התינוקת הייתה חסרת אונים - ושולמית אפפל זכתה בפרס יוקרתי

השופטים שהעניקו לה את פרס אריק איינשטיין כתבו שיש בשיריה אמת אכזרית, כואבת, בלתי נסבלת. השיר "המחר יישאר לנצח" הוא דוגמה לכך

עופרה עופר אורןפורסם: 12.05.19 04:25
שולמית אפפל. הסתייגויות המבקרים לא מנעו ממנה להתפתח כמשוררת (צילום: גל חרמוני)
שולמית אפפל. הסתייגויות המבקרים לא מנעו ממנה להתפתח כמשוררת (צילום: גל חרמוני)

"האם השירה העברית החדשה היא מינורית?" תהתה רינה עשת, כתבת העיתון "דבר", שסיקרה בפברואר 1973 מפגש של משוררים צעירים שקראו מיצירותיהם. עשת רמזה בכך שכן: זאת, לדעתה, התשובה לשאלתה המובלעת. היא גם טענה שעל קהל הקוראים למתוח ביקורת ובכך לעזור ליוצרים לערוך חשבון נפש כדי לשפר את המצב.

 

אחת המשתתפות באותו מפגש הייתה המשוררת שולמית אפפל, אז בת 25, שכבר פרסמה שני ספרי שירה. 13 שנה אחרי אותו מפגש נכתב על שירתה במדור הספרות של "מעריב" שהיא "נשית ישראלית". המבקר, אורציון ברתנא, כתב שאפפל היא אמנם "משוררת טובה ומעניינת מאוד", אבל עוצמתה בנשיותה, והוא מצא בה "'סימפטומים' של מודעות עצמית נשית בוטה וחריפה". זאת, בניגוד למבקר של "דבר", ששנים אחדות קודם לכן כינה את שירתה "גברית". אבל הביקורות הללו לא הפריעו לאפפל להתפתח כמשוררת. עד כה היא פרסמה שבעה ספרי שירה והשתתפה באנתולוגיות רבות. שיריה הופיעו גם בכתבי עת שונים וזיכו אותה בלא מעט פרסים, שהאחרון שבהם הוא פרס משרד התרבות והספורט על שם אריק איינשטיין לאמנים ותיקים.

 

"הסיפורים שאפפל מספרת מופלאים ממש, עוצרי נשימה ביופיים הגבישי", כתבו השופטים על הספר "תדמייני שאת כוכבת", שזיכה אותה בפרס. "מתקיים בהם שיווי משקל מפתיע, ולעיתים אף מערער, בין אמת אוטוביוגרפית חשופה לבדיון מסוגנן, ובין גילוי לב מוחלט, נטול עכבות, של מי שאין לה כביכול מה להסתיר, לפנטזיה פרועה. דומה שהאמת הטמונה בשירים כל כך אכזרית וכואבת לפעמים, כל כך בלתי נסבלת, שאין לה ברירה אלא להימחק, להישכח, להיברא מחדש ולהפוך, לפחות בעיני הקוראים, למעין חלום או חיזיון".

 

הנה אחד השירים שמופיעים בספר, "המחר יישאר לנצח":

 

כַּמָּה שָׁנִים עָבְרוּ. לֹא חָשׁוּב. אַתְּ עוֹד שָׁם. בַּת כִּמְעַט שָׁלוֹשׁ בְּמִטַת תִּינוֹקוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה נָהוּג אָז, עוֹמֶדֶת בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית בֶּכִי, גַם אַחֲרֵי שֶׁאַתְּ רוֹאָה אוֹתִי אַתְּ מַמְשִׁיכָה לִבְכּוֹת וּמוֹשִׁיטָה אֵלַי זְרוֹעוֹת קְטַנּוֹת. אֲנִי הַמוֹשִׁיעָה שֶׁלָּךְ. גַּם מָחָר אָבוֹא. הַמָּחָר יִמָּשֵׁךְ לָנֶצַח. אֶשְׁטֹף אֶת פָּנַיִךְ אֶתֵּן לָךְ עוּגְיַת רִבָּה וְאָקַח אוֹתָךְ עַל הַיָּדַיִם. דַּי מְתוּקָה, דַּי. וּבְעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה אַתְּ תְּהִי הֲרוּסָה כְּשֶׁתַּתְחִילִי לַהֲרֹס אוֹתִי. הַתְּמוּנָה תִּרְדֹף וְעַל הַזְכָּרוֹן הַזֶּה נָפַלְתִּי. עִם הַשָׁנִים מוּל הַמַּעוֹן שֶׁלָךְ הִצִיבוּ תַּחֲנָה. קַו הָאוֹטוֹבּוּס שֶׁלִי עוֹצֵר שָׁם. אֲנִי עוֹצֶמֶת אֶת עֵינַי כְּדֵי לַעֲמֹד בְּבִכְיִךְ. עֵינַיִךְ בּוֹעֲרוֹת מִבֶּכִי, אַתְּ לֹא יְכוֹלָה לְהָכִיל אֶת הַדְּמָעוֹת וְהֵן מְמַלְאוֹת אֶת פִיךְ. הַלְחָיַיִם שֶׁלָּךְ מְלוּחוֹת. כַּמָּה אַתְּ יָפָה. אֲנִי מַּצִּילָה אוֹתָךְ וּמִשְׁתַּדֶּלֶת לְהַקְדִים לְמָחֳרָת. אַתְּ מִתְעוֹרֶרֶת לִפְנֵי כֻּלָּם. עַכְשָׁו עוֹלֶה בְּדַעְתִּי שֶׁאוּלַי כְּלָל לֹא נִרְדַּמְתְּ. אֵין אֶת מִי לִשְׁאֹל. בּוֹאִי מְתוּקָה. קְחִי עוּגִיָּה. אֵיזֶה יָאוּש. אֲנִי בַּת עֶשֶׂר וְהַקְטַנָּה רוֹצָה רַק אוֹתִי

 

הכירו את שולמית אפפל:

 

 

הפתעה בשורות האחרונות

 

לא בכדי התנסחו השופטים באופן שמטשטש בין שיר לסיפור. אכן, השירים בספר הם במידה לא מעטה מעין סיפורים קצרים. ברבים מהם אפפל נוקטת תחבולה ספרותית מרתקת: בשורות האחרונות הקורא מבין שהערימה עליו, שכן היא מצליפה בפניו הפתעה פתאומית שמאירה את השורות הקודמות באור שונה ומבהירה את מלוא עוצמתן. כך גם בשיר שלפנינו, כשמתברר פתאום שהדוברת היא הילדה שהופקדה על הטיפול באחותה הקטנה: "אֵיזֶה יָאוּש. אֲנִי בַּת עֶשֶׂר וְהַקְטַנָּה רוֹצָה רַק אוֹתִי".

 

אפפל מציירת בשיר תמונה קורעת לב של תינוקת חסרת אונים המצפה לה שתושיע אותה. אמנם, חלפו שנים, אבל הרגע ההוא קפא בזמן, כי התמונה נצרבה בזיכרון. התינוקת העומדת "בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית בֶּכִי" לא יודעת את נפשה מרוב ייאוש, בדידות וצער. כל יום שבו היא נמצאת במעון הוא מבחינתה אינסופי, וגם "הַמָּחָר יִמָּשֵׁךְ לָנֶצַח", שהרי פעוטות אינם יודעים, אינם מבינים, אין להם תחושת זמן, אין להם אפשרות להעריך עד מתי, ויותר מכך – מדוע (ואי אפשר שלא להיזכר בשירה של טל ניצן "מסע הילדים"). אוזנה של הדוברת שומעת את המצוקה, ונפשה ממשיכה לדעת, גם אם חלפו שנים רבות.

 

שורת המחץ שבסוף השיר מבהירה לנו שיש פה שתיים שסובלות: האחת היא תינוקת, והאחרת ילדה שרואה ומבינה, אבל אינה יכולה להושיע - רק לתת לקטנה "עוּגִיַת רִבָּה" ולחבק אותה. והיא גם יודעת היום את מה שטרם התרחש אז, בהווה של השיר: "בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה אַתְּ תְּהִיי הֲרוּסָה כְּשֶׁתַּתְחִילִי לַהֲרֹס אוֹתִי". אין לסיפור-שיר הזה סוף טוב. הסבל לא יסתיים, ולא יהיה לו תיקון.

 

האם העיתונאית מ"דבר" הייתה ממשיכה לדבר על "שירה מינורית" למקרא השיר "המחר יימשך לנצח"? האם המבקר של "מעריב" היה מדבר שוב על "שירה נשית"? בעצם, זה לא חשוב, שהרי אין טעם בסיווגים הללו – "נשי", "גברי", "מינורי". כל מי שיש לו לב פתוח ועין רואה, יכול להבחין בעוצמתו של השיר, ביופיו, בכאב המובע בו בעדינות ובחוכמה ובמשמעויותיו הנסתרות והגלויות.

 

 

     

    מי הייתה "הנערה מתחת לפנס" שעליה שרה הזמרת המפורסמת? הקליקו על התמונה:

     

    הלהיט שלה תורגם לשפות רבות, כולל עברית. הקליקו על התמונה (צילום: Gettyimages)
    הלהיט שלה תורגם לשפות רבות, כולל עברית. הקליקו על התמונה (צילום: Gettyimages)

     

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים