צילום: אמיר יהל

180 אלף שקל חובות: היום שבו החלטתי להיכנס לחשבון הבנק שלי

אחרי 14 שנה של התנהלות כלכלית כושלת, החליטה חגית גינזבורג לדפוק חשבון לאוברדרפט. האם היא נגמלה מבזבוזים ומה אפשר ללמוד מתוכנית ההבראה שלה?

תמיד חייתי בתחושה שאני בעצם טינאייג'רית אימפולסיבית בלי שום הבנה ביחסי הכנסות־הוצאות שמישהו היה טיפש מספיק כדי לתת לה כרטיס אשראי. חגית גינזבורג (צילום: גבריאל בהרליה)
תמיד חייתי בתחושה שאני בעצם טינאייג'רית אימפולסיבית בלי שום הבנה ביחסי הכנסות־הוצאות שמישהו היה טיפש מספיק כדי לתת לה כרטיס אשראי. חגית גינזבורג (צילום: גבריאל בהרליה)

המחשבה על התמודדות עם המצב הכלכלי שלי מרחפת מעלי כבר שנתיים בערך. פחות או יותר מהשנייה שבה התחלתי להזמין כרטיסי אשראי חוץ בנקאיים ולחגוג בטיסות לחו"ל וקניות כאילו אני מינימום קדאפי. לקחתי גם שתי הלוואות, אחת מהבנק ואחת מהשטן המכונה "חברת אשראי". והמשכתי לחגוג. אבל עמוק בפנים ידעתי שיגיע הרגע שבו רימון הרסס הזה יתפוצץ לי בפרצוף. וחיכיתי. רועדת מפחד. בסופו של דבר הרגע הזה הגיע אצל הפסיכולוגית שלי, כשהיא הזכירה לי שעדיין לא שילמתי לה את חשבון ספטמבר. הבנתי שאין מנוס, אני חייבת לעשות את הדבר הזה, שמפחיד אותי יותר ממתקפה של חמאס והפרק האחרון של "משחקי הכס" ביחד: להיכנס לראות מה קורה בחשבון הבנק שלי.

 

שנת הוולנס שלי: היא עייפה מדי, מבזבזת יותר מדי, לא אוהבת את הגוף שלה ולא מצליחה למצוא זוגיות. חגית גינזבורג יוצאת לנסות לתקן את כל התחומים בחייה - כתבה ראשונה בסדרה >> 

  

אפס הבנה ביחסי הכנסות־הוצאות

מוזר לחשוב על זה: אישה מבוגרת, בת 36, שמנהלת חיים עצמאיים לגמרי – שוכרת דירה, מחזיקה רכב, אמא חד הורית לכלב, מתחזקת שתי קריירות. כל זה, אבל אין לה מושג מה קורה בחשבון הבנק שלה, מה יורד מתי ומאיפה, כמה בזבזתי וכמה הכנסתי. עלטה מוחלטת. בכל פעם שבה נאלצתי לגלוש לחשבון הבנק שלי, הייתי בטוחה שאחטוף התקף לב. זה תמיד לווה בעצבים רופפים, כאבי בטן וזיעה קרה, ונמנעתי מההתמודדות הזאת ככל האפשר. אבל באותו היום חזרתי הביתה, נשמתי עמוק ועשיתי את זה. ואז הרימון התפוצץ.

 

לקחתי הלוואה. ואז עוד אחת ועוד אחת. הלוואות  נותנות לך אוויר לאיזו שנייה, ואז חוזרות כדי לנשוך אותך בישבן, וכדי להתמודד איתן את זקוקה להלוואה נוספת. וככה את מוצאת את עצמך לכודה בלופ אינסופי של הלוואות וריביות

אין לי מושג איך מתארים התנהלות כלכלית כושלת שנמשכת 14 שנה, פחות או יותר מהרגע שבו עזבתי את הבית של אמא שלי בבאר שבע ועברתי לגור לבד, בתל אביב. תמיד חייתי בתחושה שאני בעצם טינאייג'רית אימפולסיבית בלי שום הבנה ביחסי הכנסות־הוצאות שמישהו היה טיפש מספיק כדי לתת לה כרטיס אשראי. שופינג היה התמכרות לכל דבר: בכל פעם שהרגשתי עצובה, בודדה או מתוסכלת (כלומר אחת ליומיים), קפצתי לקניון, וכשהקניות און ליין נכנסו לחיי, הול הל ברוק לוס, כמו שאומרים.

 

בלת"מים תפסו אותי לא מוכנה: פתאום צריך לשלם חוב למס הכנסה או לביטוח לאומי או לעבור איזה טיפול שיניים יקר. ולא היה לי. אז לקחתי הלוואה. ואז עוד אחת ועוד אחת. הלוואות הן ממזריות ערמומיות. הן נותנות לך אוויר לאיזו שנייה, ואז חוזרות כדי לנשוך אותך בישבן, וכדי להתמודד איתן את זקוקה להלוואה נוספת. וככה את מוצאת את עצמך לכודה בלופ אינסופי של הלוואות וריביות. הו, הריביות, שלא אתחיל אפילו לדבר עליהן.

 

החוב: 180 אלף שקל

מעולם לא ידעתי איך להתנהל נכון עם כסף. סדר העדיפויות שלי היה כזה: שופינג, בילויים ורק בתחתית הרשימה – שכר דירה וחשבונות. יכולתי להימנע מתשלום הארנונה במשך חודשים ארוכים, וגם מחשבון החשמל. פעם אחת אפילו שלחו טכנאי לנתק אותי כי דחיתי את תשלום החוב זמן ארוך כל כך. על חיסכון בכלל אין מה לדבר.

 

וזה לא שלא הרווחתי כסף: הרווחתי, ולא מעט. אבל הכסף ברח לי מהידיים כמו נוזל חמקמק. באותו יום בספטמבר הבנתי שאין יותר מנוס. לא היה לי מאיפה לשלם לפסיכולוגית. לא היה לי אפילו מאיפה לשלם את שכר הדירה. זה היה הרגע שבו עשיתי את הדבר שהכי הפחיד אותי בעולם: יושבת ומביטה לאויב בעיניים - בודקת את חשבון הבנק, את ההלוואות הקיימות, את כרטיסי האשראי, ומחשבת מה בדיוק גודל החוב שלי. אחרי שעתיים של בדיקות וחישובים ישבתי מול פיסת נייר שהיה כתוב עליה הסכום, 180 אלף שקל. לא יודעת מה הייתי יותר: המומה, מבוהלת או גאה בעצמי, על כך שסוף כל סוף התמודדתי עם המציאות.

 

באופן מפתיע לא הגבתי בפאניקה. יש משהו בעצם ההתמודדות שמאפשר לך להביט על המציאות הכלכלית העגומה שלך בשלוות נפש. לפחות התמונה ברורה וחדה. כשזה מגיע למספרים, ככה לפחות הבנתי, עדיף להיצמד לעובדות ולא לשדים בראש.

 

הודעתי לפסיכולוגית שיותר לא אבוא אליה ושכאן מסתיימות שבע וחצי שנים של טיפול, מהסיבה הפשוטה שאין לי יותר אפשרות להקדיש 2,000 שקל בחודש לטיפול. לפחות לא כרגע. היא קיבלה את זה בהבנה
השלב הבא היה להבין שזה המצב, ועכשיו אני צריכה לפתור אותו. ניסיתי לחשב את סך כל ההוצאות שלי, וזיהיתי שמקור הבעיה העיקרי הוא, כמובן, ההלוואות וכרטיסי האשראי, שבולעים אלפי שקלים מהחשבון שלי מדי חודש. הודעתי לפסיכולוגית שיותר לא אבוא אליה ושכאן מסתיימות שבע וחצי שנים של טיפול, מהסיבה הפשוטה שאין לי יותר אפשרות להקדיש 2,000 שקל בחודש לטיפול. לפחות לא כרגע. היא קיבלה את זה בהבנה.

 

הבנתי גם שאני צריכה עזרה מקצועית. גיששתי קצת ברשת, צפיתי בכמה סרטונים ביוטיוב על התנהלות כלכלית נכונה, קראתי כמה דברים שכתב טוני רובינס, ואז עשיתי את הדבר הפרקטי ופניתי לאבא שלי, רואה חשבון במקצועו, וביקשתי עזרה. נתתי לו להסתכל בחשבון הבנק שלי וביקשתי שלא יכעס, שרק ייתן לי עצה.

 

אבא שלי הציע שניגש יחד לבנק, נבקש הלוואה גדולה שתכנס את ההלוואות הקיימות, את המינוס וחלק מהחובות לכרטיסי האשראי, וגם שאפתח חשבון בנק חדש שאליו יזרמו ההכנסות שלי כעצמאית. לחשבון הקיים תיכנס המשכורת שלי מהמגזין שאתם אוחזים בידיכם ו"זהו, עם המשכורת הזאת את צריכה להסתדר, לשלם שכר דירה וחשבונות ולקנות אוכל", אמר. "אבל את חייבת להפסיק לבזבז, אחרת לא תצאי מהברוך הזה".

 

גמילה קרה

העניין עם בזבוזים הוא לא האימפולסיביות שכרוכה בו אלא האלמנט הרגשי. ברור שהתמכרות לקניות נובעת מחוסר רגשי, מניסיון למלא איזה בור בנפש. היחסים שלי עם ענקית הקניות "אסוס" היו מעמיקים יותר מרוב מערכות היחסים האנושיות בחיי – נהגתי להזמין לפחות עשר חבילות בחודש, אם לא יותר. ובין חבילה לחבילה - לקפוץ לסיבוב קניות בקניון.

 

ניסיתי לדמיין את עצמי בעוד עשור, שאלתי את עצמי איפה אני רוצה להיות. ראיתי בבירור דירה בבעלותי וילד או שניים שמשחקים על השטיח בסלון. לא ראיתי שם בגדים עם פיציפקעס מטופשים שהדירה השכורה שלי כרגע מלאה בהם. זה יישמע מטופש, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצלחתי למתוח קו ישר בין ההתנהלות הנוכחית שלי ובין העתיד שאני רוצה לעצמי, והבנתי שמה שקורה היום לא מוביל לאופק שאני רוצה.

 

והיה עוד דבר שחשבתי עליו: החברות הכי טובות שלי, שבתקופה שקדמה ליום ההוא התחילו לדבר פתאום על חסכונות והשקעות. לזו יש קרן השתלמות עם כמה מאות אלפי שקלים, זו רכשה דירה להשקעה. ואני? אין לי אפילו כסף להשקיע במעיל של זארה.

 

גזרתי על עצמי גמילה קרה – הוצאתי את כל כרטיסי האשראי מהארנק, למעט אחד לטובת דלק וקניות של אוכל. ישבתי וניסחתי את הכללים החדשים על דף: לאכול בחוץ רק פעם בשבוע, אין יותר קניות של בגדים, אין יותר פסיכולוגית, ואין יותר קניות רגשיות"
גזרתי על עצמי גמילה קרה - הוצאתי את כל כרטיסי האשראי מהארנק, למעט אחד שיש בו את המסגרת הקטנה ביותר, לטובת דלק וקניות של אוכל. ישבתי וניסחתי את הכללים החדשים על דף: לאכול בחוץ מותר לי רק פעם בשבוע, אין יותר קניות של בגדים, אין יותר פסיכולוגית, ואין יותר קניות רגשיות. ההתנהלות תהפוך להיות במזומן בלבד – בכל חודש אמשוך סכום כסף מהחשבון, ואצטרך ללמוד להתנהל איתו. וזהו.

 

קרן אור בקצה הענן השחור

ההתחלה הייתה די קלה. הייתה איזו אנחת רווחה נפשית כשהבנתי שאני לא צריכה למסמס יותר רגעים קשים רגשית בשיטוט סתמי באפליקציה של אסוס (מחקתי אותה). פתאום עומס החפצים בבית שלי הגעיל אותי – הוא הדהד לי את הקושי הנפשי שסירבתי להתמודד איתו.

 

בתוך חודשיים כבר הייתי במקום אחר לגמרי. מצאתי את עצמי מסכמת בסופו של כל יום כמה כסף בזבזתי, והיו ימים שבהם לא בזבזתי בכלל (אם לא מחשיבים דלק וחשמל, כמובן). שילמתי את כל החובות שלי למוסדות המדינה השונים, כולל דו"חות חנייה (לא יכולה לומר שלא הייתה דמעה או שתיים), וככל שהימים עברו, תחושת הספייס בחיים שלי הלכה וגדלה. פתאום שמתי לב שאין יותר ענן שחור שמרחף מעלי, אותו פחד כלכלי קיומי שתמיד ליווה אותי לכל מקום.

 

בתחילת דצמבר האחרון נכנסתי לחשבונות הבנק שלי, הישן והחדש, וגיליתי שם סכומים מרשימים. הייתי קצת המומה לגלות כמה כסף נשאר לי בחשבון כשאני לא מעלה אותו באש בקניון ובאסוס. לראשונה בחיים שלי יכולתי לנשום.

 

הגמילה משופינג הזכירה לי את ההתמודדות שלי עם הפרעת האכילה - זה הכי קל בהתחלה, כשאת גוזרת על עצמך הימנעות מוחלטת, אבל לאט־לאט הצורך מחלחל לחיים שלך בחזרה. אם לא טעמת שוקולד במשך שנתיים, תגיע הנקודה שבה ממש יתחשק לך שוקולד. ככה זה גם עם קניות ובזבוזים - פתאום אין לי כוח לבשל ובא לי לאכול בחוץ, פתאום ממש מתחשק לי בגד חדש. אני מוצאת את עצמי מדברת לעצמי בלי סוף: "את לא צריכה עוד בגדים, זה סתם סמרטוטים", "תכיני לך סלט בבית, חבל לבזבז 60 שקל על סלט בבית קפה". לפעמים יש שבירות קטנות - אני יושבת על סלט עם חברות. אני מזמינה ג'ינס ב־100 שקל מאיזה אתר. אבל הן קטנות ובעיקר, לגיטימיות, כי אני לא מושלמת.

 

כשמישהו מהחברים שלי מציע שנטוס לחו"ל או נרכוש כרטיסים יקרים לאיזו הופעה, אני מסבירה שאני בהבראה כלכלית, וכולם מהנהנים ומבינים, וגם ממלמלים "איזה כיף לך, כל הכבוד". אני לא מרגישה מסכנה, אני מרגישה שכבשתי הר
כשמישהו מהחברים שלי מציע שנטוס לחו"ל או נרכוש כרטיסים יקרים לאיזו הופעה, אני מסבירה שאני בהבראה כלכלית, וכולם מהנהנים ומבינים, וגם ממלמלים "איזה כיף לך, כל הכבוד". אני לא מרגישה מסכנה, אני מרגישה שכבשתי הר. ולמרות שההבראה הזאת צפויה להימשך חודשים ארוכים, אני כבר רואה איזו נקודת אור מבעד לערפל. החוט המקשר בין ההווה לעתיד, בין הבית הזה שיהיה שלי לילדים שישחקו על השטיח, הולך ונעשה ברור יותר, הולך ומתהדק.

 

5 מסקנות שגיבשתי בתהליך:

 

1. להתמודד עם הברוך: שבו מול חשבון הבנק ופירוט האשראי וחשבו בדיוק מה גובה החוב שלכם. כשתהיה בידיכם תמונה ברורה, תוכלו להתייעץ עם מומחה כלכלי כדי להבין מה הדרך הטובה ביותר לצמצם אותו.

 

2. לא להרגיש מסכנים: אתם לא קורבנות של כלכלה קפיטליסטית אכזרית אלא של התנהלות לא נכונה. נכון, תצטרכו לעשות הקרבות מסוימות בתקופה הקרובה, אבל תחושת הסיפוק תהיה עצומה.

 

3. ידע הוא כוח: קראו על התנהלות כלכלית נבונה, הרשת מלאה בסרטונים ובמאמרים כאלה. זה לא מספיק להתנהל בתוך גבולות ההכנסות שלכם. נסו ללמוד איך תוכלו להגדיל אותן, ואולי בעתיד גם להשקיע ולהרוויח יותר.

 

4. בזבוז הוא לא הפתרון: אם אתם מכורים לקניות, זה הזמן לטיפול רגשי. אם לא תמצאו תשובות בספרים וברשת, ייתכן שישתלם לכם יותר לשלם למטפל מקצועי מאשר להמשיך לבזבז את הכסף שלכם על שטויות.

 

5. להפסיק: להפסיק לבזבז בלי הכרה, להפסיק לחלק לתשלומים (הם גם סוג של הלוואה), להפסיק להיכנע להרגלים הישנים שלכם (למשל, לאכול בחוץ כל הזמן או לטוס לחו"ל על חשבון הלוואה). עברו להתנהלות כספית עם מזומן, שימו בראש סדר העדיפויות תשלומי חשבונות, ואם נשאר לכם קצת עודף – שימו אותו בצד.

 

 

הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: אמיר יהל)
הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: אמיר יהל)
 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד