שום דבר בחזותו של הבניין הישן ברחוב צ'לנוב בדרום תל אביב לא מסגיר את העובדה שבקומה השנייה מסתתר אוצר בלום, חתיכה של היסטוריה ארץ ישראלית. בדירתו השמחה והאקלקטית של מיקה אדלר נמצא אחד האוספים המרשימים, הגדולים והמגוונים של קרמיקה תעשייתית ישראלית, אותה אדלר אוסף בקנאות כמעט דתית במשך למעלה משני עשורים. כ-600 אגרטלים וכדים, שאחריהם תר ברחבי ישראל והעולם, ממלאים מדפים שלא נגמרים ונישות חבויות, וכוללים מגוון אדיר של פריטים משנות ה-30 של המאה שעברה עד שנות ה-70, רובם מתוצרת מפעלי ''נעמן'', ''חרסה'' ו''לפיד''.
בשנים האחרונות גובר בישראל העניין בכלי הקרמיקה שיוצרו בארץ בעבר. הכלים הללו, שניתן היה למצוא כמעט בכל בית משנות קום המדינה ועד לשנות ה-70, לא תמיד קיבלו את ההערכה שהגיעה להם. הם נתפסו כמקור לגאווה לאומית, אך גם לוו ברגשות נחיתות, שהגיעו מתוך המשיכה והגעגוע למה שיצרו באירופה לפני מלחמת העולם השנייה.
כיום הם זוכים לעדנה מחודשת, גם אם באיחור של כמה עשורים. סחר נלהב בכלים "מבית סבתא" מתקיים בשווקים, במכירות פומביות ובאינטרנט, ותערוכות מעלות אותם על נס. ב''בית בנימיני'', למשל, התקיים בשבוע שעבר שיח נלהב סביב תערוכה שנאצרה מתוך האוסף של אדלר (ופתוחה עד 24 בפברואר).
המגמה המבורכת הזו נמשכת כבר כמה שנים. ב-2010, במסגרת אירועי "בתים מבפנים" בתל אביב, התפתל תור ארוך של מבקרים מביתו של אדלר עד לקצה הרחוב. כולם באו לחזות באוסף, להתעטף בנוסטלגיה מחבקת ולהוכיח פעם נוספת כי הקלישאה "אתה לא יודע מה יש לך עד שהוא איננו" נכונה (ותסלח לי ג׳וני מיטשל על התרגום החופשי).
דרך הפיכתו של אדלר לאספן נשמעת כמו סיפור אהבה הוליוודי. ב-1990, כשהוא בן 29, עלה לישראל מגרמניה. הוא התמקם בדירה שבה הוא גר עד היום, והחל לעבוד כדייל בחברת תעופה. מפגש מקרי באחת העצירות בניו יורק היווה את נקודת ההתחלה: בעודו מטייל בשוק פשפשים מקומי, צד את עיניו אגרטל של חברת ''לפיד'', שבתחתיתו הכיתוב ''ישראל''. לאחר שרכש את האגרטל החל אדלר להתעניין ביצרני הקרמיקה המקומית המתועשת. אט אט, מתוך עניין שהלך והתפתח, קנה אגרטלים בודדים נוספים, אך עדיין לא הגדיר את עצמו כאספן. רק כשמישהו מהצד העיר שקומץ האגרטלים בביתו נראים כמו התחלה של אוסף, החל להתייחס אליו ככזה.
הקריירה האווירית שלו הסתיימה בסוף שנות ה-90, וכבר שנים שהוא עובד בספרייה של מכון גתה – מכון התרבות של גרמניה, מוקף באוסף של אלפי ספרים. "אספנות זה אופי", הוא אומר לנו בראיון שקיימנו איתו בדירה, וכל החפצים מסביב כמו מהדהדים את תשובתו: כמעט כל הרהיטים והחפצים בבית נאספו מהרחוב ועברו טיפול מסור תחת ידיו, בתקופה בה הציבור בארץ עוד לא גילה את הערך שבחפצים ישנים, והשליך החוצה ללא היסוס גם פריטי באוהאוס מקוריים. עינו החדה של אדלר לא פספסה אותם.
המינימליזם המודרניסטי בסלון שלו נראה כניגוד משלים לתצוגה המתפקעת של כלי הקרמיקה. הוא אומר כי הכמות הגדולה היא זו שיוצרת את יופיו של האוסף. בעוד שאגרטל בודד יכול להיות מעניין ואסתטי בפני עצמו, אין לו סיכוי להתחרות בעושר הוויזואלי של עשרות או מאות אגרטלים. למעט ספריית מדפים אחת, שבה נשמרה אחידות של צבעי שחור-לבן-אפור, וגם כד אחד מסוים של ''חרסה'' ב-12 גרסאות שונות (שאת כולן עיצב נחמיה עזז), לאדלר אין חוקיות או היררכיה בהצבה. שורות שורות של אגרטלים וכדים בסגנונות ובצבעים משתנים מוצגים על המדפים, ומכניסים הרבה חום ושמחה אל הבית.
חוץ מאופי, "לאסוף זו אובססיה", מוסיף אדלר. בשנות ה-90, טרום עידן המידע הרשתי, רק טיפים שעברו מפה לאוזן, או המלצות שקיבל, הביאו אותו לשווקים שונים, לבתים של זרים ולמפעלים, בחיפושיו אחר אוצרות. כשהחל את מלאכת האיסוף היה רוכש את הכלים בזול, מאחר שהביקוש עוד לא היה קיים. עם עליית המחירים, בעקבות העניין המחודש בהם, לא חדל מרכישות, אך מערכת השיקולים הפכה מורכבת יותר. "אתה חושב – קנייה גדולה בסופר, או שני כדים", הוא אומר ומחייך.
מאלמנטים אירופיים לנוף מדברי
בישראל של המאה ה-20, החל משנות ה-30 ולמשך כחמישה עשורים, התקיימה תעשיית קרמיקה מפוארת, עד שקרסה ונעלמה. מפעלים רבים הרכיבו את הפאזל הקרמי הציוני המתועש, כשהמוכרים שבהם היו לפיד, חרסה ונעמן. אך לא רק הם. גם קדר, פל-קרמיק, כפר מנחם, בית היוצר, קרמוס, קרנת, קרמיקלין, ברור חיל ומפעלים נוספים היו חלק מפס הייצור הקרמי.
הסגנון בתחילת הדרך, בשנות ה-30, התאפיין בשילוב נופים של טבע אירופי ובהבלחה של אלמנטים מתקופות האר-נובו והאר-דקו. הכלים של לפיד וחרסה, שעוצבו בשנות ה-50, היו בעלי סגנון מודרניסטי, וכיאה לזרם, עשו שימוש נרחב בגיאומטריה ובעיטורים מופשטים. דגמים שיוצרו באותה תקופה באירופה השפיעו רבות גם על העיצוב בארץ, וכך למשל, אליזבת כהן, אמנית הקרמיקה הנודעת של מפעל לפיד, טענה כי אין באמת דבר הנקרא "קרמיקה בעלת סגנון ישראלי", ויצרה פריטים בעלי נופך בינלאומי.
אולם היו גם ניסיונות רבים לייצר שפה ישראלית מקורית. נחמיה עזז האגדי, שהקים את המחלקה האמנותית במפעל חרסה בבאר שבע (שפעלה בין השנים 1966-1956), טען כי הצורות שיצר הושפעו מהנוף המדברי ועיצב את הכלים בחומר ובצבעוניות מקומיים. גם במפעל נעמן עודד שמעון בדר, המעצב הראשי, את העיצוב המקומי המקורי.
איפה המפעלים היום?
מפעל לפיד המשיך לפעול בדרום תל אביב עד לסגירתו בראשית שנות ה-90. חרסה, שהיה בעל אחת המחלקות האמנותיות המפורסמות, אמנם פועל עד היום, אך מתמקד בייצור כלים סניטריים. ומפעל נעמן, שפעל באזור הקריות ונסגר ב-1996, הפך מאז לרשת המוכרת כלי בית תחת השם "נעמן פורצלן", ומתחזקת קווי ייצור בתורכיה ובסין.
סיפורה של תעשיית הקרמיקה הישראלית נגדע מוקדם מדי, והמומחים לדבר מונים כמה סיבות. בעולם מסורת של תעשיית הקרמיקה והפורצלן נבנית במשך דורות, כשהיא מתפתחת ומשתכללת היא מחלחלת אל התרבות והאתוס המקומיים. הרכיב הכה משמעותי הזה, של הקשר הרגשי שנוצר בין הצרכן למוצר, היה חסר במדינת ישראל הצעירה. די להסתכל על אותה קרמיקה אירופית אליה היו נשואות עיניהם של המפעלים הישראליים בתחילת דרכם, כדי להבין את חשיבותה של מסורת יצרנית ארוכת שנים.
מפעלים שנסגרו או נמכרו לאחר עשורים בודדים של פעילות הם פסיק בדפי ההיסטוריה. תעשיית הקרמיקה הישראלית לא קיבלה הזדמנות לגדול ולהתפתח. בין אם האשמה ביבוא ההמוני הזול מסין ובכוחות השוק, או בחוסר יכולתם של הישראלים בשנים ההן להעריך את התוצרים המקומיים ולהיגמל מההעדפה האוטומטית של כל דבר שהוא ''לא מכאן'' – התוצאה מעציבה.
העצוב מכל בסיפור היעלמותה של תעשיית הקרמיקה מהנוף הישראלי, ועל כך מספר גם אדלר, היא התנערותם של המפעלים עצמם, שהשליכו לפח את הזיכרון וההיסטוריה של הכלים שייצרו. באלה שקיימים עדיין אין תיעוד, ארכיון או תצוגה של מוצרי העבר. אדלר, שבאופן טבעי ניסה לקבל מידע הישר מהמקור, נתקל בחומה של חוסר עניין. הוא מתאר את חווית הביקור בחרסה ואת ניסיונו לתקשר עם אנשיה כמתסכלים ומאכזבים. אחרי עשייה פורצת דרך, במפעל שמו את עברו הקרמי המפואר באחת האסלות שהם מייצרים, ופשוט הורידו את המים.
האגרטל שמצא אדלר בשוק הפשפשים בניו יורק, שבו החל מסעו הקרמי, מוצג בימים אלה יחד עם פריטים נוספים מהאוסף שלו בתערוכה Look alike, שאצרה עינב ברנס אליאסוב ב''בית בנימיני''. אדלר מברך על כל הזדמנות להציג את הפריטים שאסף ולשתף בידע העשיר שצבר. כמי שתורם לשימור זכרה של הקרמיקה התעשייתית הישראלית, הוא רואה בכך אחריות אישית וכבוד גדול, והגמול בעיניו הוא הקהל הרב שמבקר בתערוכה מאז פתיחתה, מביע עניין ומאותת לו כי ליבו תמיד היה במקום הנכון.
- איפה: בית בנימיני, רחוב העמל 17, תל אביב.
- מתי: עד 24 בפברואר 2018.
------------------------------
עוד על אספנות בעולם העיצוב: לחצו על התמונה לסיפור על הרהיטים שנשכחו על הגג והיום נמכרים במכירות פומביות
