)

בשנה האחרונה מלווה אותה מטפל רוחני שמתווה דרך גם לשחקניות ידועות אחרות, והיא מבקשת לשמור את שמו בסוד. "אני לומדת איתו איך אני יכולה לחיות בשמחה ובהודיה עכשיו. אני טיפה מפחדת לדבר על זה בריאיון, לא רוצה לצאת בהצהרות של כלום, אבל זה שינוי מהותי שעברתי באופן שבו אני מתמודדת עם המציאות. האימון שאני צריכה לעשות הוא לגרום לעצמי להבין בכל רגע נתון שהיקום לטובתי.

"כל בוקר אני אומרת ברכה, מזכירה לעצמי שיש לי הכל ובשפע, וזו צפירת הרגעה לכל המערכות. אני מרגישה שהמציאות סביבי משתנה לטובה ומתאימה את עצמה לתדר של המחשבות שלי. ברמה הבריאותית, אני הרבה פחות חולה. פעם בכל חורף הייתי עם כאבי גרון. זה נגמר, ברוך השם טפו טפו חמסה חמסה. קורה שאני חוזרת הביתה ואומרת: 'איזה כיף שיש לי בית'. אני עובדת תודעתית איך לא לפנטז על שמחה עתידית, אלא להביע אותה כאן ועכשיו".

הקריירה שלך תשתנה בעקבות הזכייה?

"אני מאמינה שאמנף את הזכייה, אבל אף במאי לא יתקשר מהוליווד ויציע לי תפקיד חלומות. אני אצטרך לדפוק על דלתות בעצמי ואין לי בעיה לעשות את זה. אני לא מבינה אנשים שאומרים לי: 'מעכשיו את בליגה אחרת'. אם הייתי רוצה לעלות ליגה, הייתי צריכה לעבור לחו"ל. אם אני אתחיל להגיד לעצמי שאני בליגה אחרת, יש בזה משהו טיפה לא מודע. אנחנו מדינה כזאת קטנה, כולם פה מכירים את כולם ושחקן שקצת תופס תחת, מחמיץ את העניין"

קמפינג עם האקס

שנתיים עברו מאז נפרדו נעמי לבוב ויוסי מרשק, פיצלו כתובות ונשארו חברים טובים. מאחר שמעולם לא נישאו, הפרידה לא לוותה בביורוקרטיה מתישה. "יש לנו יכולת לנהל דיאלוג והעוצמות שגיליתי בעצמי היו דווקא אחרי הפרידה. יוסי ואני ממש מצליחים בזה יפה. הבסיס שלנו אחד כלפי השנייה הוא פרגון, וחוויית ההורות מעשירה בשביל שנינו. חוויה של שני הורים יחד. היה למשל קמפינג של הגן עכשיו, ושנינו הלכנו".

עם בן הזוג לשעבר יוסי מרשק. "הבסיס שלנו הוא פרגון"(צילום: ענת מוסברג)

יש דבר כזה, פרידות יפות?

"ברור שזה תמיד קשה, אני לא יכולה לצבוע את זה בצבעים נוצצים, אבל אני בטוחה שהאופן שבו אנחנו הורים יחד הוא טוב יותר מאשר אצל הרבה זוגות שהם יחד. אנחנו לא מחפשים להכשיל אחד את השנייה. אני באמת רוצה שיהיה לו טוב ובטוחה שגם הוא מרגיש ככה לגביי".

בדקת את שוק הפנויים־פנויות?

"אני לא בזוגיות וממש לא מנצלת את הרווקות שלי, נקרא לזה ככה. החיים שלי ברוך השם כל כך עמוסים ומלאים, שממש קשה למישהו להיכנס לשם. סדר העדיפויות שלי מאוד ממוקד, דניאלה־עבודה־חברים. לא פיניתי מספיק מקום למישהו להיכנס".

• הראיון המלא עם נעמי לבוב מתפרסם בגליון "לאשה החדש, עכשיו בדוכנים