"היו מקרים שעצבנתי ילדים, אז הם איימו עלי שיביאו צנוברים לכיתה ויזרקו עלי, אבל הם שוכחים להביא צנוברים ולא באמת יעשו את זה. אחר כך הם אומרים שזה בצחוק, למרות שזה בכלל לא קרוב למצחיק. לפעמים ילדים סיפרו בדיחות על אלרגיה ועל צנוברים והתגרו בי. אני מנסה להפסיק אותם או שאני מתעלם ואומר למורה וגם לאבא ואמא. אסור לזלזל. זו סכנת חיים".
המשפחה שלי
----------------
אני: גיא מלחי, בן 9, לומד בכיתה ג', מפתח תקווה.
אמא: אוסנת פסטס - מלחי (40), אדריכלית. אמא עוזרת לי להתקדם למטרות ולהכין שיעורי בית ומסבירה לי דברים שאני לא מבין.
אבא: רודי מלחי (45), אבא יוצר תוכנות שעוזרות לאנשים. הוא מכין לי אוכל לבית הספר ועוזר לי. בזכותו אני מבין בטכנולוגיה.
אחים ואחיות: אחותי הקטנה, נעמי, בת שנה ואחי הגדול, תום, בן 13. לפעמים תום מעצבן ולפעמים נחמד. אני אוהב להרביץ לו. אחותי הקטנה חמודה וכיף לשחק איתה, אבל לפעמים אני מעדיף לעשות משהו אחר.
עוד ישראלים קטנים:
>> נעמי, בת 8, מנצרת עילית: גרה בקיבוץ שיתופי בתוך בניין ענק
>> בניה גפן, בן 7, מאמציה: "ההורים אומרים שיום אחד נחזור לגוש קטיף"
>> נבט, בת 7, מחוות בולוטין: אבא ואמא מצילים חיות בר
>> לין חלבי, בת 7, מדליית אל כרמל: חולמת לעוף לסוריה ולהציל ילדים
משמעות השם שלי: אח שלי נתן את השם הזה. כמה חודשים אחרי שנולדתי, ההורים שלי שמו לב שהשם שלי במספרים, זה בעצם תאריך הלידה שלי: 3 בנובמבר: ג – 3, יא – 11.
ארוחה משפחתית: אנחנו אוכלים יחד ולפעמים מדברים מה היה ומה חדש.
המטלות שלי בבית: לשמור על אחותי ולהכין שיעורי בית. יש ילדים בכיתה שצריכים להוציא מהמדיח, לשטוף כלים עם היד ולקפל כביסה.
האלרגיה שלי: כשהייתי בן שנתיים וחצי גילו שאני אלרגי. אלרגיה זה מקרה בו הגוף חושב שהמזון הוא רעל ועושה דברים בשביל להימנע מלאכול אותם. אמא הכינה רוטב פסטו ופתאום היה לי התקף אלרגיה. הייתה לי פריחה בכל הגוף שנראית כמו הרבה עקיצות, אחת ליד השנייה. בגלל שאחי הגדול אלרגי, ההורים כבר הבינו במה מדובר ומיד לקחו אותי למיון, שם התפתח לי קוצר נשימה והקאתי. עשו לי בדיקות וככה גילו שאני אלרגי לשומשום ולצנוברים. יש לי אלרגיה ברמה גבוהה וזה אומר שאסור לי לאכול גם מאכלים שהיו בסביבה של צנוברים וגם לגעת באצטרובלים. בתעשיית המזון מגדירים את הצנוברים כאגוזים ובגלל זה אני גם לא יכול לאכול כל מה שכתוב עליו – אגוזים או עלול להכיל אגוזים.
אם אני אוכל משהו עם צנוברים ולא יזריקו לי את התרופה, יש סיכוי למוות. אחרי שמזריקים לי, צריך לקרוא לאמבולנס. אני הולך עם תיק עזרה ראשונה ועם מזרק אפיפן לכל מקום.
ההתמודדות עם האלרגיה: כשהייתי בגן הייתה לי סייעת שדאגה לי ובדקה כל מה שאני אוכל. בבית הספר המורה הסבירה לילדים מה זה אלרגיה, אבל לא כל הילדים מבינים מה זה ושצריך להתחשב בזה. בשיעורים כמו כישורי חיים או מפתח הלב, הכיתה עושה מעגל ואז אנחנו משוחחים על דברים מיוחדים אצל כל ילד. אני מספר כמה זה מסוכן והילדים מבינים כמה זה חמור.
אחים לאלרגיה: טום אלרגי לחלב, אגוזים, ביצים, שומשום, בוטנים ושקדים. עכשיו הוא אלרגי רק לאגוזים ולחלב. אם הוא לא היה אלרגי הייתי מרגיש שונה. זה עוזר לי ששנינו אלרגיים, ככה אנחנו מבינים האחד את השני.
לחיות עם אלרגיה: כשאנחנו הולכים למסעדות, אמא ואבא תמיד אומרים למלצרים שיש לי ולטום אלרגיה. כשאני לא עם אבא ואמא אני תמיד נזהר ואף פעם לא אוכל מאכלים חדשים או דברים שאני לא מכיר. בשנה שעברה הייתי בצהרון ולא אכלתי מהאוכל. אמא שלי הכינה לי כל יום תיק עם אוכל והייתי לוקח ושם במקרר בחדר המורים. אי אפשר לדעת מה יש במקום שבו מכינים את האוכל לצהרון. אני אף פעם לא יוצא לטיולים לבד. ההורים מצטרפים, בגלל שאני אלרגי.
להיות ילד אלרגי: בהתחלה זה היה מפחיד להיות אלרגי. עם הזמן אתה מתרגל לזה וגם ללכת עם מזרק לכל מקום. פעם אחת הייתי אצל סבתא שלי והזרקתי בטעות את התרופה לברך. זה לא ממש כאב. אבא ואמא מתייחסים לזה רגיל, אבל החברים לא תמיד מבינים. יש כאלה שבקושי מתייחסים לזה שאני אלרגי. החברים הטובים שלי צועקים בכיתה על כל מי שמביא צנוברים. הם נלחצים כי הם לא ראו הרבה אלרגיות.
הבית שלי
-----------
הישוב: פתח תקווה. אני לא מכיר את כל העיר, אבל באזור שאני גר בו יש מקומות מעניינים, כמו: ספריה, פארקים, מוזיאון פתח תקווה בו אני לומד אמנות ומוזיאון האדם והסביבה. נולדתי בארצות הברית וגרתי שם שלוש שנים, בגלל העבודה של אבא ואז עברנו לישראל וגרנו אצל סבא וסבתא בהתחלה.
הבית: אנחנו גרים בקומה החמישית מתוך שמונה קומות. יש לנו סלון ושולחן גדול שבו אנחנו אוכלים רק אם יש אורחים. בסלון יש גם מערכת קולנוע עם רמקולים ומסך טלוויזיה די גדול.
החדר: לפני שעברנו דירה הייתי בחדר עם טום. היום אני בחדר לבד. יש לי מיטה חדשה, שולחן עבודה עם מגירה ולידו שני ארונות בגדים וספריה ביתית עם הרבה ספרים וגם קופסאות של צעצועים ומדף עם ספרי לימוד.
בית הספר שלי
------------------
השנה עברתי מבית ספר 'דבורה עומר' לבית ספר 'עין גנים'. שניהם בפתח תקווה. המעבר קרה בגלל שהתחלתי ללמוד בכיתה של מחוננים.
מה מיוחד בביה"ס שלי? יש לנו הפסקה פעילה והפסקה רוקדת - שמים מוזיקה בחצר ומי שרוצה יכול לרקוד עם המורה למחול שמרקידה. בכיתה החדשה שלי לומדים רק 16 ילדים.
המקצוע שאני הכי אוהב: ספורט ודרמה.
המורה האהובה עלי: מיטל המורה למדעים. היא לא צועקת ולפעמים יש לה בדיחות.
מה הכי חשוב שיהיה במורים? שלא יצעקו כל כך הרבה ושלא יתנו כל כך הרבה שיעורי בית.
אוהב ללמוד? לא. נראה לי שרוב הילדים אומרים את זה, נכון?
איך יהיה לי יותר כיף ללמוד? אם היו הופכים את השיעור לבדיחה, אם היינו משחקים חיי שרה או שבמקום לימודים הייתה הפסקה.
שיעורי בית: לא. ממש לא.
הזמן הפרטי שלי
-------------------
אחר הצהרים: אני אוהב לקרוא או לשחק במחשב.
הכי אוהב לעשות בעולם: לשחק במחשב.
מאכל אהוב: המבורגר.
טלוויזיה: לצפות ביוטיוברים – הם עושים דברים מגניבים בספורט, כמו קליעות מאלף מטר וסטרייק של 300 מטר.
מחשב: אוהב מאוד. במיוחד לשחק רובלוקס ומיינקראפט.
הכי אוהב לעשות עם אמא: לשחק משחקי קופסא: בול פגיעה, מנצ'קין, קטן.
הכי אוהב לעשות עם אבא: לקרוא ולשחק במשחקי קופסא.
הכי אוהב לעשות עם האחים: עם טום לשחק רובלוקס במחשב. עם נעמי, הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לצחוק ולשחק בבובות ובמשחקים שלה.
הורים צריכים להיות יותר חברים או יותר מחנכים: גם וגם. מצד אחד רוצים שיהיו חברים ומצד שני, אם הם לא ילמדו, הילד לא יהיה מוכן לחיים.
החבר הכי טוב: אריה מהכיתה החדשה והתאומים גל ואורי מהכיתה הקודמת. אריה מתקן אותי כשיש לי שגיאות כתיב ושולח לי שיעורי בית. גל ואורי מצחיקים אותי והם בסגנון שלי.
החלום שלי: אני כל הזמן משנה את מה שאני רוצה. אני מתלבט – אולי אהיה אומן או שף, אני יודע לבשל פלפל ממולא, חביתה מקושקשת, ביצה ודייסה.
כוח העל שהייתי רוצה שיהיה לי: הייתי רוצה שיהיה לי כוח על שקשור לאלרגיה, שאני מוחא כף והתגובה האלרגית שלי פוסקת וגם שתהיה לי ראייה סופר רחוקה.
כשאהיה גדול: עדיין לא החלטתי. אין לי מושג. אני רוצה לחזור לגור באמריקה כי פחות חם שם. יש לי שם משפחה וחברים ואני לא צריך תלבושת אחידה לבית הספר.
מתי כועסים עלי? כשאני הולך למסך ללא רשות, לא מכין שיעורים, כשאני מעצבן מישהו, לא עושה משהו שמבקשים או כשאני לא מקשיב.
הרגע הכי כיפי שהיה לי: כשהייתי בחדר בריחה עם אח שלי, אמא ואבא. ישבתי על כיסא כי לא היה לי כוח לעמוד וישר האור כבה. זה היה הרמז האחרון ששחרר אותנו ועזר לנו לצאת משם בזמן.
חיות: היה לי אוגר שקראו לו ג'ק אבל הוא מת, שני תוכים שהרגו אחד את השני, דגים וחתול. ההורים שלי לא רוצים חיות יותר.
חוגים: אמנות – אני לומד סגנונות של יצירות או של אמנים. אני גם הולך לחוג ג'ודו ולומד ריתוקים וסוגי הפלות. יש לי חגורה בצבע כתום צהוב.
הייתי רוצה לחיות ב: מתחת לאדמה. אפל שם והיה מעניין לחיות שם.
לגדול או להישאר ילד לנצח? להישאר ילד לנצח. אולי להתבגר טיפה, אבל לא להגיע לגיל של קשיש.
ההמלצה שלי לספר: "קפטן תחתונים" – ספר מצחיק על גיבור על ו"משחקי בילוש" – זה לא סתם ספר כי בכל פרק יש חידה.
טקס שינה: אנחנו אוכלים ואז אני מתקלח או להיפך. אחר כך אני מצחצח שיניים, הולך למיטה וקורא עד שאני נרדם. לפעמים מקריאים לי הארי פוטר כי אני לא ממש מצליח לקרוא את זה עדיין.
מכירים ילד/ה שחייב/ת להיות בין 100 הישראלים הקטנים?
ילדים בגילאי 7-9, שחיים במקום מעניין, שאורח חייהם ייחודי או שיש להם סיפור מעניין? ספרו לנו עליהם. שלחו אלינו למייל את פרטי הילד/ה (הסיפור, המקום, כתובת מייל וטלפון) ונשמח להכירם ולבדוק אם אפשר לפרסם את סיפורם.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אהבתם את גיא? הכירו גם את הדר, המתעמלת האומנותית שחולמת על האולימפיאדה:
לחצו על התמונה: המתעמלת האמנותית הדר הרשטיק, בת ה-7: "חולמת להיות אלופת עולם"
