שער הברזל החשמלי שוב נעול, מאבטחים פרטיים הוזעקו לוודא שאיש לא יצליח לחדור לשטח המפעל, הצמיגים בוערים, הקרקע שוב נשמטת מתחת לרגלי העובדים הוותיקים, ושלטיהם המונפים מבקשים רק לגמור את זה יפה.
לפני שנה וחצי נסגר "נגב קרמיקה" בירוחם; עכשיו התור של "חרסה" בבאר שבע. המסמר האחרון בתעשיית הקרמיקה בישראל, "תעשייה שייצגה תרבות ונעלמת לנו כמדינה פריפריאלית קטנה וחלשה, שאין בה הגנה על התרבות", כהגדרתה של שלומית באומן, יוצרת וחוקרת, מרצה בכירה ב-HIT ואוצרת ראשית בגלריה "בית בנימיני" בתל אביב.
"חרסה" הוקמה ב-1946 ביוזמת "סולל בונה", שביקשה לענות על הדרישה הגוברת לכלים סניטריים, לנוכח הצמצום בייבואם בעקבות מלחמת העולם השנייה שאך הסתיימה. כעבור שנים אחדות הוחלט להעביר את פעילות המפעל ממפרץ חיפה לדרום הארץ - הן מתוך רצון להתקרב למחצבי הנגב, והן מתוך חשיבה על מקומות עבודה לעולים הרבים שיושבו בנגב. ובכך, ב-1955 החלה בנייתו של בית החרושת של "חרסה" בבאר שבע.
העלה חרס
אז נכנס לתמונה נחמיה עזז (1923-2008), דמות צבעונית, בן זכרון יעקב, שנולד בברלין בעת טיול משפחתי. מילדות נמשך עזז לארכיאולוגיה ולגילוף, אך כנער התנדב להגנה ואחר כך לפלי"ם, לצי המסחרי הבריטי ולבריגדה היהודית. בשהותו עם הבריגדה באיטליה שמע על אומן מצבות בבולוניה, ועם תום המלחמה התייצב אצלו ועבד כשוליה כמה חודשים כשהוא לומד את רזי החציבה, הסיתות והפיסול באבן.
הבריגדה הביאה את עזז גם להולנד, שם פגש ציירת שהייתה לאשתו הראשונה. היא זיהתה את כישוריו האמנותיים, ודרכה התוודע לראשונה לקדרים, שבעבורם הקרמיקה היא אמנות ולא רק טכניקה לייצור חפצים שימושיים.
עם פרוץ מלחמת השחרור חזר הזוג לארץ. עזז התגייס לצה"ל ושירת בקהילת המודיעין, כשהוא נע ונד בין הנגב והערבה לבין בירות אירופה, בין הבדואים שאותם הכיר מילדות ממסעותיו עם אביו חובב הסוסים, לבין משיכתו לאמנות.
הנישואים אמנם עלו על שרטון ובני הזוג התגרשו, אך עם שחרורו מהשירות ב-1953 בחר עזז לחזור להולנד, כדי ללמוד קרמיקה תעשייתית ובמיוחד כימיה והנדסה קרמית. באותן שנים שימש חודשים אחדים כשוליה של האמן ההולנדי שבאס סטאוטהאמר, כשהוא לומד את אומנות הוויטראז'. משסיים את מסלול לימודי הקרמיקה, הכיר יהודי אנגלי, שדרכו הגיע לנהל בית מלאכה לקדרות בלונדון, ושם הכיר את יפה, שלמדה פסיכולוגיה קרימינולוגית בליון. באותה שנה, 1955, השניים התחתנו.
באחד מביקורי המולדת פגש עזז באירוע חברתי את אהרן רמז, חבר ילדות ומפקד חיל האוויר לשעבר. רמז בדיוק התמנה למנהל החטיבה התעשייתית ב"כור", שהייתה לבעלים של סולל בונה. הוא שאל את עזז לפשר תוכניותיו, וזה סיפר לו על כוונתו לרכוש ניסיון באנגליה, כדי לחזור ולנסות לגייס כסף להקמת מפעל לכלים קרמיים בבאר שבע.
רמז קפץ על המציאה, ושיתף את עזז במידע על בית החרושת שנבנה באותם ימים בבאר שבע, כשהוא מציע לו להקים שם מחלקה לקרמיקה אמנותית, במטרה לנצל את החללים הריקים הנוצרים על העגלות שנכנסות עם הכלים הסניטריים לתנור השריפה.
עזז זינק על ההזדמנות בשתי ידיים. הוא קיווה להקים סדנה שתפיק סדרות קטנות של כלי בית דקורטיביים שיתבססו על עיצוביו בסגנון אישי, תוך שהם עשויים בייצור תעשייתי אך גימוריהם ועיטוריהם ייעשו בעבודת יד. דרך מכרים פגש את פנינה (זמיר) עמיר, שהייתה חסרת מושג בקרמיקה אבל התעניינה בתחום, ובעזרתה יצר את הקולקציה הראשונה של כלי הבית האמנותיים שהיו לאבן דרך בתרבות המקומית.
נגב, קרמיקה. באמת
הכלים הוצגו בגלריה "טרקלין" בחיפה, התגובה הייתה חיובית, והאור הירוק ניתן. עזז חתם עם כור על חוזה לחמש שנים, שבמסגרתו התחייב להקים מחלקה לייצור כלי קרמיקה אמנותיים ולהביא אותה למצב שבו תוכל לפעול באופן עצמאי. הוא לימד קבוצת עולים (בעיקר עולות) חדשים את מלאכת העיטור, והצליח לשכנע את יפה אשתו לקחת תחת אחריותה את השיווק. בתחילה הוצגו הכלים במשרדי כור ברחוב אלנבי בתל אביב, וכעבור חצי שנה נשכר בשבילם אולם תצוגה ליד כיכר דיזנגוף.
עזז היה אחראי לעיצוב הכלים, התבניות ורוב דוגמאות העיטורים, ואילו נשות הסדנה עמלו על ציור הדוגמאות שנבחרו. כל דוגמה זכתה ל-15 גרסאות בלבד, ומדי שלושה חודשים עוצבה סדרת קישוטים חדשה. שמו של עזז נחתם בתחתית הכלי והיה לחותם איכות אמנותית, וגם אחרי שעזב את ניהול המחלקה עם תום החוזה ב-1960, ועמיר מונתה למנהלת האמנותית, עדיין נחתמו כלים אחדים בשמו – אף שדוגמאותיהם כבר עוצבו בידיים אחרות.
בספר "חומר כשפה, שפה כחומר", שיצא לאור במלאות חמש שנים לייסוד בית בנימיני, סיפר עזז בראיון לאביבה לימון, כי בעיצוב הכלים הושפע מהחוויות החזותיות שנטבעו בו בנגב - זיכרונותיו מהמדבר, עקומות הסלעים, היובש, קשיות הנוף ורכותו.
ב-1963 הוזמן לתקופת שהות (רזידנסי) באנגליה, והשתקע שם עם יפה ושני ילדיהם. עזז הקים סטודיו, ויצר בו בעיקר ויטראז'ים וקירות אמנותיים. מעת לעת פיסל בעיקר לעצמו, תרם יצירה לבית החולים "שיבא" והציג תערוכת פסלים בגלריה "מבט" ב-1987. המחלקה לקרמיקה אמנותית בחרסה עברה תהפוכות, ידעה מאבקים פנימיים, וב-1966 נסגרה.
כשאין תעשייה, אין זהות מקומית
מאז שנפתח השוק הישראלי ביתר שאת לאריחים וכלים סניטריים מיובאים, הטלטלה שפקדה את המפעלים הישראליים הייתה עצומה: מפעלים לייצור קרמי תעשייתי אוחדו, צומצמו, נקלעו ליחסי עבודה קשים, והנהלות התחלפו. ב-1993 מצאה את עצמה חרסה מונפקת, יחד עם חברות נוספות של כור, בבורסה לניירות ערך בתל אביב; ב-1999 נמכרו אחזקותיה של החברה-האם "מרחב" לחברה פרטית; ומאז עברה כמה ידיים, עד שב-2011 נרכשה החברה על-ידי יואב גולן כחלק מקבוצת "חמת".
לפני ארבע שנים הקימה חמת בטורקיה מפעל לכלים סניטריים. מנכ"ל הקבוצה, רועי רגרמן, אמר השבוע שהחברה אינה מסוגלת להתמודד יותר מול התוצרת הטורקית הזולה, וכי עד היום יועדה תוצרתו של המפעל בטורקיה לשוק האירופי. בעוד שהממשלה הטורקית מסבסדת את מפעלי ייצור הפורצלן בטורקיה, והסכם הסחר בין שתי המדינות ביטל את מכסי המגן על הייבוא לארץ, הרי שבישראל אפילו ההחלטה לקנות מעל 15% תוצרת כחול-לבן בפרויקטים ממשלתיים כמו "מחיר למשתכן" (שהעדיפו להזמין כלים סניטריים מטורקיה וסין, לטענת רגרמן) – אינה נאכפת.
באומן מציינת, כי סגירת התעשייה – ואיתה הזהות התרבותית שהיא יצרה – היא אחד ממחירי הגלובליזציה. "גורל הייצור התעשייתי בשדה הקרמיקה, כגורל הייצור התעשייתי המקומי בשדה הטקסטיל ובתחומים נוספים, הוא תהליך מאוד מצער", היא אומרת. "אנחנו בפתחו של עידן חדש, שחווה איבוד ומחיקה של זהות מקומית, וזו מוחלפת ב'זהות פינטרסט'.
"הגאונות של עזז בשנות ה-50 היא בהצלחה שלו לעבוד לצד המפעל ולנצל את המשאבים והיכולות הקיימים ממילא, לפיתוח שפה אמנותית אישית. באירופה, השילוב הזה בין הייצור התעשייתי לסטודיו שפועל במקביל ומייצר כלים יותר אמנותיים, מניב גופי עבודות מרתקים. רוזנטל, וודג'ווד, מייסן ואחרים עובדים לצד הסדרות התעשייתיות שלהם עם מעצבים שיוצרים סדרות קטנות ומיוחדות, והם אלו שממתגים את המפעל ככזה שמתעדכן עם תחום העיצוב. זה בדיוק מה שהשכיל עזז לעשות לפני 65 שנים.
"בתור מרצה, אחד הדברים המתסכלים הוא לגלות לסטודנטים שהם יוצאים לעולם נטול תעשייה מהסוג הזה. תעשייה ממוקדת תרבות כבר כמעט לא קיימת בארץ. אם רוצים לעבוד עם התעשייה, צריכים לנסוע לטורקיה, לירדן, לסין – וזה כבר משהו שונה לגמרי".
מחירי הפריטים מתחילים להאמיר
ומה עולה בגורלם של כלי "חרסה" האמנותיים משנות ה-50-60 שעדיין מסתובבים בשוק? לאלה יש ביקוש בשוק האספנות. בעיקר בארץ, אבל לא רק.
אמנון גרוף הוא מעצב, ארט-דירקטור, מרצה ואספן נלהב, ואת חרסה הוא זוכר מילדות. הוא נולד בקיבוץ בית קמה, ומאוחר יותר עברה משפחתו לבירת הנגב. "הזיכרון הראשון שלי הוא חרסה בבית", הוא מספר. "תמונות של לנין, תמונות של סטאלין, וחרסה. כשהקימו את המפעל הייתי בן שש. אבא שלי עבד בסולל בונה, שהיה ממש צמוד לחרסה, וכל יום שישי היינו בשוק המכירות של כלים סוג ב' שהתקיים במפעל. להורים היו כוסות קפה שחור קצרות וארוכות, ואהילי קרמיקה תלויים על שרשראות מתכת, וואזות לפרחים. כשהייתי בן 13 קיבלתי מנורת שולחן עם אהיל של חרסה. אני ממש זוכר את ההתרגשות שלי. המנורה אצלי עד היום.
"יום אחד, כשלאמא כבר הייתה עובדת זרה, ראיתי שבאחד הכלים נשבר חלקיק קטן. שאלתי מי שבר, והיא אמרה שהמטפלת. אמרתי – טוב, אני לוקח את זה; ואמא אמרה – אולי תקח את כל החרסות? נשארו 20-30 כלים מסדרות שונות, ובלילות הם התרבו אצלי. היום יש לי 500", הוא מחייך.
עד לפני כעשר שנים, אומר גרוף, לאספנים היה יותר קל. כשהתגעגע, רכש כלים בשוק והמחירים לא היו יקרים. מאז שנכנסו בתי המכירות הפומביות לתמונה, האמירו המחירים: במכירות האלה, כלים גדולים יכולים להגיע גם לדרישת תשלום של אלפי שקלים. יש גם קבוצות אספנים בפייסבוק, ואפשר גם למצוא פריטים בודדים, בעיקר קטנים, במחיר של 100-150 שקלים לפריט.
אחד האספנים הגדולים של "חרסה" בישראל הוא יונתן לבני, מבעלי בית המכירות "אשתר" והמנכ"ל שלו. לבני מוצא בעיטורים של עזז וחרסה השפעה של סגנונות שנות ה-50 בקרמיקה העולמית, וגם של אמנים כמו פבלו פיקאסו, ששלחו ידם גם בציור על עבודות קרמיות.
הכלים האמנותיים של חרסה, הוא מספר, הגיעו עד ארצות הברית, ושם הם עדיין מבוקשים לאו דווקא כאומנות ישראלית אלא כפריטי נוי המשתייכים לעיצוב ה- Mid-century modern כמו שנקראים שם עיצובי שנות ה-50.
"בארץ התחיל בעשר השנים האחרונות תהליך של גילוי מחדש של הקרמיקה הישראלית כפריטי אספנות, ופתאום איזה כד שהיה זרוק אצל סבתא מעל הארון במטבח והפכו אותו וראו שהוא של חרסה, קיבל ערך מוסף. מצד שני יש לא מעט אספנים של קרמיקה ישראלית, ויש הרבה פריטים בשוק. עדיין אפשר למצוא פריטים בעשרות שקלים בודדים – אם אלו הפריטים הקטנים והפחות מעניינים. אבל כשזה מתחיל להגיע לפריטים יותר נדירים, פריטים גדולים שמתאפיינים בצורות א-סימטריות ובעיטורים מיוחדים – המחירים מגיעים לאלפי שקלים".
והנה, למרות הביקוש ולמרות ההכרה בערכם התרבותי והאמנותי של כלי הקרמיקה שיוצרו כאן במשך השנים, כאשר ביקש לאחרונה מיקה אדלר, אחד האספנים הגדולים והמוכרים של קרמיקה ישראלית, למכור את האוסף שלו - לא נמצא ולו גורם אחד שמעוניין ויכול לרכוש את האוסף בשלמותו. וכך, האוסף נמכר כשהוא מפוזר בין רוכשים רבים. חבל.
ואיך נראה הבית של מיקה אדלר לפני פיזור האוסף? אין בתים כאלה:
