יניב הופמן יודע בדיוק איך זה מרגיש להיות רקדן בישראל: הוא נולד למשפחת רקדנים, רוקד מגיל צעיר ואב לשלושה בנים ששניים מהם רוקדים. לדעתו, בשנים האחרונות יש שינוי בגישה של החברה הישראלית לנושא, ולא לטובה: מספר הבנים המעזים לרקוד פחת במידה ניכרת, לדבריו, ובעקבות זאת הוא לקח על עצמו משימה להילחם בדעות הקדומות וברתיעת ההורים והילדים מהתחום. הופמן מנסה לשנות את הגישה של כל הנוגעים בדבר, ובימים אלה מעלה מופע של להקת בנים שמעביר את המסר שלו ושנקרא, בפשטות, "גם בנים רוקדים" (ראו סרטון למעלה).
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- לא הכל צחוקים: המנהלות של קבוצת מאמאצחיק גם עצובות לפעמים
"באופן מוזר, עם כל הליברליות, לבנים יותר קשה לרקוד היום", אומר הופמן. "זה הפך להיות יותר סטיגמטי, כאילו כל בן שרוקד הוא הומו בהכרח. כתוצאה מכך, הרבה בנים שרוצים לרקוד מתביישים, וההורים, מצידם, מפחדים לשלוח אותם לחוגים מחשש שככה הם יאיצו בהם את שאלת הזהות המינית באופן לא טבעי".
המחול נשאר במשפחה
עם גוף צנום וגמיש, חזה חלק ומגוון טבעות בידיים, הופמן ממש לא נראה כמו הגבר הישראלי המצוי בן ה-43, אבל לו זה כבר לא מפריע: אחרי שנים של ריקוד צמוד עם נשים וגברים הוא מרגיש בנוח עם הגוף שלו בכל מצב. "במחול יש הרבה מגע שהוא מעבר למגדר", הוא אומר. "הרקדנים מעורבבים, מזיעים אחד על השני, ובשלב מסוים הבושה והמבוכה פשוט נעלמות. פעם התביישתי אפילו להחליף חולצה ליד אחרים, אבל אחרי ש-1,000 פעמים יצא לי להתחכך עם בנות ובנים על הבמה, כבר לא אכפת לי מכלום. עברתי תהליך, ואני אדם מאוד פתוח, ליברלי ואוהב אנשים כאנשים".
הניסיון המקצועי שלו עשיר: הוא רקד כסולן בלהקות מחולה ירושלים ופרסקו, היה מנהל אמנותי של להקת ניצנים, זכה בתחרויות מחול וכוריאוגרפיה בארץ ובחו"ל, יצר כוריאוגרפיות לטקסי הדלקת המשואות, ל"נולד לרקוד" ולגלויה של צפון-מקדוניה באירוויזיון האחרון ומעביר קורסים והכשרות למורים לריקוד במכון וינגייט. הופמן גם מנהל שני סניפים – בתל אביב ובעיר מגוריו רמת השרון – של רשת בתי הספר לריקוד מחולה, שאותה הקימו הוריו, שוקי (כוריאוגרפית) ושלומי (מוזיקאי). כיום מנהלות, רוקדות, ומלמדות בו גם אשתו דורית (41) ואחיותיו יעל (38) ונעה (27), ואפשר לנחש מה הולך במשפחה הזו בארוחות השבת. "זאת סיטואציה מורכבת", מודה הופמן. "אנחנו מדברים ומתווכחים תמיד; יש חיכוכים וטלפונים פעמיים בשעה, אבל למדתי גישור, ואני כל הזמן עסוק בלהרגיע את הרוחות ולהוריד להבות".
לו ולאשתו יש שלושה בנים שלא נפלו רחוק מהם בכל הנוגע ליכולות הפיזיות: אדר (14) הוא מתופף וכדורסלן, גיא (תשע) הוא אלוף הארץ בהתעמלות קרקע ורקדן במחולה, וגם דניאל (חמש) רוקד. הופמן גאה בהם, אבל מודה שהנושא טעון. "אני רואה את הפחד של ההורים לשלוח בן לחוג ריקודים, כי זה תחום שהם רואים בו משהו לא גברי ושקשור לזהות מינית. גם לי היו התחבטויות בקשר לבן שלי, אבל אני מאמין שמי שרוקד הוא בן אדם מאושר, ואני לא רוצה למנוע מהילד שלי את הכיף המטורף הזה. אדר הוא ילד מקובל חברתית, אבל לא ארגיש נוח אם החברים הכדורסלנים שלו יבואו לראות אותי רוקד, כי אני יודע שבגילם זה מייצר אנטגוניזם וגיחוך".
צפו בכוריאוגרפיה של הופמן לשיר "שלל שרב" של גידי גוב:
לדעתו, בתחום הריקוד צריכה להיות אפליה מתקנת לטובת הבנים. "הרי רוב המורות הן בנות", אומר הופמן, "והן רגילות לדבר בלשון נקבה: 'בואו, בנות', 'אתן צריכות'. מה מרגיש הבן היחיד בחוג, שגם ככה בא לו למות? אני תומך במהפכה הפמיניסטית ובמהלכים של מרב מיכאלי, אבל פה צריך לתמוך במעט הבנים האמיצים שרוקדים, אז אני נלחם כדי לתקן את המצב".
ומה לגבי ההבדל הפיזי?
"במחול, כמו בספורט, יש דברים ספציפיים לבנים. יש להם תנועות נפרדות, סיבובים, כוח ואנרגיה ייחודיים, אבל הרבה פעמים המורות לא עושות את האבחנה ונותנות לבנים תפקידים ותנועות של בנות. אפילו ההיפ-הופ, תחום חדש יחסית שבו היה המון מקום לבנים, עובר תהליך והופך להיות יותר נשי בתנועות שלו. יש משהו בפוסט-מודרניזם שגורם לערבוב מגדרי, אבל זה לא אומר שצריך לבטל את ההבדל הפיזי בין בנים לבנות. להפך, צריך להשתמש בו".
העלייה הרוסית לא חיזקה את כמות הבנים הרוקדים?
"הרוסים הלכו בעיקר לריקודים הסלוניים, ובכל מקרה הם מזמן נהפכו לישראלים. בזמנו חשבו שתוכניות הריאליטי ידרבנו את הבנים לבוא לרקוד, אבל הן עשו את ההפך כי הדמויות שהגיעו לשם היו צבעוניות, נשיות או להט"ביות, מה שרק חיזק את הסטיגמה".
המופע החדש שלו, שנולד בשיתוף המרכז הקהילתי מגוונים אלון ברמת השרון, מבקש לנפץ את הסטיגמה הזו. "בחרתי שישה רקדנים מקצועיים שמציגים כל מיני פנים ואספקטים שיש לגברים ולגבריות – רכות, מחוספסות, אגרסיביות, אמוציונליות ורגישות. החלום שלי הוא להגיע ללהקת בנים של עשרה עד 15 רקדנים ולהביא את הפרויקט לבתי הספר, כדי שהילדים ייראו איזה כיף זה לראות בנים רוקדים; שיראו את השרירים ואת הכוח שיש להם".
חלום רטוב לחיילים
הופמן גדל בירושלים, ולקח לו הרבה שנים להתמסר לריקוד באופן מקצועי. כילד הוא השאיר את התחום כתחביב בלבד ורקד בהורה אפרוחים, להקת הילדים של הורה ירושלים, שאמו הייתה אז המנהלת האמנותית שלה. הוא נסע לתחרויות ולפסטיבלים בארץ ובחו"ל ונשאר בהורה גם כשהקימו הוריו את הגוף המתחרה – מחולה. רק אחרי שש שנים השתכנע לעבור לרקוד אצלם. בתיכון בחר ללמוד במסלול מדעי, ובצבא ויתר על האופציה להכרה כרקדן מצטיין ושירת כלוחם קרבי בצנחנים. אחרי הצבא, במקום ללכת לאודישנים ללהקות מחול, יצא לטיול הגדול עם זוגתו דורית, שאותה הכיר כשרקדו יחד בלהקה. "תמיד בחרתי במסלול עוקף מחול", אומר הופמן, "אבל לא כי זה היה קשה. דווקא בשנים ההן ירושלים הייתה יותר חילונית ופתוחה, והנושא התקבל איכשהו. היו מציקים לי, כמובן, אבל ממש לא ברמה מוגזמת. היו לי חברים, והייתי מקובל".
ובצבא?
"לא היה קל להיות בכזה מקום מחוספס ומאצ'ואיסטי, מה גם שאני מעולם לא הייתי כזה, אז עשיתי הפוך על הפוך, ובסוף אימון מתקדם הבאתי לחיילים בהפתעה חלום רטוב - את כל בנות הלהקה שלנו בקטע ג'אז מטורף וחושפני יחד איתי. מאותו יום החיילים העריצו אותי וגם העריכו את העובדה שבמקום לנצל את היכולות שלי ולהעביר את הצבא כרקדן, בחרתי להיות כמוהם, גם באימונים וגם במוצבים בלבנון".
אחרי הצבא למד תקשורת וניהול ורק אחר כך החל לרקוד באופן מקצועי והמשיך להוראה ולניהול בתחום.
אתה מעין פיטר פן של עולם המחול הישראלי. נושא הגיל מעסיק אותך?
"השנה גם אשתי וגם אני נפצענו במהלך חזרות – היא קרעה את גיד אכילס ועברה ניתוח, אני קרעתי שריר – ועברנו תקופה לא קלה עד שחזרנו לעצמנו. אין ספק שהריקוד הוא תחום צעיר, וצריך להישאר בו מגניבים ועדכניים בשביל הילדים ובני הנוער שהם קהל היעד. הוריי המייסדים יכולים להרגיש לפעמים לא רלוונטיים. אפילו אשתי ואני כבר מרגישים קצת מבוגרים ומביאים לפרונט רקדנים יותר צעירים".
לרקדן איתי אקסלרד יש סיפור חיים יוצא דופן. הקליקו על התמונה:
