פרופ' נתיבה כפתורי מגיעה לראיון עם חולצה פרחונית, שרשראות צבעוניות ושלל צמידים מרשרשים. היא נראית כמו אמנית או אשת רוח, אף שמדובר באדם שאמור להיות הרבה יותר שמרן: פרופ' כפתורי היא חוקרת ומרצה בתחום המתמטיקה ומדעי המחשב. היא כתבה מאמרים, לימדה והרצתה באוניברסיטאות בכל העולם, אבל החוויה שהכי זכורה לה הייתה השנה שבה חיה במדינת בנין שבמערב אפריקה ולימדה סטודנטים מקומיים. קודם לכן לימדה באוניברסיטת אילינוי שבארצות הברית, ומשם נסעה ליבשת השחורה והייתה צריכה להסתגל לתנאי לימוד שונים לגמרי.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- עברה מקרוואן בגליל לטראומה בארה"ב: "להתקדם, למרות הפחד"
"בעיר הבירה, פורטו נובו, יש מכון למתמטיקה ולפיזיקה, שאליו הגיעו דוקטורנטים דוברי צרפתית מכל מיני ארצות ביבשת", היא מספרת. "היה מחשב אחד לכולם, וספרים בכלל לא היו. אני הבאתי איתי חמש קופסאות מלאות בספרי לימוד באנגלית וכמה מחשבים, ובכל פעם שבעלי היה בא לבקר אותי, הוא היה מביא עוד".
באותה תקופה, 2003, לא היו הרבה נשים מערביות באפריקה, ודאי שלא ישראליות, אבל פרופ' כפתורי רגילה להיות חלוצה ולהתמודד עם סיטואציות לא שגרתיות: היא למדה מדעי המחשב כשסטיב ג'ובס עוד היה תלמיד תיכון, וביל גייטס טרם נולד; היא חקרה את ההבדל המגדרי ביחס למחשבים ולמתמטיקה הרבה לפני שמישהו חשב שצריך לעודד בנות ללמוד את התחום; היא הייתה תלמידת תיכון בפריז בזמן מהפכת הסטודנטים ב-1968 וברחה מבית הספר כדי לראות את המהפכנים עולים על בריקדות; היא חלתה – והחלימה – מסרטן שד ואיבדה תינוק שהגיע אחרי שלוש בנות. על כל אלה היא מספרת ב"שולחנות וסיפורים", ערבי הרצאות בהשתתפות מרצים שונים שנערכים בבית אריאלה בתל אביב. המתכונת היא שכל הרצאה נמשכת עשר עד 15 דקות, אבל לפרופ' כפתורי יש סיפורים לפרק זמן הרבה יותר ארוך, ללא ספק.
צפו בתמונות מבנין:
הישראלית היחידה
כפתורי (69) נולדה וגדלה בתל אביב, עיר מגוריה עד היום. כשהייתה בת 12 נסע אביה, הצייר דוד כפתורי, לצייר בפריז, והיא, אמה ואחיה הצעיר עברו לגור בקיבוץ גשר הזיו. לאחר שנתיים הצטרפו לאב וגרו בפריז חמש שנים, כך שבתוך פחות משלוש שנים היא נאלצה להפוך מילדה עירונית לקיבוצניקית יחפה ואחר כך לנערה פריזאית. לא פלא, היא אומרת, שעד היום מקנן בה חיידק הטיולים, והיא מסתדרת עם כל אוכלוסייה שהיא. "השנה הראשונה בקיבוץ הייתה קשה", היא נזכרת. "צחקו עליי, ומיד הבנתי שאני צריכה לעבוד קשה כדי להתקבל. ביקשתי שיקנו לי חזייה כמו לכולן, עבדתי בפלחה, ובהדרגה נהייתי קיבוצניקית. מילדה עדינה וביישנית נעשיתי מישהי חזקה עם ביטחון עצמי. גם המעבר לפריז היה קשה, כי לא ידעתי צרפתית ולא היו לי בגדים בסגנון ששלט שם. בנוסף, מנהלת התיכון הקרוב לבית שלנו הייתה אנטישמית ולא רצתה לקבל אותי, אז נאלצתי ללמוד בבית ספר מקצועי של בנות שנשרו ממקומות אחרים. הייתי תלמידה מצטיינת, אבל הייתי צריכה ללמוד לתפור ולבשל עד שהוריי חסכו מספיק כסף כדי לשלוח אותי לבית ספר פרטי. שם כבר למדתי צרפתית, ובעיקר הצטיינתי במתמטיקה".
באותן שנים עברו טלטלות גם על ישראל וגם על צרפת. "ב-1967, באמצע מבחן גמר, מישהו העביר לי פתקה שבה היה כתוב: 'המלחמה התחילה'. אחרי הניצחון בששת הימים פתאום ראינו הרבה יהודים, שעד אז הסתירו את יהדותם, הולכים עם מגן דוד. בשנה שלאחר מכן, במהלך הבגרויות, החלה מהפכת הסטודנטים; כל הלימודים בוטלו, ואת הבגרות בכתב עשו בעל פה. אני לא ויתרתי על ההתרחשויות: הלכתי לראות את הבריקדות ברחוב עם הסטודנטים עליהן, ונשמתי את גז הצחוק ואת פצצות הדמע שזרקו השוטרים. הרגשתי שאני חלק מההיסטוריה".
לארצות הברית הגיעה לאחר שירותה הצבאי, כשהתחתנה עם אמריקאי. הנישואים החזיקו מעמד רק ארבע שנים, אבל היא כבר הייתה במסלול אקדמי מהיר באוניברסיטת צפון-מזרח אילינוי ובאוניברסיטת אילינוי שבשיקגו שבה כתבה את הדוקטורט שלה. בהתחלה חקרה את נושא המגדר ביחס למחשבים, אבל אחר כך עברה למתמטיקה. "תחום המחשבים עוד היה חדש, ומאוד עניין אותי ההבדל בין בנים לבנות בגישה למשחקי מחשב. עברתי על המון תוכנות לימוד ומשחקי מחשב וראיתי שאין לי תוצאות משמעותיות. מתברר שאין הרבה הבדל בין בנים לבנות בתחום הזה, אבל מצאתי שהילדים לומדים מהמחשבים את מה שמעניין אותם, ולאו דווקא מה שהמתכנן רצה".
חלק מהמחקרים עשתה בבתי הספר של שלוש בנותיה, שנולדו לה מנישואיה השניים, ליואל הדס. היא כתבה ספרים, העבירה הרצאות וקורסים, וב-2003 הגשימה חלום והצטרפה לתוכנית פולברייט האמריקאית, שבמסגרתה מתבצעים חילופי סטודנטים, חוקרים ומרצים בין מדינות מפותחות למדינות העניות ביותר בעולם. "מכיוון שאני דוברת צרפתית, בחרתי בבנין, אבל התקשורת עם המוסדות שם הייתה קשה, כי בקושי היו להם מחשבים. גם הלילות הראשונים היו קשים: בארבע בבוקר התעוררתי מהתרנגולות, ובחמש בבוקר מקריאות המואזין. התלמידים עצמם היו ברמה גבוהה: ילדים ממשפחות מיוחסות או כאלה שנחשבו לחכמים במיוחד וקיבלו מלגה. לימדתי אותם מתמטיקה, מחשבים ואנגלית, והם היו מנומסים, סקרנים ושקטים. רבים מהם נולדו למשפחות פוליגמיות, ואחד מהם היה ילד מספר 100 של אביו. לבנות שלימדתי כבר היה ברור שהן לא יחיו בכזאת משפחה".
כאישה ישראלית, פרופסור למתמטיקה, חברותית ואנרגטית, לא פלא שכפתורי נעשתה אטרקציה באפריקה. "ארגנתי המון כנסים והופעות, והרבה אנשים רצו להכיר אותי. כל ערב הייתי מארחת אנשים מהאוניברסיטה, אמנים מקומיים או תלמידים. הייתה לי מרפסת גדולה בבית, וכל מי שהיה עובר, היה נכנס. גם הוזמנתי לבקר בכפרים, ראיתי טקסים דתיים וערכתי תערוכת אמנות. הייתי הישראלית היחידה בבנין, והמקומיים מאוד התעניינו בישראל - ארצו של ישו".
הרגשתי שאני נקרעת
לצד ההצלחות היו גם התמודדויות. שנתיים לאחר הולדת בתה השלישית נכנסה שוב להיריון, הפעם עם בן, לו ציפתה רבות. היא אפילו נתנה לו שם, אלא שהוא מת בעודו עובר. בהמשך חלתה בסרטן השד ועברה ניתוח והקרנות. כעבור שלוש שנים חזרה המחלה, והפעם היא נאלצה לעבור כריתה ושחזור. ההפלה הכפויה, המחלה והניתוחים הקשים הם צלקות שהיא לא שוכחת, ואת התרפיה שלה היא מוצאת בצ'י קונג, בכתיבה, במשחק ובציור.
היא אמנם נולדה לאב צייר, אבל החלה לצייר בעצמה רק אחרי גיל 40. "הייתי מאוהבת באבא שלי, והיו בינינו יחסים נפלאים", אומרת פרופ' כפתורי, "אבל כמה שהתעניינתי באמנות ונמשכתי לאמנים, מעולם לא ציירתי. ב-1991 גרנו בפריז, ואבא שלי בא לבקר אותי. אלה היו עשרה ימים שבהם ביקרנו בכל המוזיאונים בעיר, וביום שהוא עזב, התחלתי לצייר. שלחתי לו העתקים של הציורים שלי, והוא מאוד עודד אותי".
אביה נפטר ב-2001. שלוש בנותיה - שרון (39), שירה (36) ושומרת (34) - נולדו וגדלו בארצות הברית, למדו בישראל וחזרו לאמריקה יחד עם הוריהן. לפני כחמש שנים חלתה אמה של כפתורי, והיא ובעלה חזרו לארץ. "הייתה תקופה שהבנות היו בארץ ואנחנו נשארנו בארצות הברית בגלל העבודה, ועכשיו זה ההפך", היא אומרת. "אני נודדת בין אמא שצריך לטפל בה בארץ לבין הבנות והנכדה שנמצאות באמריקה. בהתחלה הרגשתי שאני נקרעת, אבל יש לי אופי שתמיד רואה את הטוב שבכל דבר. החיים שלי טובים ומלאים, למרות הקשיים: אני מתעמלת, מלמדת אנגלית ומתמטיקה בבתי ספר תיכון, משחקת בתאטרון אפריקאי-ישראלי וכותבת ספר על אבי".
מה גרם לצלמת תם ביקלס לנסוע לאפריקה? הקליקו על התמונה:
