ט' ו־ש',
האמת היא שבכלל לא זכרתי אתכן. הדחקתי אתכן. יותר מ־20 שנה עברו בלי שצצתן לי בזיכרון.
שבתן וצפתן אליו לפני כחודשיים, בטיפול שעברתי: אימון רגשי שבמהלכו מנסים להתמודד עם סיטואציות וקשיים בזמן הווה. כשעולה קושי מסוים, המאמן מבקש לעצום עיניים, להרגיש איפה בגוף נמצאת התחושה הזאת ומה היא מזכירה לי. לאן היא זורקת אותי. ומשם עובדים. עד שהמתח בגוף מתפרק ואפשר להמשיך הלאה.
האזינו למכתב (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)
ביום הטיפול ההוא הגעתי נסערת ומיואשת. לילה לפני לא הצלחתי להירדם. נתקעתי על עמוד אינסטגרם של איזו בחורה שאני בכלל לא מכירה, דפדפתי לה בתמונות ולא הפסקתי לקנא. בבית המקסים שלה, בחבר החתיך שלה ובעיקר בעיקר - בכמה שהיא יפה.
תמונות על גבי תמונות של הפנים המושלמות שלה. היא בבגד ים וגוף מושלם בחוף הים. היא יפהפייה במסיבה. מושלמת בחדר כושר. עוד ועוד תמונות שמקדשות את המראה החיצוני. אני יודעת שכל מה שרואים באינסטגרם הוא אשליה, אבל בכל זאת, נשאבתי פנימה.
הרגשתי שאני הכי מכוערת בעולם. שלעולם לא אוכל להעלות תמונות כאלה. התביישתי בעצמי. לא הצלחתי להירדם. סיפרתי את כל זה בפגישה. התביישתי שבגלל דבר כל כך טיפשי כמו האינסטגרם אני כל כך נסערת.
המאמן לא שפט אותי. הוא ביקש ממני לנשום עמוק ואז להיכנס שוב לעמוד של הבחורה הזאת, לבחור תמונה אחת, להסתכל עליה ולראות איזו תחושה היא מציפה אצלי. אחר כך הוא ביקש ממני לעצום עיניים ולנסות לזהות מאיפה אני מכירה את התחושה הזאת. מתי נתקלתי בה לראשונה. הבושה הזאת. התחושה שאני מכוערת ולא ראויה.
עצמתי עיניים והתמסרתי לתחושה. ואז פתאום צצתן.
הייתי בכיתה ה' או ו'. למדנו שחייה בבית הספר. לפני השיעור הלכתי למלתחות להחליף לבגד ים. הייתי ילדה שמנמנה. זה הכל. רק שמנמנה. ולא מקובלת במיוחד. כשהייתי עירומה שמעתי צחקוקים מבחוץ. הצלחתי לשמוע אתכן מדברות עליי, שאני שמנה ומכוערת. הבנתי שהצצתן לי בזמן שהתלבשתי.
יצאתי מתא ההלבשה ואפילו לא יכולתי להסתכל לכן בעיניים. המשכתן לצחקק. התביישתי כל כך. מאותו רגע משהו בי נאטם. המחשבה שאני מכוערת, שמנה, שאני צריכה להתבייש בגוף שלי, מלווה אותי לפעמים, לצערי, עד היום.
כשסיימתי לספר בדמעות ובזמן הווה את מה שקרה לי אז, המאמן שאל אותי מה אני רוצה לעשות. איך לספר מחדש את הסיפור. מה הייתי רוצה לענות להן אם הייתי יכולה. הוא אמר שאני יכולה לצעוק עליהן, להחזיר להן, לא לשתוק.
מתוך הדמעות עניתי שאם הייתי יכולה, הייתי יוצאת מהתא ומחבקת אותן. מספרת להן שהן צוחקות עליי כי הן לא בטוב עם עצמן, ושאני אוהבת את עצמי מאוד־מאוד ומאחלת להן שגם הן יום אחד יחיו בטוב עם עצמן.
אני לא כועסת עליכן, ט' ו־ש'. אני מצטערת בשבילכן. ומצטערת בשבילי על שנים ארוכות של שנאה עצמית.
מבטיחה לאהוב ולחבק את עצמי יותר ויותר עם הזמן.
נעמי
- נעמי לבוב מצטלמת בימים אלה ל"שב"ס" (תעלה ביוני בכאן 11), ל"חיה" (yes) ול"אבודים בריבוע" בחינוכית, וגם משחקת בהצגה "שבעה" בבית ליסין
לכל פרויקט המכתב שלא נכתב, גרסת ה-VIP
