שנת הוולנס שלי: היא עייפה מדי, מבזבזת יותר מדי, לא אוהבת את הגוף שלה ולא מצליחה למצוא זוגיות. חגית גינזבורג יוצאת לנסות לתקן את כל התחומים בחייה - כתבה ראשונה בסדרה >>
זו כנראה הסיבה לכך שנשארתי בדירה האחרונה שלי שנתיים וחצי, במקום להתחפף משם כמה חודשים אחרי שנכנסתי אליה. יש רגע כזה, כשאת נכנסת לדירה חדשה, ואת יודעת שעשית טעות נוראית. וזה בדיוק מה שקרה לי עם הדירה הזאת - לא בגלל הדירה עצמה, שהייתה סבירה באופן יחסי לדירות בסטנדרט שלה. היא לא הייתה הדירה שחלמתי עליה, היא הייתה הדירה שהתפשרתי עליה, כי כשאת מתחילה לחפש דירה חדשה, יש לך רשימה ארוכה של דרישות, ואחרי המפגש החזיתי עם שוק הנדל"ן הישראלי הרשימה מצטמצמת ל"שכר דירה סביר וגג שלא מתפורר מעל הראש". אבל היא הייתה בסדר, ויכולתי לראות את עצמי גרה שם כמה שנים. רק שהיא הגיעה עם תוספת שלא ציפיתי לה - שכנים מהגיהנום.
רעש שחודר מתחת לעור
בחלוקת השטח המשונה של הבניין הקטן ההוא שגרתי בו בגבעתיים, שכולל שתי קומות וארבע דירות בלבד, השכנים מהקומה התחתונה ניכסו לעצמם את החצר האחורית של הבניין. רצה הגורל והחצר הזאת שכנה ממש מתחת, ובסמוך, לחלונות הדירה שלי. ועוד רצה הגורל שהשכנים האלה היו מסוג האנשים שמתעוררים בבוקר ואומרים לעצמם: "יא! איזה כיף לחיות בווילה מבודדת!" למרות שהם גרים בבניין משותף בעיר צפופה. האנשים האלה הפכו את החצר לאלמנט המרכזי בבית שלהם והרגישו כנראה שהם מוכרחים לארח בה בכל רגע נתון - חברים של הילדים, חברים של המשפחה, בני משפחה, חברים של בני המשפחה.
החיים בפאניקה מתמדת
הניסיונות לפנות ללב של השכנים האלה לא צלחו. כשניסיתי לבקש שקט, הם גיחכו לי בפנים. כשניסיתי להתיידד איתם, הם ניצלו את היחסים הטובים כדי להפיק עוד אירועים. וככה, במשך שנתיים וחצי, חייתי בפאניקה תמידית מהאפשרות שאגיע הביתה ואסבול מרעש איום ונורא. שנתיים וחצי שבמהלכן נאלצתי מספר רב מדי של פעמים להימלט מהבית בשעות לא נוחות, כמו שישי בצהריים, כי הרעש היה כל כך בלתי נסבל. בקיץ האחרון הם אפילו התעלו על עצמם, שיפצו את החצר והוסיפו לה בריכה - בריכה! - וכך העברתי את יולי־אוגוסט בהימלטות תמידית מהבית שלי ובתפילות שקטות שהחופש הגדול כבר יסתיים, קיבינימט.
לא תכננתי לכתוב על השכנים מהשטן ועל מעבר הדירה שהגיע בעקבותיהם בפרויקט הזה, בעיקר כי לא חשבתי שזה קשור לוולנס שלי. אבל עכשיו כשאני כאן, בדירה החדשה והנהדרת שלי, שמשקיפה לנוף פנורמי ואינה כוללת שכנים נוראיים, אני מבינה כמה זה לגמרי כן. כשאת חיה לצד אנשים כאלה, את לא יודעת אם תצליחי לנוח בסופ"ש, אם הדירה שלך לא תסריח מהמנגל שלהם בערב חג, אם לא תחזרי הביתה אחרי יום עבודה ארוך לצלילים של עשרות ילדים צווחנים בחצר שנמצאת בטאבו בתוך תנוך האוזן שלך (גם זה קרה). את לא יודעת מתי תיערך המסיבה ההמונית הבאה שתזרים עשרות בני נוער שיכורים לבניין שלך, ומתי תתעוררי בשתיים בלילה מצרחות של הבת המתבגרת של השכנים והחברים שלה.
להתעופף ולא להתפשר
כשגיליתי לפני חודשיים שאותם שכנים רכשו את הדירה הסמוכה אליהם וכעת הם צפויים להשתלט אפילו על חלק נרחב יותר של הבניין, ידעתי שזה הקיו שלי להתעופף משם. לא רציתי להתמודד שוב עם הדבר הזה שנקרא "מעבר דירה", העדפתי לעבור כריתת שחלות בלי הרדמה, אבל ידעתי גם שאם אני באמת רוצה לשפר את איכות החיים שלי ולהתמסר לתהליך הזה שלקחתי על עצמי, הבית חייב להיות מקום נעים ומוגן שכיף לחזור אליו. אי אפשר לעשות שינוי אמיתי כשאת גרה בסביבה שמאמללת אותך.
הייתי נחושה הפעם לא להתפשר, לא משנה כמה זה יעלה. וככה מצאתי דירה מהממת, בבניין חדש שזה עתה סיימו לבנות, וגייסתי את מעט הכוחות שיש לי בימים אלה כדי להוציא את המעבר הזה לפועל. בכל פעם שעמדתי לקרוס תחת הלחץ והחרדה, עצמתי עיניים ודמיינתי את עצמי במרפסת החדשה שלי, מוקפת בצלילים שאינם ילדים ובני נוער צורחים, וככה שרדתי את זה.
4 עצות שקיבלתי מהקואוצ'רית שלי*:
1. שינוי מורכב משלושה שלבים: מודעות, בחירה ואחריות. המודעות היא לקראת מה שעומד לבוא, להכין את עצמך לכך שזה לא יהיה פשוט אבל לנסות לצייר לעצמך בראש תמונה בהירה של איך זה ייראה - בהירות מפחיתה סטרס.
2. הבחירה מתמקדת בבחירה לקחת דברים ברוגע, לשמור על שיח פנימי חיובי, להיות פתוחה לתקלות ושיבושים ולא להתרגש מהם. לזכור שהמעבר יוביל למשהו חיובי ורצוי, גם אם הוא כרוך בקשיים.
3. האחריות היא הדרך שבה הדברים יוצאים לפועל. לתכנן הכל לפרטי פרטים, לערוך סדר עדיפויות (אין צורך לתלות את התמונות על הקירות ביום הראשון, זה יכול לחכות). להיות מסוגלת לבקש עזרה מהחברים והמשפחה, שיהיה מישהו שיבוא לעזור לתלות דברים ומישהו שיביא אוכל.
4. והכי חשוב, בלי הלקאה עצמית. בלי לשאול את עצמך 'למה לא תכננתי את זה טוב יותר?' ולמה לא עשיתי כך וכך. דברים משתבשים במעבר דירה וזה בסדר גמור.
*אורית פרי, מאמנת ומפתחת אישית בארגונים ועסקים
180 אלף שקל חובות - היום שבו החלטתי להיכנס לחשבון הבנק שלי:
