המשפחה החדשה והבית השמח של האלמן שבנו נהרג באסון המסוקים

סיפור חייו של יו"ר יד לבנים אלי בן שם רווי אסונות: התייתם בילדותו, גידל לבד את ילדיו, שכל את בנו וחלה בסרטן. עם בת זוגו, אלמנה גם היא, הביא 3 ילדים משותפים

אלי וענת מספרים על המשפחה החדשה שהקימו יחד
כתבת: שרון רופא אופיר, צילום: טל שחר
"הבית הזה מלא שמחה, עם הקיר של העצב שנמצא בסלון, ועליו התמונות של קובי, הדרגות וחלק מהמסוק" (צילום: טל שחר)
"הבית הזה מלא שמחה, עם הקיר של העצב שנמצא בסלון, ועליו התמונות של קובי, הדרגות וחלק מהמסוק" (צילום: טל שחר)

בוקר שגרתי בבית משפחת בן שם במושב משמרת שבשרון. אלי בן שם (69), יו"ר יד לבנים, חזר מרכיבת בוקר על הסוסה, והנייד לא מפסיק לצלצל. "יש הרבה משפחות שמחובתי לדאוג להן, אבל המחלה נתנה לי כרטיס צהוב להוריד קצב", הוא אומר.

 

המחלה שהוא מדבר עליה היא סרטן מסוג מלנומה, שהתגלתה בבדיקה שגרתית של נקודת חן לפני כשנה וחצי. "חוויתי בחיי שכול ואובדן", הוא משתף, "כשהייתי בן שמונה אבי נפטר מסרטן. בגיל 43 התאלמנתי, וקובי, הבן שלי, נהרג באסון המסוקים. מוות כבר לא מבהיל אותי. אבל הפעם זה היה שונה. בעבר ידעתי שאני נמצא כדי לנהל את העניינים, ופה הבנתי שאולי לא אהיה. כראש משפחה גדולה הדאגה הייתה שימשיכו את החיים הלאה.

אלי: "כשחליתי בסרטן הבנתי שאני מכיל עצב של 20 שנה וזה משפיע עליי גופנית. 20 שנה הלכתי לכל טקס זיכרון, לפעמים שלושה טקסים בשבוע. כל טקס כזה מציף את העצב ומחזיר אותי לקובי"

 

"כשחליתי הבנתי שאני מכיל עצב של 20 שנה וזה משפיע עליי גופנית. 20 שנה הלכתי לכל טקס זיכרון, לפעמים שלושה טקסים בשבוע. כל טקס כזה מציף את העצב ומחזיר אותי לקובי. זה פצע שלא מגליד לעולם ואצלי הפצע נפתח כל פעם מחדש, ועליו נוסף עצב של אחרים. לכן החלטתי להוריד קצב".

 

הטיפולים הביולוגיים שקיבל הצליחו להעלים את המחלה, ואלי חזר להוביל את השבט הגדול שהקים יחד עם ענת ברק־בן שם (56), אלמנת כוחות הביטחון. "הסיפור שלנו הוא שכול כפול, ובשנה וחצי האחרונות חיינו בין תהומות של ייאוש לתקווה", אומרת ענת, "המשפחה המיוחדת שהקמנו היא הדבר הכי חשוב בעולם, מכאן מגיע הכוח להמשיך הלאה".

 

ענת ואלי בחצר ביתם. "המשפחה המיוחדת שהקמנו היא הדבר הכי חשוב בעולם, מכאן מגיע הכוח להמשיך הלאה" (צילום: טל שחר)
    ענת ואלי בחצר ביתם. "המשפחה המיוחדת שהקמנו היא הדבר הכי חשוב בעולם, מכאן מגיע הכוח להמשיך הלאה"(צילום: טל שחר)

     

    מפגש של שני אלמנים

    הם הכירו אחרי ששניהם התאלמנו. טובה ז"ל, אשתו של אלי, נפטרה מסרטן. "טובה ואני התחתנו בגיל 21, מיד אחרי הצבא", מספר אלי. "גרנו ברמת־השרון, הייתי קבלן בניין, החיים חייכו אלינו. טובה חלתה אחרי שנולדה בתנו הקטנה שני. בגיל 43 מצאתי את עצמי אלמן, אבא לשלושה: הבכורה, טלי, הייתה אז קצינה בצבא, קובי היה בן 17 ושני הייתה בת חמש. הייתי מבולבל מאוד, ובדיעבד הבנתי שהיתרון הגדול שלי היה שהייתה לי ילדה קטנה שהייתי חייב לקום בשבילה בבוקר, לא הייתה לי הפריווילגיה לחשוב על עצמי או להתפנק. אחד הדברים הראשונים שאמרתי לילדים הוא שתמיד נישאר משפחה ושהבית פתוח. בגלל ששני הייתה קטנה ביקשתי שאת כל האירועים והמפגשים עם החברים יעשו אצלנו, ובאמת הבית שלנו עד היום תוסס, מלא בילדים ובשמחה".

    אלי: "בגיל 43 מצאתי את עצמי אלמן, אבא לשלושה. לא הייתה לי הפריווילגיה לחשוב על עצמי או להתפנק. בגלל ששני הייתה קטנה ביקשתי שאת כל האירועים והמפגשים עם החברים יעשו אצלנו, ובאמת הבית שלנו עד היום תוסס, מלא בילדים ובשמחה"

     

    את ענת ברק הכיר בשנה הראשונה למותה של אשתו. ענת, אז תל־אביבית ואמא לשניים, התאלמנה כשהייתה בת 32. "דודי, בעלי, היה איש משטרה, שירת בימ"ר תל־אביב וגם קיבל צל"ש על פעולה שהשתתף בה. הוא נפטר בעת מילוי תפקידו, ואני נשארתי עם שני ילדים קטנים: עדי שהייתה אז בת תשע ותומר שהיה בן שלוש".

     

    איך התמודדת עם מותו?

    "אני רואת חשבון במקצועי. עבדתי שנים במשרד, אבל בגלל הטראומה הרגשתי שאני לא יכולה להישאר במשרד סגור והחלטתי לשנות כיוון. ניגשתי למכרז לניהול החופים הצפוניים של עיריית תל־אביב וזכיתי כנגד כל הסיכויים. ברחתי לעבודה ומי שעזר לי היו ההורים. הקמתי מסעדה בחוף הצוק, זה היה הריפוי שלי, לא הרשיתי לעצמי לכאוב. המוטו היה 'נעשה ונמשיך הלאה'. שידרתי לסביבה עסקים כרגיל, המשכתי להתלבש יפה ולהתאפר. היה לי חשוב לגדל את הילדים הכי נורמלי שאפשר. רק אחרי ארבע שנים הלכתי לטיפול והתפרקתי".

     

    איך הכרת את אלי?

    "גרתי בצהלה והדבר הראשון שרציתי לעשות אחרי מותו של דודי היה לעבור דירה. חברים סיפרו לי שיש קבלן שבונה ברחוב שלי. נפגשנו ואלי ניהל איתי משא ומתן עיקש ולא עשה לי הנחה. כשהתחיל להסביר לי על מס רכישה אמרתי שאני לא משלמת מס רכישה כי אני אלמנת משרד הביטחון. אלי היה בשוק. בסוף לא קניתי ממנו דירה, אבל הוא התחיל לבוא אליי למסעדה בחוף הצוק, עם חברים וחברות".

    אלי: "זה היה כמעט שנה אחרי שטובה נפטרה ולא הייתי מאופס בכלל, מצאתי את עצמי יושב לשיחות נפש עם ענת עד 12 בלילה".

    ענת: "היינו שני אלמנים שיושבים ומדברים על החיים, לא עלתה האפשרות לקטע רומנטי. באוקטובר, כשנגמרה עונת הרחצה, כבר לא היה לו לאן לבוא כדי לדבר איתי. באחד הימים קיבלתי שני כרטיסים לערב לזכרו של שמחה הולצברג (אבי הפצועים), הזמנתי את אלי לבוא איתי וכל הערב הוא בכה והתרגש, היום זה סיפור חיינו. לאט־לאט התקרבנו. אלי חשש להיכנס לקשר קרוב והחברות בינינו התנהלה בשני בתים נפרדים".

     

     

    בקבלת אות למתנדב בבית הנשיא. מימין: שני, מאור (נכדה), יובל, אלי, זוהר (נכד), אור וטלי. מחזיק את הפרס: קורן (נכד) (צילום: אלבום פרטי)
      בקבלת אות למתנדב בבית הנשיא. מימין: שני, מאור (נכדה), יובל, אלי, זוהר (נכד), אור וטלי. מחזיק את הפרס: קורן (נכד)(צילום: אלבום פרטי)

      הגורל שוב מכה

       

      באוגוסט 1994 התגייס קובי, בנו של אלי, לשירות צבאי. הוא גויס למודיעין שדה ובהמשך יצא לקורס קצינים וסיים בהצטיינות. "הצ'ופר למצטיין הקורס היה לעלות למוצב דלעת בדרום לבנון, ואני ממש לא אהבתי את זה. קובי הגיע לרגילה והייתה בינינו מלחמת עולם. הייתי אמור לאשר לו, לחתום, וסירבתי".

      אלי: "לפני שקובי עלה ללבנון, חשבתי: אם אלוהים פגע בי פעם אחת הוא לא יפגע בי פעם שנייה. הסכמתי לחתום לו"

       

      מה אמרת לו?

      "שחווינו כבר אסון אחד, ואני לא מוכן לקחת סיכונים לעוד אסון. אמרתי: 'אחותך הקטנה קשורה אליך'. קובי לא דיבר איתי שבועיים, היה גיהינום בבית, מריבות, השתגעתי. באותה התקופה נהגתי לרוץ מדי בוקר עם בחור עיוור נכה צה"ל, ופעם בשבוע רצנו יחד עם חבר'ה מיחידת 8200. השאיפה שלי הייתה שקובי יעבור לשרת קרוב לבית, ודיברתי עם בכירים ביחידה. אחד מהם סיפר לי על בחורה שביקשה לעבור לשרת קרוב לבית ויום אחרי שהגיעה לבסיס נדרסה במעבר חציה ונהרגה. הוא אמר לי: 'בחיים אין תוכניות'. זה הדהד לי בראש, חשבתי: אם אלוהים פגע בי פעם אחת, הוא לא יפגע בי פעם שנייה. כמה יעניש אותי? הסכמתי לחתום לו. שנה קובי היה בלבנון, קצין תצפיות של המוצב. לא הייתי רגוע, אבל אמרתי שהכל משמיים".

       

      סגן קובי בן שם ז"ל. "בלילה הגורל צחק עליי" (צילום: אלבום פרטי)
        סגן קובי בן שם ז"ל. "בלילה הגורל צחק עליי"(צילום: אלבום פרטי)

         

         

        4 בפברואר 1997 התחיל כיום רגיל. ערב לפני כן קובי היה בבית, כי בשל מזג האוויר הסוער לא התאפשרה כניסה ללבנון.

        אלי: "הוא היה צריך להכניס ציוד פנימה ללבנון ואמר שבגלל מזג האוויר דחו את הטיסה".

        ענת: "בערב לפני שעלה ללבנון הוא היה אצלי בבית, עוד הספקתי לראות אותו לפני שנהרג".

        אלי: "בבוקר הגיע נהג לקחת אותו, הכנתי לו כריך ונפרדנו לשלום. יצאתי מהבית ואחרי 30 מטר הבחנתי בשכן שלי, אדם בשנות ה־80 לחייו, שוכב על הכביש. הייתה לי כרית ברכב, הנחתי לו אותה מתחת לראש וניסיתי לבצע החייאה עד כמה שידעתי. הזעקתי אמבולנס, והבנתי מהם שהצלתי לו את החיים. בלילה הגורל צחק עליי, קיבלתי את הבשורה שאיבדתי את החיים של הבן שלי".

        בשעה שש בערב שוחח עם קובי, שהודיע שעוד לא נכנס ללבנון והכל בסדר, ולאחר מכן נסע לפגוש את ענת ובן הדוד שלה, טייס לשעבר. "בדרך למסעדה שבה קבענו התקשרה אליי שלי, אשתו של מיקי ברקוביץ'. שלי הייתה חברה של אשתי טובה, כמו שתי אחיות הן היו. היא אמרה שראתה בטלוויזיה שהייתה תאונת מסוק והתחילו לרעוד לי הרגליים".

         

        מבט לאחור: אסון המסוקים

         

        את ההודעה הרשמית על מות בנו, שבועיים לפני שמלאו לו 21, קיבל סמוך לחצות. "המסוק של קובי פגע ברוטר של המסוק השני, המסוק הנפגע נפל בדפנה והמסוק של קובי המשיך עוד ק"מ והתרסק על בית בשאר־ישוב. קובי ו־17 קצינים נוספים הם היחידים שזוהו די מהר. בלוויה היו יותר מעשרת אלפים איש".

        אלי: "אני זוכר את הרגע שבו הבנתי את ממדי האסון: במפגש שהיה אצלי בבית, כמאה גברים נעמדו ואמרו קדיש כחלק מתפילת מנחה. הבנתי שעלינו להקים עמותה להנצחת החללים"

         

        "בלילה שבו קובי נהרג דיברתי עם דודו דותן, הוא היה חבר קרוב שלי. התייעצתי איתו אם להביא אותו לקבורה בבית העלמין הצבאי או האזרחי. המחשבה שלי הייתה שילד צריך להיות ליד אמא שלו. כשטובה נפטרה הוריה קנו שתי חלקות קבר לידה, ובליל האסון אביה נכנס הביתה בזעקות שבר וביקש: תן לו את הקבר שלי. אז קובי קבור עם מצבה צבאית צמוד לאמא שלו. בינתיים ההורים של טובה נפטרו וגם אמא שלי. זה הפך לשכונה".

         

        שלושה שבועות אחרי האסון, מצא את עצמו אלי במוקד פעילות ציבורית. "היה אצלי בבית מפגש שאליו הגיעו יותר מ־50 משפחות של הרוגי האסון. זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו, והחלטנו להתארגן יחד סביב נושא ההנצחה. היו עימותים, היו משפחות שבאו בטענות לאנשי צוות האוויר, ולי היה חשוב כבר בשבעה ללכת לאשת הטייס ולהגיד לה שאני איתה. מה שהנחה אותי היה עניין האחדות. באותו מפגש החלטנו שנעסוק בהנצחה ולא באשמה. אני זוכר את הרגע שבו הבנתי את ממדי האסון ואת האחריות שאני לוקח על עצמי: במפגש שהיה אצלי בבית נעמדו כמאה גברים ונערים, וכחלק מתפילת מנחה אמרו קדיש. הסתכלתי והבנתי שעלינו להקים עמותה להנצחת חללי אסון המסוקים".

         

        "בעקבות נפילתו של קובי בתאונה, כתב דודו דותן את השיר 'כל כך קרוב' שמבצע חנן יובל", מספר אלי בן שם. "גם השיר 'ילד ואבא ואמא' נכתב להנצחתו. עילי בוטנר כתב אותו אחרי מפגש שלי איתו כשהתארחנו אצל עידן רייכל, שהיה חבר טוב של קובי"

         

         

        מגורים משותפים

        בעוד אלי מנסה לאסוף את השברים ומתמסר להנצחה, עברו היחסים בינו ובין ענת טלטלה חזקה. "היה בינינו הרבה מתח", אומרת ענת. "כלום לא היה ברור. הייתי כבר בת 38 ורציתי לבנות משפחה, ואלי היה מרוסק. הוא התעסק עם עמותת אסון המסוקים, ונכנס בהדרגה לפוליטיקה של השכול. בסוף היחסים קיבלו תפנית. הסברתי לאלי שאני רוצה עוד ילדים והוא הסכים. הוא הבין שאו שהוא עולה מדרגה או שהוא מאבד אותי".

        אלי: "בחצי השנה הראשונה אחרי שקובי נהרג אמרתי: או שאני שם כדור בראש או שאני מוצא בעצמי כוחות. ידעתי שאני חייב להשתקם בשביל הבנות"

         

        אלי: "בחצי השנה הראשונה אחרי שקובי נהרג אמרתי: או שאני שם כדור בראש או שאני מוצא בעצמי כוחות. ידעתי שאני חייב להשתקם בשביל הבנות, וכשענת דיברה איתי הבנתי שצריך לקבל החלטה. ענת איפסה אותי".

         

        כשענת נכנסה להיריון החליטו לעבור לגור יחד. "רציתי בית שהוא לא שלי ולא שלו", מסבירה ענת. "משהו שהוא שלנו בסביבה שאנחנו לא מכירים. באותה תקופה טלי כבר הייתה נשואה, שני עלתה לכיתה י', תומר היה צריך לגמור ו' ועדי הייתה אמורה לסיים י"ב – גילים קריטיים. החלטנו לחפש בית והגענו למושב משמרת. בהתחלה הילדים כעסו, הם היו רגילים לגור בעיר. היום הם מתים על המקום".

         

        לאחר שסיימו לבנות את הבית נולד אור, שצפוי להתגייס בקרוב. אחריו נולדו יובל (16) ומאי (12). "בבת־המצווה של מאי הקראתי ברכה ובה כתבתי בין היתר שאנחנו משפחה מיוחדת, מורכבת ומחוברת", אומרת ענת. "יש לנו ארבעה נכדים מהצד של אלי ועוד שניים מהצד שלי. טלי (הבת של אלי) ואני ילדנו שלוש פעמים יחד, באותה תקופה.

         

        "היו שנים שבהן הרגשתי שטובה שלחה אותי. מה שלא מובן מאליו הוא שזכיתי בכל חברות הילדות שלה, והיו לה הרבה: שלי ברקוביץ', מירי בלקין, ההורים של עידן רייכל, קיבלו אותי בחום ואנחנו צועדים יחד שנים".

         

        אלי: "הילדים קוראים לי סבבה על משקל סבא־אבא. אור, הבן שלנו ומאור, הנכדה מטלי - שניהם מתגייסים עכשיו אחרי מכינה קדם צבאית, והלב מלא בגאווה ודאגה. אור מתגייס ב־18 בפברואר, יום אחרי יום ההולדת של קובי, וכבר עכשיו הבטן מתהפכת לי, אבל אני מעודד אותו לשירות משמעותי".

         

        חנן יובל מבצע את השיר "כל כך קרוב" לזכרו של קובי ז"ל

         

        מאבק על זכויות

         

        ארבעה חודשים אחרי האסון הוזמן אלי, בגלל היותו אב שכול, למשרד הביטחון יחד עם בתו הגדולה. "זו הייתה חוויה מטלטלת. בכל מקום מחבקים אותך, מתייחסים אליך, מכבדים אותך, ושם בכניסה עמדו שני שוטרים שביקשו תעודות והודיעו לי בטון תקיף שאני מזומן לשעה 12 ועליי לחכות בחוץ. זה עשה לי רע. כששאלו איפה אשתי, כי על הזימון היה כתוב 'אלי וטלי בן שם' (וחשבו שטלי, בתי, היא אשתי), אמרתי: 'אשתי בקריית־שאול מתחת לגשר'. כשיצאתי משם פרצתי בבכי נוראי והחלטתי שלא אחזור למקום הזה עד שאשנה אותו. הורים שכולים לא צריכים לקבל יחס כזה. בהמשך הגעתי ערב אחד ל'יד לבנים', וגיליתי לחרדתי שהתגמול החודשי המגיע ממשרד הביטחון תלוי במבחן הכנסה שעברו ההורים".

         

        אז מה החלטת לעשות?

        "ניסיתי להיבחר לוועד של בית יד לבנים ברמת־השרון, ולא הצלחתי. חודש אחרי היו בחירות לתפקיד יו"ר הארגון, לקחתי חבר יועץ תקשורת, בניתי מצע והלכתי לפגוש את 120 חברי הוועידה הבוחרת. עשיתי ממש מסע בחירות, התחריתי מול תשעה מועמדים אחרים ונבחרתי ברוב קולות. מתוך 120 קולות קיבלתי 100".

        ענת: "אולי אם היו שואלים את הילדים, כל אחד היה מעדיף לשמור את ההורה שלו לעצמו, למרות שהם אחים טובים אחד לשני. בפרספקטיבה של שנים, עשינו נכון.

        לא צריך לשלם מחיר כפול"

         

        את התפקיד ממלא בן שם בהתנדבות, וב־20 השנים שחלפו מאז חולל מהפכה בארגון, העוסק בהנצחת זכרם של חללי מערכות ישראל ובטיפול במשפחות השכולות. הוא אף קיבל על כך את אות הנשיא למתנדב במלאות 70 למדינה. יחד עם מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, האלוף (מיל') עמוס ירון, הפריד בין אגף הטיפול בנכי צה"ל ובין אגף המשפחות השכולות ודאג שיבוטל מבחן ההכנסה להורים שכולים בקבלת הגמלה החודשית. "הנימוק המרכזי שלי היה שכשמאבדים ילד אי־אפשר לתפקד, וזה הגיע מביקור בעשרות בתים שבהם ראיתי מקררים ריקים ונקרע לי הלב".

         

         

        בנוסף, הכניס טיפול פסיכולוגי לאחים שכולים ללא הגבלת גיל, צירף אותם כחברים לארגון וקידם הכרה ומימון בטיפולי פוריות לאמהות שכולות מעל גיל 40 ("אחרי שאור שלנו נולד, הרבה הורים אמרו שנתנו להם כוח והבנתי איזו חשיבות גדולה יש לתינוק חדש שנולד לאם שכולה"). יחד עם אריה מועלם, ראש אגף המשפחות השכולות, סייע להקמת היכל הזיכרון בהר הרצל, ואף קידם את החוק שעבר לאחרונה בכנסת הקובע כי הגמלה לא תקוצץ אם אחד מההורים ילך לעולמו. "כשאחד מבני הזוג היה נפטר, נהגו לקצץ 20 אחוז מהסכום. כששאלתי למה, התשובה הייתה שזה פחות פה להאכיל. השבתי להם שאנשים בני 80 שנשארים לבד – הצרכים שלהם רק גדלים. שנה שלמה נלחמתי עד שהצלחתי לשכנע את שר הביטחון ושר האוצר, והחוק עבר לפני חודש. בעוד שבוע 2,500 אלמנים ואלמנות יקבלו תוספת לגמלה".

         

        תתמודד בבחירות הבאות לתפקיד יו"ר הארגון?

        "אני בהתלבטות גדולה. קשה לי להתנתק, ומצד שני לא פשוט להיות כל כך הרבה שנים בתפקיד הזה. הכוונה היא להפוך להיות נשיא, להעביר את השרביט ליו"ר ולעסוק רק בקשרי חוץ. בקדנציה הקרובה אני מתכנן למנות שני סגנים ולהכשיר אותם להמשך".

         

        ענת: (צוחקת) "את מבינה מהתשובה שלו שהוא מתכוון להמשיך. היום כבר שחררתי. כשהילדים היו קטנים לא יכולנו להדליק איתו נרות בחנוכה, והוא לא היה נוכח במסיבות בגן. היה לי קשה, הרגשתי כמו אישה שנשואה לאיש צבא, אבל למדתי לחיות עם זה. אני עצמאית, יש לי את החיים שלי, לאורך השנים היו לי עסקים, עברתי חמש לידות ואף פעם לא הייתה לי חופשת לידה. כיום אני לומדת, מטיילת, דואגת להוריי המבוגרים שגרים סמוך לנו ועושה רק מה שעושה לי טוב".

        ענת: "כל שנה, כשמגיע אלינו שליח מהאגף למשפחות שכולות ובידיו שתי מתנות ליום הזיכרון, הוא לא מבין איך עליו לחלק באותו בית שתי מתנות, אחת על שם ענת ברק ואחת על שם אלי בן שם. כל שנה אני מסבירה למה"

         

        אלי: "ביום שבו קיבלתי את אות הנשיא היו הרבה חברים וקרובים, ורק ענת לא הייתה כי באותו היום התקיים טקס סיום כיתה ו' של מאי. נכון שמשלמים מחיר, אבל הסיפוק הכי גדול שלי הוא שהצלחנו לשנות את תרבות השכול. עד לפני 20 שנה בתי יד לבנים היו היכלי זיכרון, והבנתי שאם לא נהפוך אותם לבתים תוססים ומלאי חיים הם יהיו פילים לבנים שאנשים יחששו לבוא אליהם. היום יש 23 מועדונים ברחבי הארץ שבהם מתקיימים מאות חוגים, מופעים, ערבי תרבות, טיולים והצגות. אני רואה בתפקיד שליחות ועל כך גאוותי".

         

        איך הנצחת את קובי?

        "הקמתי ברמת־השרון בית תרבות שנקרא 'בית קובי', שעד היום לא גמור. הסנדלר הולך יחף. 20 שנה טיפלתי בכל עם ישראל, אבל את ההנצחה הפרטית שלי עוד לא השלמתי. זה הפרויקט לשנה הקרובה".

         

        מה קובי היה אומר על הזוגיות שלכם?

        "בשנים הראשונות זה היה קשה, ילדים זה סיפור מורכב, כל ילד רוצה את האמא או האבא הישנים, ופתאום מישהו זר נכנס לחיים. אבל בסופו של דבר זה היה שווה את זה. וקובי? כמו שהילדות שלי היום מקבלות את זה בהבנה, קובי שהיה בעל לב זהב היה מבין שלצד האובדן החיים נמשכים".

        ענת: "אולי אם היו שואלים את הילדים, כל אחד היה מעדיף לשמור את ההורה שלו לעצמו, למרות שהם אחים מאוד טובים אחד לשני. מהמקום האישי שלנו, בפרספקטיבה של שנים, עשינו נכון. יש חיים והם נמשכים. לא צריך לשלם מחיר כפול.

        "כל שנה, כשמגיע אלינו שליח מהאגף למשפחות שכולות ובידיו שתי מתנות ליום הזיכרון, הוא לא מבין איך עליו לחלק באותו בית שתי מתנות, אחת על שם ענת ברק ואחת על שם אלי בן שם. כל שנה אני מסבירה למה.

        "ולמרות זאת, הבית הזה מלא שמחה, עם הקיר של העצב שנמצא בסלון, ועליו התמונות של קובי, הדרגות וחלק מהמסוק. למדנו על בשרנו שהחיים הם כמו נהר זורם. אם אתה עוצר בגדה, גמרת את הסיפור שלך".

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: רותם לבל, סגנון: פיני זומר ל"סולו")
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: רותם לבל, סגנון: פיני זומר ל"סולו")
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד