מה הייתה "הדרך שלא נבחרה" של רוברט פרוסט, ואיזה אסון מסתתר בה
דורות של תלמידים מנתחים את שירו של המשורר האמריקאי על היער הצהוב ושני השבילים. מעטים יודעים שמאחורי השיר מסתתרת בדיחה, שהובילה לטרגדיה איומה
זמן לא רב אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה, שלח המשורר האמריקאי רוברט פרוסט (1963-1874) שיר חדש שכתב, "הדרך שלא נבחרה", לאחד מחבריו הקרובים - המשורר האנגלי אדוארד תומס. פרוסט לא העלה על דעתו מה תהיה עוצמת השפעתו של השיר, ואיזו תמורה יחולל בחייו של החבר. מן הסתם, הוא גם לא שיער בנפשו שהשיר יתפרסם ויצליח בצורה יוצאת דופן, יופיע במשך שנים רבות באנתולוגיות וייבחר ב-2000 לשיר האהוב ביותר על בני ארצו.
עשרות שנים אחרי שנכתב, תלמידים ברחבי העולם ממשיכים ללמוד אותו. השיר נלמד גם בישראל, בתוכנית של לימודי האנגלית בבתי הספר התיכוניים, כמעין אבן יסוד של הספרות האמריקאית. אין כמעט בוגר תיכון ישראלי שלא שינן אותו ופירש את סמליו: היער המצהיב המסמל את החיים, ושתי הדרכים המסמלות את הבחירות הבלתי נמנעות שכל אדם ניצב בפניהן שוב ושוב.
הנה השיר, כפי שתורגם לעברית על ידי אמיר אור, תחת הכותרת "השביל שלא נבחר":
שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,
אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב,
אֵינֶנִּי יָכוֹל – אָז עָצַרְתִּי לַחְשֹׁב,
מַרְחִיק אֶל הָאֶחָד מַבָּטִי לְלֹא סוֹף
לְאָן שֶׁפִּתּוּלָיו נֶעֶלְמוּ בָּעֵשֶׂב;
לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת,
אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה,
שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת;
אַךְ שְׁנֵיהֶם הָיוּ נְתִיבוֹת עֲזוּבוֹת
שֶׁמִּדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה,
וּבַבֹּקֶר הַהוּא הִשְׂתָּרְעוּ לִקְרָאתִי
בְּשַׁלֶּכֶת שֶׁאִישׁ לֹא הִשְׁחִיר אֶת פָּנֶיהָ.
אָהּ, הָרִאשׁוֹן – לְיוֹם אַחֵר נְצַרְתִּיו!
אַךְ יָדַעְתִּי שֶׁנָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב,
וְסָפֵק אִם אָשׁוּב עוֹד אֵי־פַּעַם הֵנָּה.
אֵי־שָׁם, אֵי־פַּעַם, לֹא בְּלִי אֲנָחוֹת
בַּחֲלֹף הַשָּׁנִים אֲסַפֵּר זֹאת בְּקוֹל:
שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת –
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.
אלפי תלמידים ברחבי העולם נאנחים ביחד עם הדובר ולומדים להסביר שאת האנחה אפשר לפרש בשני אופנים: כמביעה סיפוק ורווחה, כי הבחירה הצליחה, או ככזאת שמביעה צער וחרטה, שהרי "נָּתִיב מוֹבִיל אֶל נָתִיב", ואין דרך חזרה. כמו כן תוהים לא פעם הקוראים ומנסים לנחש מה הייתה הבחירה שעליה נכתב השיר. הדובר מדגיש כי שני השבילים לא היו שונים מהותית זה מזה: "לַשֵּׁנִי אָז פָּנִיתִי, מְבַקֵּשׁ לְהַשְׁווֹת,/ אִם רָאוּי הוּא יוֹתֵר, כִּי גַּם הוּא כֹּה יָפֶה,/ שׁוֹפֵעַ רֹב יֶרֶק, וּמְעוּט עֲקֵבוֹת". כלומר, שתי הדרכים היו כמעט זהות בעיניו, אבל בסופו של דבר החליט לפסוע בשביל שהיה שונה רק במעט: "מְעוּט עֲקֵבוֹת"; כלומר, בנתיב השגור פחות, המקורי יותר, זה שפחות אנשים בחרו בו. האם התכוון לבחירה של מקצוע? של אישה? של עיר מגורים? מתברר שלא.
פרשנות ויזואלית לשיר של פרוסט:
עימות והשפלה בלב היער
הסיפור העומד מאחורי השיר, מצמרר ומזעזע. פרוסט האמריקאי ניסה בשלב מסוים של חייו להגר לאנגליה יחד עם אשתו ומשפחתו הגדולה (שישה ילדים נולדו להם במרוצת השנים, אך לא כולם שרדו). ניסיונו כחוואי בניו המפשייר לא צלח, והוא ניסה את מזלו מעבר לאוקיינוס. בשנים שבהן חי באנגליה התיידד עם כמה אנשי ספרות מקומיים, ביניהם המשורר אדוארד תומס (1917-1878).
כמה חודשים אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה, שבה נהרגו 16 מיליון בני אדם ונפצעו 20 מיליון, טייל פרוסט עם תומס באזור כפרי הסמוך לביתו. השניים נתקלו בשומר צַיִד שטען כי הם מסיגי גבול, איים עליהם בנשקו ואילץ אותם לסגת. תומס חש מושפל והיה בטוח שחברו סבור שהוא חדל אישים ופחדן גמור. הוא לא הצליח להשתחרר מזיכרון המקרה והרגיש נלעג ומיוסר. למרות התיעוב שרחש למלחמה בכלל וללאומנות בפרט, העימות השפיע עליו עד כדי כך שהוא שקל להתגייס לצבא כדי להוכיח לעצמו שאינו עלוב נפש. התלבטויותיו והיסוסיו נמשכו, עד שפרוסט כתב עליהם את השיר "הדרך שלא נבחרה", שאותו שלח לתומס. "שְׁנֵי שְׁבִילִים נִפְרְדוּ בְּיַעַר צָהֹב,/ אַךְ לָלֶכֶת בַּשְּׁנַיִם, הִרְהַרְתִּי בְּעֶצֶב,/ אֵינֶנִּי יָכוֹל", כתב.
היה בו, בשיר, מסר אישי מבודח שהתבסס לא רק על ההתלבטויות של תומס אם להתגייס, אלא גם על חוויותיהם המשותפות של שני היוצרים בחיק הטבע: לא פעם חיפשו השניים פרחי בר או קיני ציפורים במהלך טיוליהם, ובסופה של הדרך נזף תומס בעצמו על כך שבשביל שבחר לא הגיע אל האוצרות שקיווה למצוא. פרוסט השתעשע מכך שנבצר מחברו לחוש מרוצה ומסופק, ולכן הקניט אותו: "לא משנה באיזו דרך תבחר, תמיד תיאנח ותצטער שלא בחרת בדרך האחרת".
השיר השפיע על תומס עמוקות, הרבה יותר מכפי שפרוסט התכוון, ותומס הגיב אליו בזעם. פרוסט ניסה להפיס את דעתו, להסביר לו את נימת הלגלוג המבודחת הקלה שבה השתמש במילה "אנחה", אבל תומס לא נרגע, והחליט להתגייס.
פרוסט חזר לארצות הברית ולקח איתו לשם את בנו של תומס. מלכתחילה תכננו לגור בניו המפשייר בשכנות: זאת הייתה "הדרך האחרת", שתומס לא בחר בה. הדרך שבה הוא בחר הובילה אותו לשדה הקרב באראס, צרפת, שם נהרג בחג המולד של 1917. לימים כתב פרוסט במכתב לאחד מידידיו כי תומס היה "האח היחיד שהיה לי אי פעם". בעיתון הבריטי "דיילי מייל" תואר תומס כ"גאון שנהרג רק משום שלא הבין בדיחה".
פרוסט גילה שוב ושוב שקוראיו אינם מבינים את ההלצה. "השתדלתי להבהיר שאני מתבדח", אמר לקהל בהקראה באחת המכללות, "אבל לא הצלחתי". פרוסט הוסיף ואמר בלטינית: "Mea Culpa" - כלומר: "זו אשמתי".
