את כוסות הקפה במזכירות של קיבוץ פֶּלֶך שבגליל המערבי מניחים על פרצופו של קארל מרקס. דיוקנו המזוקן של מנהיג הפועלים מעטר את התחתיות הפזורות על שולחן הישיבות, שעליהן גם תמונות של טרקטור חורש בשטחי גידולי השדה, פינג'אן על האש וגם התב"ע היישובית בשלל צבעיה. כך נראה קיבוץ כהלכתו: על המדפים נצמדים הקלסרים, כתף אל כתף, מתויגים תחת הכותרות מע"מ, מס הכנסה, בנקים, תכנון ובנייה, תיקי חברים ועוד. תצלום האוויר המסורתי התלוי על הקיר מאשש את מה שכבר ידוע - אנחנו נמצאים בליבו של יישוב אינטימי, עגול, על פסגתו של הר.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- "מה אשאיר אחריי", תהה הסופר - ולא דמיין שאוצרותיו ייזרקו לרחוב
131 אנשים מתגוררים בפלך, ששמו כמו נלקח מספריו של טולקין או ממחזותיו של ניקולאי גוגול. זה הגיוני, מכיוון שבמקור היה פלך אמור להיות קיבוץ של עולי ברית המועצות, שהוקם רק כדי להיכשל ולהיוולד מחדש כפרויקט סוציאליסטי ניו־אייג'י.
הכירו את פלך:
מזכירת הקיבוץ היא טל חכים־דרומי, בת 36, שהביוגרפיה שלה היא תמצית השמאל המסורתי: קיבוץ רמת השופט, קומונרית בשומר הצעיר, חיילת בנח"ל. בקולה הרם והבטוח היא מספרת שהגיעה לפלך לפני 17 שנה כדי לתקן את השבר הרעיוני של הקיבוצים בישראל, לא פחות. "פלך עלה על הקרקע ב־1980, כשהתנועה הקיבוצית ניסתה להקים פה קיבוץ של יוצאי ברית המועצות. לא ברור מי חשב שזה יעבוד", היא מספרת. "מתוך 20 משפחות שבאו לכאן, נשארו חמש. זה מקום רחוק, מבודד, וממילא באותה תקופה רוב הקיבוצים קרסו והפכו ללא רלוונטיים".
רגע לפני שהוחלט על פירוק הקיבוץ, פנתה התנועה המיואשת לגרעינים של השומר הצעיר שחיפשו את עצמם, ואיפשרה להם לממש את חזונם על ראש ההר. "הרעיון להקים קיבוץ מאוד קסם לי", משחזרת חכים-דרומי. "ככל שהתבגרתי, הקיבוץ שלי ויתר על כל הערכים שהיו לו. חיפשתי מקום להגשים את הערכים שעליהם התחנכתי, והבנתי שבקיבוץ שלי כבר אין יכולת לממש את זה".
בפלך מצאו היא וחבריה פריקסטים מתקלפים, כמה בתי עמידר שאיכלסו את שורדי העולים מברית המועצות, מבנה ישן ועזוב ששימש בעבר כחדר אוכל, והרבה פוטנציאל. עם המרכיבים הללו החליטו להקים קיבוץ מזן חדש — קיבוץ של קבוצות. "הקיבוץ שלנו בנוי על ערבות הדדית בין חבריו. הכסף שמרוויחים כל החברים מופנה חזרה אל הקהילה ומסבסד בריאות, חינוך וכו'", מסבירה חכים-דרומי. "אבל הקיבוץ שלנו מכיל בתוכו עוד קבוצות קטנות יותר, אינטימיות".
המבנה המוזר של קיבוץ בתוך קיבוץ, שעל פניו נשמע כאילו הוא קורס אל תוך עצמו, דווקא הצליח. את פלך מרכיבות היום שש קבוצות, שכל אחת מהן היא מעין משפחה מורחבת: נמרוד, רוח, חמה, מפרצים, רכס ושורדי העולים מברית המועצות, שגם הם סוג של קבוצה. כל קבוצה מחליטה מה רמת השותפות בתוכה, ומה אופי ההתנהלות המשותפת שלה. בקבוצת, נמרוד, למשל, שחכים-דרומי משתייכת אליה, חברים עשרה מבוגרים ו-13 ילדים. הם מנהלים חשבון בנק משותף, חולקים מטבח וסלון משותפים ומתייעצים זה עם זה על הכל, החל ממספר המלפפונים שצריך לקנות בכל שבוע ועד לניהול קריירה ואופן גידול הילדים.
זה לא מעייף?
"מאוד", אומרת חכים-דרומי. "אלה חיים שמתאימים לאנשים שאוהבים לדבר. אלה האנשים שגרים פה".
חידוש נוסף של פלך קשור במקורות ההכנסה שלו. אמנם, יש פה לול ורפת קטנים, מטע אבוקדו צעיר ועוד כמה ענפי חקלאות, אך מקור ההכנסה העיקרי הוא המפעל החינוכי "פרדס", המוגדר כ"מרכז להעצמת החינוך הערכי־חברתי", ושבו עובדים כמחצית מחברי הקיבוץ. גם מי שלא עובד שם, מתפרנס בעיקר ממקצועות החינוך והטיפול. אני מנסה לברר באיזו זכות מקימים קיבוץ בזמן שכל הרעיון הקיבוצי מתפרק מסביב. "הערכים של הקיבוץ מאוד רלוונטיים להיום, הבעיה הייתה האופן שבה יישמו אותם", מסבירה חכים-דרומי. "אנשים בגיל שלי בחברה הישראלית מחפשים להשתייך, להיות חלק מקהילה, לעבוד בעבודות משמעותיות. אנשים מחפשים לחיות בסולידריות".
בתפוסה מלאה, כמו בתל אביב
ואכן, נראה שהרעיון של קיבוץ קבוצות מתלבש היטב על אנשי דור ה־Y, שהתבגרו והקימו משפחות רק כדי לגלות שאין להם סיכוי לקנות דירה, לבלות עם חברים או לעבוד במשהו שאינו כרוך בישיבה מתמדת מול מחשב. היום מתגוררות כאן 30 משפחות צעירות, והקיבוץ נמצא בתפוסה מלאה (מהבחינה הזו, הוא לא שונה מתל אביב: כל פריקסט הפך כאן לבית, כל חדרון מאוכלס במשפחה). בימים אלה מוקמים בתי קבע חדשים המשקיפים על הנוף הנהדר וגם מבנה חדש למזכירות ולגני ילדים. 20 משפחות נוספות נמצאות ברשימת המתנה, מחכות שאחד הפריקסטים יתפנה כדי שיוכלו להיכנס אליו ולהתחיל בתהליך הקליטה, שאורך שנתיים תמימות.
יעל הירש בנתה את בית הקבע שלה מבוץ (ראו תמונה גדולה למעלה). קמין מחמם את הסלון וממלא אותו בריח עדין של עשן, מדפי הספרים שקועים בקיר פינת האוכל, ובחצר כלוב עם גורי חולדות שהילדים מריצים על זרועותיהם. סולם חבלים תלוי על עץ הזית בחוץ, ורקפות צומחות בין חגבי הסלעים. היא בת 45, במקור מחולון, שיערה קצר והסוודר שלה בצבעי האדמה. התגלגלה בין כל מיני מקומות, ולפני 12 שנים הגיעה עם בן זוגה לפלך, אחרי ששמעו על המקום מחברים. הם נשארו שבועיים כדי להבין מי נגד מי, ואז החליטו להתמקם. כאן גם נולדו שני הילדים שלומדים היום בבית ספר אנטרופוסופי. "כל העניין של הקבוצות הרגיש לנו נכון", אומרת הירש. "כל החיים שלי חייתי בקבוצות - הנוער העובד, שנת שירות, הצבא. חיינו כקבוצה בקיבוץ אלמוג ליד ים המלח, עד שהיא התפרקה. חיפשנו קהילה אחרת, וכאן מצאנו את התשובה".
היום היא הדוורית של הקיבוץ, אחראית על סידור הרכבים וגם מנהלת את מטע האבוקדו. במקצועה היא קדרית, ויש לה סטודיו שבה היא מעבירה סדנאות. באופן רשמי היא חלק מקבוצת מפרצים, "אבל אני כבר לא ממש חלק מהפעילות שלהם, אחת היחידות בקיבוץ שחיה בלי קבוצה".
למה?
"כי הקבוצה נהייתה לי גדולה מדי".
זה לא כמו בכדורגל, שאפשר לעבור קבוצה?
"אפשר. אבל שאר הקבוצות שקיימות פה, פחות מתאימות לי".
זה שאת לא בקבוצה אומר שאת בודדה?
"חס וחלילה".
לשווק את הקומונה
הדרך לפלך מאתגרת את גלגלי הרכב, שמפרפרים במקומם. כדי להגיע לכאן, תוכלו לטפס בכביש הבין־עירוני העולה מצומת כרמיאל, אבל אני הקשבתי לווייז והגעתי דרך היישובים הערביים בענה ודיר אל־אסד. העלייה מתנקזת לשיפועים בלתי אפשריים, הסמטאות צרות לכדי טירוף, אבל הדרך הקשה משתלמת. בסופה תתחברו לכביש גלילי העוקב אחר קו הרכס בתוך חורש ירוק וצהוב. תצטרכו עוד לעבור דרך היישוב הקטן תובל והכרמים שלו כדי להיתקל בשלט שיוביל אתכם ימינה לפלך. משם תוכלו להשקיף מערבה אל הים וקו החוף שבין נהריה להר הכרמל. קומץ הבתים של פלך מקיף את הכיכר היחיד והג'ימבורי. האירוסים, הרקפות והכלניות צומחות כאן פרא. עצי לימון, שקד, תפוז וזית. אופני הילדים מושלכים בין הסביונים והתורמוסים. הירוק ירוק מאוד.
כרמל ויינגרטן־כץ חברה גם היא, כמו טל חכים-דרומי, בקבוצת נמרוד. יש לה בית שבו היא מתגוררת עם בן זוגה ושלושת ילדיהם, אבל אני פוגש אותה במרחב המשותף של הקבוצה, שבו מטבח וסלון. יש כאן הרבה מאוד ביצים ורסק עגבניות, קערת פירות שופעת, כוס קידוש ופמוטים לשבת וזוג בקבוקי בירה ריקים על השיש. על הקירות פוסטרים בסגנון מאואיסיטי. ויינגרטן-כץ היא בת 38, במקור מקיבוץ עברון שליד נהריה, עובדת כמנחת קבוצות ומשווקת במרכז החינוכי "פרדס". כאשת שיווק, היא מודה, קשה לה לשווק את הקומונה שבה היא חיה. "מצד אחד, זה לא רגיל, אבל מצד שני, זה גם לא אקזוטי", היא מסבירה. "בסוף אני חיה במשפחה גרעינית, אנחנו כולנו הטרוסקסואלים, ואין אצלנו חילופי זוגות. מה שייחודי זה שאנחנו מנסים לקיים ערבות הדדית, לחיות ביחד, קצת כמו חמולה".
את הכסף שלהם הם מעבירים לחשבון משותף שמממן מזון, חינוך, בריאות ונסיעות לכל חברי הקבוצה. מדי חודש הם מקצים לכל משפחה גם סכום כסף פרטי, שמוגדר ל"מותרות" — בגדים, נופש, בילויים. פעם בשבוע הם נפגשים כדי לקבל החלטות שקשורות לקיבוץ, לקריירה ולחינוך הילדים. "אנחנו מגדלים ביחד את הילדים בהמון מובנים", היא אומרת.
למה שאני ארצה שאחד השכנים יגדל את הילדים שלי?
"כי זה מאוד עוזר", היא מחייכת. "אם אני מאחרת לאסוף אותם מהגן, יש לי למי לפנות, וזה לא נשמע מוזר. לא אומרים: 'מה הנודניקית הזו רוצה עכשיו'".
לאחרונה, למשל, ערכו דיון בשאלה אם מותר לאפשר לילדים לשחק בצעצועים כמו רובים ואקדחים. "בסופו של דבר", מוסרת ויינגרטן-כץ, "ההחלטה העקרונית הייתה שאסור".
מסיבת פורים בפלך:
זקנים ומרגישים צעירים
אניה ומישה בלייניס הם הזוג המבוגר ביותר בפלך. חייכנים, חביבים, מצליחים להסתדר בעברית, שרידים של ניסיון השווא להקים כאן קיבוץ סובייטי בשנות ה-80. הטלוויזיה בסלון ביתם הקטן פתוחה על הערוץ הרוסי, והחלון משקיף אל הים התיכון. הסוודרים שלהם רקומים, ובוויטרינה צוברות כוסות קריסטל אבק.
היא בת 81 והוא בן 82, ניצולי שואה. המשפחה שלו ברחה מאודסה לסיביר, וב־1946 התמקמה בסטלינגרד. המשפחה שלה ברחה מסטלינגרד לאוזבקיסטן וחזרה אחרי המלחמה להריסות העיר המעשנות. שם הם הכירו, שם התחתנו ב־1961, שם נולדו שני הילדים. היא הייתה רופאה, והוא מהנדס בניין. "כשאמרו לילד שלנו שהוא צריך להסתלק מבית הספר בגלל שהוא יהודי, הבנו שצריך לעזוב", מספרת אניה.
הם עלו ארצה ב־1990. על ישראל ידעו קצת. "ידענו שיש פה יהודים", אומרת אניה. "להגיד שידענו לאן אנחנו באים? לא", ממשיך אותה מישה. בהתחלה גרו בחיפה, אבל אחרי חצי שנה התייצבו באולפן שלהם כמה אנשים מהתנועה הקיבוצית ומילמלו משהו על קיבוץ פלך. הם בקושי ידעו מה זה קיבוץ, עברית לא ידעו בכלל, אבל החליטו ללכת על זה. עשו הכשרה של שנה, ואז נדחסו לתוך בית עמידר שמשקיף מערבה. אניה עבדה במטבח של הקיבוץ, ומישה, מהנדס הבניין שחצה את גיל ה־50, הפך לפתע ללולן. "היו איתנו עוד 20 משפחות. כולם דיברו רוסית", אומרת אניה. "הסתדרנו", ממשיך מישה. "אומרים שקיבוץ טוב לחלוצים ולזקנים. אנחנו מסכימים עם זה".
למה דווקא אתם נשארתם? הרי רוב המשפחות שבאו איתכם עזבו.
אניה: "היינו מבסוטים".
מישה: "בסך הכל, כן".
הבת שלהם גרה בקיבוץ, דור שני לקיבוצניקים; הבן עזב וגר לא רחוק, ביקנעם. יש גם שתי נינות. בתחילת שנות ה-2000, כשהחלו לזרום לפלך כל מיני צעירים אידיאליסטים עם שמות כמו כרמל ויעל, הם נלחצו. "בהתחלה חששנו, אבל עכשיו אנחנו שמחים שהם פה", אומרת אניה. "כשאתה בתוך הזקנים, אתה מסכן. כשאתה בתוך הצעירים, אתה גם צעיר", משלים אותה מישה.
מישה בלייניס. "אומרים שקיבוץ טוב לחלוצים ולזקנים"(צילום: גיל נחושתן)
לא הזויים
את סתיו ושחר פדרמן־קורן אני מוצא בזמן שהם ממיינים זעתר. הם חלק מקבוצת חמה, ואנחנו משוחחים במרחב המשותף של הקבוצה, שדי מזכיר את המרחב המשותף של קבוצת נמרוד, רק שלהם יש גם חדר עבודה עם מחשבים ומקרר חדש יותר.
הם בני 32, ללא ילדים. היא ממרכז תל אביב והוא מקיבוץ דליה, והם הכירו בצבא. הוא הנדסאי אדריכלות נוף שעובד בעיריית כרמיאל כסגן מנהל מחלקת גנים ונוף, והיא עושה תואר שני בכלכלה באוניברסיטת חיפה ומתפרנסת כמתרגלת. "באופן ביזארי, חמישה מתוך 70 המבוגרים בקיבוץ הם בוגרי החוג לכלכלה באוניברסיטת חיפה", אומרת סתיו. "בחוג חושבים שפלך זה יישוב ענק".
בקבוצה שלהם חברים עשרה מבוגרים, אבל רק שבעה מהם חיים בשיתוף כלכלי מלא, והשאר בשיתוף חלקי. בניגוד לנמרוד, כאן אין תקציבים אישיים, אלא קופה אחת שמשותפת לכולם ומסבסדת את כל צורכיהם. אם זה נשמע לכם מסובך, זה קצת נכון. "במקור היו כאן שתי קבוצות - ברנש ומפרש", מספר שחר. "הן התאחדו לקבוצת הכרם, אבל אחרי כמה שנים הגיעה קבוצה חדשה שנקראה באמת, ולפני שש שנים התאחדנו לקבוצה אחת".
איך בחרתם את השם חמה?
סתיו: "עברנו תהליך ארוך, שבמסגרתו כל אחד עשה מדרש שם וניסה לשכנע את החברים, אבל לא הצלחנו להחליט, וזה היה מתיש. ואז מישהו העלה את השם חמה, וכולנו אמרנו: 'יאללה, סבבה'. תוך חמש דקות התקבלה ההחלטה".
למה השם כל כך חשוב?
סתיו: "כי זה כמו שם משפחה".
אני מנסה להבין מה היתרון של שיטת החיים בקבוצה. סתיו, שעוד יבוא יום והיא תהיה דוקטור לכלכלה, מסבירה: "כל אחד מגביל את עצמו בכמה כסף הוא יכול להוציא, ורוב האנשים עושים את זה באופן לא מודע או לא מתוכנן. אנחנו עושים את זה באופן מתוכנן ולא לבד, וזה ההבדל. אנחנו חושבים על ההוצאות שלנו ביחד". אבל ההוצאות הכספיות הן רק חלק מהשותפות הקבוצתית. "הקופה היא אמצעי ולא מטרה", מגדירה זאת סתיו. בין היתר, למשל, דנים חברי הקבוצה בכמה ילדים להוליד. "אנחנו לא מכריחים אף אחד להביא מספר מסוים של ילדים, אבל מה שחשוב זה שאנחנו מדברים על זה", מדגישה סתיו. "הדיבור מאפשר לך לחשוב על דברים שלא היית חושב עליהם לבד. אם אנחנו מדברים, למשל, על ילדים, אנחנו שואלים אם מופעל עלינו לחץ חברתי להביא ילדים, אם עוד ילד יעשה לנו טוב, אם נשמח מזה. כשאני מדברת על הדברים האלה בקבוצה, מי שעוזר לי להחליט גם לוקח אחריות על ההחלטה".
ואיפה מבלה זוג צעיר שגר בפלך?
שחר: "הולכים למסעדה, לסרט, אין הרבה יותר מזה".
סתיו: "אבל אנחנו מסתדרים מצוין גם בלי לבלות כל ערב. יש לנו חיי חברה די עשירים, כי יש לנו אחד את השני".
לפני שאני נפרד מהם, שחר מבקש להבהיר ש"אנחנו לא אנשים הזויים. אנחנו נורמטיבים לגמרי". לדברי סתיו, "אנחנו בסך הכל זוג שמנהל מערכת יחסים הטרו־נורמטיבית ועובד בעבודות די רגילות. החיים שלנו די בורגניים. כולם כאן בקיבוץ די בורגנים, רובם עם שניים־שלושה ילדים, עם השכלה אקדמית, עובדים במקצועות חופשיים, טסים לחו"ל לטייל, יושבים מדי פעם בבתי קפה".
שחר: "וגם חיים יחסית ברווחה. אני רואה בנו מעמד ביניים".
והנה נסגר לו המעגל. מעוז הסוציאליזם של דור ה־Y מאפשר לחברי הקיבוץ להניח את כוסות הקפה שלהם על דיוקנו של מרקס וגם לטוס לחו"ל פעם בשנה. סוציו־קפיטליזם על הרי הגליל, בסלון המרווח המשותף לחברי קבוצת נמרוד, חמה, רכסים וכן הלאה. פיצוח השיטה.
נתראה בפקקים
המסע שלי בין היישובים הקטנים בישראל מגיע אל סופו. "בסך הכל ביקשנו לחיות חיים נחמדים", אומרת לי סתיו לפני שאנחנו נפרדים, ואני חושב שגם שאר האנשים שפגשתי במסע הזה - בשחרות שבנגב, בנמרוד שבגולן, באבנת שבים המלח ובפלך שבגליל העליון — רוצים בסך הכל לחיות חיים נחמדים. לשם כך הם היו צריכים הרבה אומץ, קצת אורח רוח, ואת הכביש שייקח אותם אל קצה ההר או אל עומק המדבר: כמה שיותר רחוק מהפקקים ומהמיינסטרים.
אני יוצא מפלך בדיוק כשסופת חורף מתחילה. טיפות דקות מנקדות את שמשת המכונית הגולשת אל צומת כרמיאל, אל מחלפי הענק, אל חשבונות הבנק הסטנדרטיים. נתראה בפקקים.
מה מיוחד באורח החיים של המשפחה הזו? הקליקו על התמונה:
