איפה גרה טל ניצן, ואיזה קולות הגיעו לאוזניה מהצד השני של הגדר
"מסע הילדים", שנכתב על ידי משוררת שהיא גם פעילה חברתית, מתאר מצוקה של פעוטות בגן הסמוך לביתה. קשה לעמוד בכאב שבו, בעיקר לנוכח אסון שאירע לאחרונה
מי לא חלף פעם ליד גן ילדים, פעוטון, מעון יום – השמות משתנים אבל העיקרון דומה – ולא שמע את בכיים של הקטנים? לפעמים אפשר לשמוע גם את הקולות המרגיעים של הנשים האמונות על הרגעתם: הן מפייסות, מבטיחות שאמא עוד מעט תבוא. לפעמים הן נוכחות-נעדרות, לפחות מבחינתו של מי שנמצא בחוץ ואינו יודע מה בדיוק מתרחש מעבר לגדר.
יש להניח שברוב גני הילדים עובדות גננות ומטפלות שאוהבות את הפעוטות הנתונים להשגחתן, גם אם נחשפנו לאחרונה למקרים קשים של פגיעות בחסרי אונים, ולפחות אחד מהם הסתיים במותה של תינוקת - יסמין וינטה ז"ל בת השנה, שהסייעת בגן בפתח תקווה מחצה אותה למוות כשניסתה לאלץ אותה לישון (ובה בעת השתעשעה בטלפון הנייד שלה).
צפו בכתבה בנושא ששודרה בכאן 11:
המקרים הקיצוניים הללו לקוחים מהביעותים האיומים ביותר של כל הורה. אבל מה באשר לבכי הרגיל, השגרתי, של ילדים קטנים שאיש אינו מתעלל בהם? מה באשר להתייפחויות הבדידוּת שלהם, לחרדת הנטישה שהם חווים בלי ספק בכל פעם ששולפים אותם ממיטתם ומפקידים אותם במקום שבו הם חלק מהמון, ואישה זרה, לא אמא, מטפלת בהם באחריות ובענייניות, אבל לעולם לא באהבה העמוקה, המיוחדת והאישית שחשים רק הורים (או, לכל היותר, גם סבתות וסבים)?
במציאות הכלכלית השוררת בישראל, לרבים מההורים אין ברירה: חופשת הלידה קצרה מדי, ומיד חוזרים לעבודה, תולשים את התינוק או את התינוקת מהשד ומכניסים אותם ליום ארוך במקום שבו הם אינם בבת עינו של אף אחד. זהו מקום העבודה של המטפלות. הן משתכרות בתמורה לטיפול בילדים שאינם שלהן, בשעה שהאמהות משתכרות הרחק מהילדים שלהן. זה הסידור. אין מה לעשות.
אוזנה הכרויה של המשוררת טל ניצן שמעה את מצוקתם של התינוקות ויצקה אותה לתוך שיר, "מסע הילדים", שקשה לעמוד בכאב שהוא מסב:
*
מֵחֲצַר הַגָּן עוֹלָה
שַׁוְעַת הַפְּעוֹטוֹת:
בֹּקֶר
*
הַגַּנֶּנֶת שָׁרָה "אֲנִי כָּל כָּךְ שָׂמֵחַ"
בָּרְחוֹב שְׁנֵי גְּבָרִים צוֹעֲקִים
הַיְּלָדִים נוֹשְׂאִים בִּכְיָם
אֶל שְׁמֵי הַסְּתָו
*
אֲנִי מְדַמָּה לְכֹל קוֹל
צֶבַע מִשֶּׁלּוֹ
צִיּוּר סַסְגוֹנִי שֶׁל בֶּכִי
*
הֵם לֹא בּוֹכִים
הֵם שָׁרִים
אִמִּי אִמִּי לָמָּה עֲזָבַתְנִי
*
מֵחַלּוֹנִי אֲנִי נוֹתֶנֶת בָּהֶם סִימָנִים
הַמְּיַבֶּבֶת חֵרֵשׁ כְּמוֹ גּוּרַת אַיָּלִים
הַזּוֹעֵק מְלֹא רֵאוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת
הַמְּנַסָּה לִסְכֹּר אֶת הַשֶּׁטֶף לַשָּׁוְא
הַפָּעוֹט מִכֻּלָּם שֶׁעָיַף וְהִשְׁתַּתֵּק
*
אִמְרוּ יְלָדִים:
הַאִם זֶה זְאֵב מְיַלֵּל בַּיַּעַר כִּי אָבְדָה לוֹ יַלְדָּה?
הַאִם זוֹ צְפִירַת רַכֶּבֶת חוֹתֶרֶת בַּלַּיְלָה לְבַדָּהּ?
הַאִם זֶה צִיּוּץ כִּמְעַט לֹא-נִשְׁמָע שֶׁל גַּמָּד אוֹ גַּמָּדָה?
הַאִם זֶה יֶחְדָּל לִכְאֹב אִם נֵדַע
*
דַּקּוֹת נוֹקְפוֹת
חָתוּל מְחַכֵּךְ גַּבּוֹ בַּסּוֹרָגִים
אִישׁ חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַגָּן
קוֹרֵא
אַלְטֶע זָאכֶען
*
מֶה עָשִׂיתָ יַלְדִּי אֲהוּבִי מַלְאָכִי
אֶפְרוֹחִי יְחִידִי מַחְמַד לִבִּי
אוֹצָרִי נִשְׁמָתִי
בַּגָּן הַיּוֹם
*
בַּלַּיְלָה שְׁמוּרֹתֵיהֶם מְהֻדָּקוֹת
אֶגְרוֹפֵיהֶם תַּפּוּחֵי בֹּסֶר
נְשִׁימָתָם אוֹסֶפֶת נְשִׁימָה
מִישֶׁהוּ זָעִיר מֵהֶם
יָשֵׁן מְכֻוָּץ עַל צִדּוֹ בִּגְרוֹנָם
*
אַזְעָקָה גְּדוֹלָה
בּוֹלַעַת אֶת הַבֶּכִי הַקָּטָן
זֶה רַק תַּרְגִּיל הַפַּעַם
עוֹד לֹא מִלְחָמָה
יוֹם אֶחָד יְלָדִים
כָּל זֶה
מתי תהיה אזעקת אמת
טל ניצן היא לא רק משוררת, עורכת ומתרגמת, אלא גם פעילה פוליטית. רגישותה החברתית, המדרבנת אותה לפעול לטובת המוחלשים שבשולי החברה, גם מחדדת את אוזנה ומאפשרת לה לשמוע את שוועתם של הפעוטות, לראות אותם ולצייר את התמונה הנגלית לעיניה. כמי שהתגוררה בסמוך לגן ילדים, היא הייתה עדה לבכי התמרורים ששמעה משם יום-יום וחשה בחרדה ובאשמה הכרוכות יד ביד בהורות בכלל, בכל מקום שהוא, ובישראל במיוחד, לנוכח הפחד מפני העתיד הנשקף כאן לילדינו.
ניצן למדה להכיר את הקטנים על פי צלילי בכיים: "הַמְּיַבֶּבֶת חֵרֵשׁ כְּמוֹ גּוּרַת אַיָּלִים/ הַזּוֹעֵק מְלֹא רֵאוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת" - כל ילד וסגנון מצוקתו. ברחוב החיים נמשכים, "אִישׁ חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַגָּן", חולף ואינו מושיע, חתול מתחכך בסורגים (המזכירים כלוב או בית סוהר), והילדים שם. הזמן החולף, "דַּקּוֹת נוֹקְפוֹת", הוא אינסופי כשאתה בן כמה חודשים ואינך יודע היכן אתה ומדוע. "אִמִּי אִמִּי לָמָּה עֲזָבַתְנִי", הם קוראים בליבם, נטושים כמו ישו הזועק על הצלב: "אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי". האימה אינה שוככת גם בלילה, כשהם ישנים, ו"נְשִׁימָתָם אוֹסֶפֶת נְשִׁימָה" באין מרגוע אמיתי, לקראת יום נוסף הרחק מהבית.
ועדיין לא דיברנו על האימה הגדולה מכולן, מפני המלחמה שעוד עלולה להגיע, מפני האזעקה המתריעה, שהפעם היא רק תרגיל, אבל מי יודע מתי תהיה אזעקת אמת.
שירה של טל ניצן מוביל אותנו אל שירו של אלי אליהו "אלה היו החוקים":
אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים. הָיָה עָלֵינוּ לְהַפְקִיד אֶת הַיְּלָדִים
בִּידֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים. זָרִים גְּמוּרִים.
שָׁם הֶחְזִיקוּ בָּהֶם מַחֲצִית הַיּוֹם.
אָסְרוּ עֲלֵיהֶם לְדַבֵּר שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, גַּם לִצְחֹק
הָיָה אָסוּר עֲלֵיהֶם. אֵלֶּה הָיוּ הַחֻקִּים.
כֻּלָּם שָׁלְחוּ אֶת הַיְּלָדִים.
זֶה הָיָה הַדָּבָר הַשָּׁפוּי לַעֲשׂוֹת.
אִישׁ לֹא רָצָה לְהֵחָשֵׁב מְטֹרָף.
אֵין זוֹ חָכְמָה
לִשְׁפֹּט אוֹתָנוּ עַכְשָׁו,
מִמֶּרְחָק שֶׁל זְמַן וּמָקוֹם.
אָז לֹא יָדַעְנוּ אֶת מַה
שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם.
אליהו מדבר בשם מי שיצטרכו בעתיד להצטדק, שכן אז כבר ייוודע עד כמה הפרקטיקות העכשוויות אכזריות ובלתי אפשריות: "אָז לֹא יָדַעְנוּ אֶת מַה/ שֶׁאַתֶּם יוֹדְעִים הַיּוֹם".
אכן, אנחנו לא יודעים. ואולי דווקא כן.
_________________________
מי הייתה "הנערה מתחת לפנס" שעליה שרה הזמרת המפורסמת? הקליקו על התמונה:
