עבודת ביכורים של אדריכל לרוב מקפלת בתוכה בשורה שנמשכת, מתפתחת ומלווה אותו במשך שנות עבודתו. בעבודות הראשונות אדריכלים לא רק מתחילים לגבש את שפת העיצוב האישית, שהופכת לחותם ידם, אלא גם מפתחים עיסוק בתחום שבו ימשיכו להתעמק במשך שנים.
צבי הקר, לדוגמה, יצא משותפות מצליחה ופורייה ויצר קבוצת מבנים שהיא עיר קטנה, כשקיבל לתכנן את בית הספר לקצינים של צה"ל (בה"ד 1); גדעון שריג תכנן עוד בזמן לימודיו, "גן הרפתקאות" בשכונת מצוקה בקליפורניה, ומאז תרגם את ההצלחה לגנים דומים שהוא בונה בישראל; ואילו אלי ארמון פרש מתפקיד מהנדס העיר באר שבע, וקיבל לתכנן את תחנת הרכבת באר שבע מרכז.
העבודות הראשונות של הקר ושריג הן משנות ה-60 של המאה שעברה; זו של ארמון מדלגת אל סוף שנות ה-90. חג השבועות הוא הזדמנות להתבונן באותן עבודות ביכורים של אדריכלים, שנעשו לימים בולטים, כדי ללמוד מהראשוניות, מהשאפתנות ומהתעוזה שאפיינו את עבודתם.
צבי הקר
בה"ד 1, מצפה רמון, 1968
בתום לימודי האדריכלות בטכניון, הקים צבי הקר (כיום בן 88) שותפות שהפכה למיתולוגית, עם חברו ללימודים אלדר שרון והמורה הנערץ אלפרד נוימן. השלושה תכננו יחד, בין השאר, את בניין עיריית בת ים ואת "בית דובינר" ברמת גן. שרון פרש מהשותפות לאחר שנים אחדות, והצטרף למשרדו המצליח של אביו, האדריכל אריה שרון. נוימן, לדברי הקר, לא הרגיש בנוח לתכנן מחנה צבאי, ונסע לקוויבק שבקנדה, שם קיבל מישרת פרופסור באוניברסיטה המקומית. לכן, הקר נותר עצמאי.
"זה הפרויקט הראשון שעשיתי לבד", אומר הקר בשיחה שנערכה עמו בדירה בבית דובינר, שבה מתגוררת בתו. "בעקבותיו, לכל הפרויקטים האחרים שתכננתי יש נטייה להיות עיר - לא בניין, אלא עיר. אם תיקח את 'בית הספירלה' ברמת גן, הוא גם כמו עיר קטנה, או יותר כמו כפר ערבי אנכי, וכמובן שגם הבית הזה, 'בית דובינר'".
עד שנפתח בית הספר לקצינים של צה"ל, בקרבת מצפה רמון, פעל בית הספר ב"מחנה סירקין" ממזרח לפתח תקווה, בסיס ששימש עד 1948 כשדה תעופה של חיל האוויר המלכותי הבריטי, ולא התאים להכשרת דור העתיד של הקצונה הצה"לית.
"בה"ד 1 הוא אואזיס במדבר", גולש הקר למקורות ההשראה הרומנטיים, "כמו בתי הלינה שבנו הנבטים לשיירות הגמלים בדרך המשי. עד אז בנו מחנות צבא מבניינים קטנים, וביניהם עשו מעבר. מה שאני עשיתי היה שונה לגמרי - עשיתי בניינים שיוצרים סביבה, הבניינים לא רק סוגרים על החדרים אלא סוגרים גם על החוץ ויוצרים מקום מוגן. חשבתי על הרעיון הזה עוד כשהייתי חייל ביחידה הנדסית, וחשבתי על איך צריך להיות מאורגן מחנה צבאי. זה פתרון הומני יותר, שהיה חידוש ואף פעם קודם לא נעשה בצה"ל".
המחנה שיצר הקר מורכב ממגוון שימושים שאפשר למצוא בכל בסיס הדרכה צבאי - מגורים, כיתות לימוד, חדר אוכל, מועדונים ומשרדים. "אלה אלמנטים שמרכיבים עיר קטנה", הוא מסביר, "אבל במחנות הם תמיד היו מפוזרים בשטח, וכאן ארגנתי אותם כיחידה אחת שמוגנת מהאקלים של הסביבה והם כולם מקושרים זה לזה. לא צריך לרוץ מבניין לבניין ובדרך להיות חשופים למזג אוויר כזה או אחר. הוספתי גם פונקציות על אלה שהוגדרו בפרוגרמה, כמו מגרש המסדרים והמצעדים, שבו מתקיימים אירועי סוף קורס קצינים, כשההורים באים".
לקראת השלמת הפרויקט, הוזמן הקר להוסיף ולתכנן גם בית כנסת לבסיס. לצורך העבודה הזו נאות נוימן לחזור לארץ ולשתף עמו פעולה בתכנון המבנה, שהפך עד מהרה לאחד המבנים הייחודיים שתוכננו בישראל. "נוימן כבר היה בקנדה", מספר הקר, "אבל זה כבר לא נראה לו כחלק מהמאמץ המלחמתי, והוא השתתף בתכנון".
הבסיס נשמר במשך השנים כפי שתוכנן, במתכונתו המקורית. את השמירה המבורכת תולה הקר בנגד המשמעת המיתולוגי של המחנה - רנ"ג יצחק טאיטו. ב-1968, זמן קצר לאחר חנוכת בה"ד 1, קיבל טאיטו את תפקיד הרס"ר, שאותו הוא מחזיק עד היום, כעבור 51 שנים. "הוא שומר על הארכיטקטורה בקפדנות ולא מרשה שום שינויים", משבח הקר את טאיטו ומקווה שהגישה הזו תימשך גם בעתיד.
גדעון שריג
גן הרפתקאות, ברקלי, 1966
גדעון שריג (84) בחר ללמוד אדריכלות נוף באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, בשנות ה-60 של המאה שעברה. הוא המשיך ללימודי תואר שני שם, ובמקביל התחיל לעבוד. "אני בוגר בית הספר החקלאי כדורי", מספר שריג, "ובמשך שש שנים לפני שנסעתי לברקלי הייתי חבר קיבוץ משגב-עם, שם התחלתי את המטע והכרם הראשונים, לכן היה לי מספיק ניסיון. כל השנים שלי כסטודנט עבדתי, בעיקר בגננות, כדי להתקיים".
במהלך הלימודים השתתף שריג בפרויקט שיקום באחת השכונות החלשות הסמוכות לחוף המפרץ, בעיר ברקלי. "החשיבה היתה לנצל שימוש חוזר בעמודי עץ של טלפון וחשמל", נזכר שריג. "היו לי שותפים בעבודה, אבל אני הייתי זה שארגן וריכז".
שריג תכנן, בשונה ממתקני שעשועים תעשייתיים, מתקן מרחבי שיוצר מסלול וגם מקום, ואינו רק מתקן נקודתי שכמוהו נוהגים לפזר בגינות. הוא בחר עמודי עץ משומשים אך שלמים ונקיים, "כי תמיד יש סכנה לחטוף קוץ מעמוד לא תקין". העמודים שבחר עברו תהליך החלקה וטבילה בחומר מגן, כדי שיחזיקו מעמד עשרות שנים ולא ירקבו, ולבסוף קיבלו היתר לשימוש עירוני.
ההנדסה היתה פשוטה: בקצות העמודים נקדחו חורים שבהם הושחלו ברגי ברזל ובקצותיהם הותקנו אומים לסגירה. מעמודי העץ הותקנו מגדלים, חומות, מדרגות, מבוכים מפותלים ובמות, שיצרו רצף המתפרס על פני שטח נרחב. המתקן שנוצר התנשא לגבהים שונים, ושולבו בו גשרי שרשראות, רשתות חבלים, נדנדות מצמיגים, מגלשות וגם אומגה. "האומגה הראשונה שבה גלשתי היתה במחנה קיץ של תנועת 'מחנות העולים'", מגלה שריג, "הפלמחניקים התקינו אומגה כזו במעין חרוד. בתור ילד גלשתי בה, ואחר כך הכנסתי אותה למתקנים שתכננתי".
גן ההרפתקאות שיצר זכה מיד להצלחה, ומשך אליו לא רק את תושבי השכונה אלא גם תושבים משכונות מרוחקות. לבקשת הציבור, הוא גם תכנן מתקן קטן ודומה בגן ילדים, ועם שובו ארצה יצר את "גן ההרפתקאות" הראשון בישראל, על גדות הירקון בצפון תל אביב (1971), ועליו זכה ב"פרס רוקח". בפארק הירקון הוא הרחיב את תפקודו של הגן, כשעיצב בסמוך לו ספסלי פיקניק, מתקני ישיבה קבוצתיים; ובהמשך הוסיף גם מתקני כושר.
מאז ועד היום תכנן שריג עשרות מתקנים כאלה בפארקים עירוניים וגם בקיבוצים. הגדולים שבהם נמצאים ב"פארק רעננה", ב"פארק ענבה" במודיעין וב"פארק השלולית" בנתניה.
מאז 2014 הוא שותף במשרד אדריכלי נוף עם אדריכל הנוף לב וקסמן, ויחד הם ממשיכים ומתכננים גני הרפתקאות בכל רחבי הארץ. מה סוד הקסם שלהם? "במיוחד אהוב עלי העושר של אפשרויות המשחק, של הפעולות", הוא אומר, "האפשרות לשחק לבד, בזוגות או בקבוצות, משפחה שלמה יכולה להיות בפנים. זה מקום שאפשר להתגבר בו על פחדים, הוא מפתח כושר ויכולת שמירה על שיווי משקל. זה מקום שיוצר אתגרים".
אלי ארמון
תחנת הרכבת באר שבע מרכז, 2000
העבודה המשמעותית הראשונה שקיבל האדריכל אלי ארמון הגיעה לידיו בהודעת פקס ב-1996, שבה נמסר לו כי ועדת המכרזים של רכבת ישראל בחרה בו לתכנן את התחנה הדרומית ביותר בישראל. וכך נפתח רומן ארוך בין ארמון לתחום תכנון תחנות רכבת.
את משרדו הפרטי, שכיום הוא מהגדולים שבמשרדי האדריכלים הפועלים בדרום הארץ, פתח ארמון בשלב מאוחר יחסית. לפני כן עבד שנים ארוכות במגזר הציבורי. תחילה היה מהנדס המועצה עמנואל שבשומרון, ולאחר מכן נדד דרומה ושימש בתפקיד מהנדס העיר באר שבע, שבה קבע את מושבו ובה הוא פועל עד היום.
"המפגש הראשון של הנוסע ברכבת עם העיר הוא בתחנה", מתאר ארמון את מהלך המחשבה שהוביל לניסוח אופיה של התחנה שקיבל לתכנן. "השם של העיר הוא 'באר שבע', לכן עשיתי באר וחיפיתי אותה באבן מצפה מקומית, כזו שלא עברה עיבוד. כשאתה נכנס לתחנה אתה רואה אור עליון, שנותן תחושה של באר. היות והבאר נמצאת בנווה מדבר, אז את כל העמודים תכננתי כמו עצים. בניתי שפה של עצים, חלק מהעצים נושאים את חלון הגג (סקיי-לייט) בפנים, חלק נושאים את הסככות בחוץ, וכך נוצר בוסתן שלם".
ארמון לא הסתפק במחווה לבאר. הוא "הכניס" לתחנה גם את גשר הרכבת התורכי, שחוצה את נחל באר שבע. הוא הורה למודד למדוד את הגשר שהקימו התורכים בתחילת המאה ה-20, ומתאפיין בקשתות אבן רחבות. על פי תכנית המדידה שתל קטע מהגשר על פרטיו במרכז התחנה החדשה. מתחת ל"גשר" הוא הציב את מכונות הכרטוס ובקרת הכניסה לרציפים, וכך יצר למעשה סדרה של שערים מקושתים שמקשרים בין הרציפים ובין בניין הטרמינל שבו יצר את "הבאר".
ביקור בתחנה מגלה כי אפקט התאורה הטבעית שתכנן ארמון נעכר, משום שלא מנקים את גג הזכוכית של האולם. "רכבת ישראל לא מצטיינת בתחזוקה גבוהה", אומר ארמון. "אבל אחת התכונות הטובות שלי היא שברגע שאני מסיים עבודה, אני דואג לצלם אותה, וכך התחנה נשארת אצלי רעננה ויפה". ארמון מגלה כי הוא תכנן וביצע בגג הזכוכית מתקן משוכלל שיאפשר ניקוי קל ובטוח - מערכת של מסילות עם גשר פלדה ממונע מאפשרת מעבר על גבי גג הזכוכית מבלי לדרוך עליו ולהסתכן בקריסתו. ועדיין, למרות ההשקעה, לא דואגים לניקויו.
התחנה נחנכה עם שלושה רציפים במעמד ראש הממשלה בשעתו, אהוד ברק, והזמר אריק לביא, שהנעים למשתתפים עם הלהיט "שיר הקטר". מאז חזר ארמון והרחיב את התחנה, ובמיוחד את מספר הרציפים, בהתאם לגידול במספר הנוסעים. כיום מבוצע הרציף החמישי, ועוד שלושה מתוכננים וממתינים לביצוע בעתיד.
בימים אלה הוא מתכנן לשכלל את קטע גשר הרכבת התורכי שבנה בתוך התחנה. כיום עוברים דרכו וארמון מבקש לאפשר לטפס אל חלקו העליון באמצעות דרגנועים. משם ניתן יהיה להמשיך אל תחנת האוטובוסים המרכזית הסמוכה. "כך הגשר לא יהיה רק סימבולי", הוא מבטיח, "אלא גם פונקציונלי".
מאז תכנון התחנה הראשונה שלו, המשיך ארמון לתכנן תחנות רכבת נוספות - תחנת "להבים-רהט" ותחנת "חולון-וולפסון"; ולאחרונה את תחנת הרכבת "תעופה", הסמוכה לאירפורט סיטי ולנתב"ג, וצפויה להיבנות בעשור הבא. בימים אלה הוא חבר בצוות התכנון הראשוני לקו המטרו M2, הרכבת התחתית בגוש דן.
ארמון, אגב, תכנן גם יצירה חריגה בבה"ד 1 (הבסיס שתכנן צבי הקר) - הוא בנה שם לפני שנים אחדות בית כנסת נוסף, חריג בנוף, שאותו עיצב בהשראת "הסנה הבוער".
כתבות קודמות בסדרה:
