"איך יגיע קץ העולם?" שאל המשורר את המדען - וכתב שיר מפורסם
אחד משיריו הידועים של רוברט פרוסט, "אש וקרח", נכתב אחרי שיחה שלו עם האסטרונום רוברט שייפלי, אבל נראה שהיצירה הושפעה ממקורות השראה נוספים
ב-1919 פגש המשורר רוברט פרוסט אסטרונום בשם רוברט שייפלי ושאל אותו כיצד יבוא העולם אל קיצו. שייפלי, לדברי פרוסט, השיב כך: "או שהשמש תתפוצץ ותשרוף את כדור הארץ, או, אם כדור הארץ יינצל איכשהו, הוא יקפא לאיטו בחלל".
שייפלי היה בטוח שהשיחה הזאת הייתה מקור ההשראה לשירו של פרוסט "אש וקרח" (כאן בתרגומי):
הָאִם קֵץ הָעוֹלָם יָבוֹא בְּאֵשׁ?
אוּלי בְּקֶרַח, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים.
אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ,
לכן אֶתְמֹךְ בְּמִי שֶׁמְּצַדֵּד בָּאֵשׁ.
אֲבָל אִם הַחֻרְבָּן יִהְיֶה כָּפוּל,
אֲנִי יוֹדֵע דֵי הַצֹּרֶךְ עַל שִׂנְאָה,
לוֹמַר שֶׁקֶּרַח וְחֻרְבָּן קָפוּא
יָכוֹל לִהְיוֹת גָדוֹל
וְגַם לִפְעוֹל.
זהו אחד משיריו המוכרים ביותר של המשורר האמריקאי הנודע, לצד "הדרך שלא נבחרה", והוא הופיע בספרו "ניו המפשייר" מ-1923, שזכה בפרס פוליצר.
הקשיבו לשיר בשפת המקור:
סכנה, שתיקה ממושכת
האסטרונום שייפלי התפעל מכך שהמדע יכול להשפיע על השירה. הוא כנראה לא ידע שלשירו של פרוסט הייתה השראה אחרת: החלק "תופת" מתוך "הקומדיה האלוהית" מאת דנטה. יש מי שמוצאים הקבלה בין תשע השורות שבשיר של פרוסט לתשע הטבעות של השאול אצל דנטה, כמו גם בהצטמצמותו של השיר בסופו לשתי שורות קצרות, שמזכירות את הירידה דמוית המשפך אל התופת. גם החטאים המוזכרים אצל דנטה – אלה של התאוותניים והגרגרנים – מעלים על הדעת את אותו "חֵשֶׁק מְרַחֵשׁ", המקביל לאש, המוזכר בשיר של פרוסט (אם כי הם נמנים עם "שבעת החטאים" המוכרים בנצרות, עוד לפני דנטה, שרק היטיב להגדיר ולתאר אותם ביצירתו). ב"תופת" של דנטה מתוארים הבוגדים בבני משפחתם ובמולדת, וכן מי שרצחו אורחים, בגדו באדונם או חיללו את הקודש, שכולם כלואים בתוך קרח: "רֹאשׁי הסבתי וממולי ראיתי/ מתחת לרגליי אגם קפוא, פניו/ כמותם זכוכית הבדולח/ ולאו דווקא של מים" (תרגום: אריה סתיו).
אין ספק שפרשנותו של האסטרונום, כאילו שירו של פרוסט דן בשתי האפשרויות של קץ העולם, מוגבלת. שייפלי מתייחס רק למה שנראה על פני השטח. לכאורה יש בשיר רק תשובה לשאלה הפשוטה: האם העולם ייחרב באש או יקפא. אבל קריאה לעומק חושפת שעניינו האמיתי של השיר הוא רוח האדם וקשריו עם הזולת. מה עלול להביא לסכסוך, או לעימות בין אנשים קרובים? תוהה פרוסט, ומנסה להשיב: עוצמה יוקדת של כעס, או לחלופין, קור מקפיא ועז לא פחות של טינה. ברור לגמרי שהמשורר נזכר בחוויות אישיות ורגשיות עזות. הוא כותב זאת במפורש: "אֲנִי טָעַמְתִי חֵשֶׁק". לכאורה, הטון קליל ושיחתי: "יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמְרִים", הוא כותב, כאילו מדובר בדיון שבו מובעות דעות שונות וסותרות, כאילו שהוא באמת מטה להן אוזן כדי לקבוע את עמדתו. אבל היא הרי כבר ידועה לו: גם קיפאון ביחסים יכול להביא לקיצם, בלי הרבה דרמה, ולפעמים שתיקה ממושכת יכולה להיות הרסנית יותר מאשר להט הוויכוח וסערת המריבה.
בתרבות הפופולרית מופיעים אזכורים רבים לשיר "אש וקרח", שגם מופיע בתוכנית הלימודים לבחינת הבגרות באנגלית בישראל: השיר העניק את שמו לסדרת ספרי הפנטזיה "שיר של אש ושל קרח" מאת הסופר האמריקאי ג'ורג' ר"ר מרטין, הופיע כמוטו בספר "ליקוי חמה" בסדרת הספרים "דמדומים" מאת סטפני מאייר, ושורות ממנו מצוטטות אפילו במשחק הווידיאו "החיים מוזרים: לפני הסערה". לורנס תומפסון, הביוגרף של פרוסט, סבר שהשיר הוא "מופת של דחיסות", ורבים מסכימים איתו.
איזו טרגדיה מסתתרת ב"דרך שלא נבחרה" של פרוסט? הקליקו על התמונה:
