20 שנה לאסון המסוקים: הפרויקט שמתעד את משפחות הנופלים

''73'' הוא מסע אל המשפחות ששכלו את יקיריהן באסון הכבד. ''בעת שהקשבנו להם נתנו גם לבית לספר את עצמו, לחשוף ולשתף'', מספרים ארבעת היוצרים של האתר

ענת ציגלמן

|

05.02.17 | 15:54

  (צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)
  (צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)
  (צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)
  (צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)
  (צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)
  (צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)

אסון המסוקים, שהתרחש ב-4 בפברואר 1997, היה אחד הקשים שידעה ישראל. עשר שנים מאוחר יותר יצאו ארבעה יוצרים למסע אל 73 משפחות הנופלים: קרן וגולן גפני, זוג מעצבים גרפיים, והצלמים שירה איגל ואלדד מנוחין.

 

מהמסע הזה נולד האתר 73. איך נולד הרעיון? ''אין לנו קשר לאחת מהמשפחות", עונה קרן גפני. ''אנחנו בני גילם של רוב הנופלים והיינו בצבא בזמן האסון, כך שהרגשנו אותו מבפנים. זו היתה חוויה מטלטלת שנשארה איתנו מאז. כשלמדנו תקשורת חזותית הרגשנו שיש חשיבות רבה למפגש בין עיצוב לחברה, והבטחנו לעצמנו שנייצר קשר כזה. חשבנו איך יהיה מעניין לדבר על שכול בדרך אחרת, לחפש את מה שקורה אחרי שנושא יורד מהכותרות, ומה עושה הזמן לזיכרון ולחפצים''.

 

באתר כותבים קרן וגולן: ''במשך חמש שנים פגשנו הורים, בנים, אחים, קרובי משפחה וחברים של חללי האסון. בשיחות עימם ביקשנו לפגוש את המקום

האישי בתוך האסון הקולקטיבי. למצוא את מה שנשאר בין כל מה שאבד, ולתהות על מושג הזמן. בעת שהקשבנו להם נתָנו גם לבַּית לסַפֵּר את עצמו, לחשוף ולשתף. אספנו אינפורמציה מהדומם - מהחלל שנותר, עוצב מחדש ומכיל בתוכו עקבות של זיכרון. השפה הצילומית איפשרה לדבר את מה שכל כך קשה לדבר אותו. זהו פרויקט אמנותי שנולד ממפגשים אלה. הוא עוסק בזיכרון, אך יותר מכך - במציאות. מזכיר את העבר, אך מדבר בעיקר על ההווה. מביט בנפקד ומתבונן בנוכח''.

 

לציון 20 שנה לאסון בחרנו להביא כאן ששה מתוך 73 הביקורים הללו. את היתר תוכלו למצוא באתר.

 

איתמר שי | 4.2.1997-23.4.1976

 

מביתו של איתמר שי בירושלים (צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)
    מביתו של איתמר שי בירושלים(צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)
     

     

    סימה, אימו של איתמר, מספרת שהיתה בו חוכמה של אדם בוגר. "כולם רצו להתייעץ איתו והוא תמיד היה דאגן ואכפתי. הוא ממש היה האבא של כולם. איתמר מילא את הבית בשמחה ובאור. היה לו חוש הומור מפותח, כשרון משחק ויכולת חיקוי יוצאת דופן. הוא תמיד גרם לי לצחוק."

     

    “באותו ערב הייתי בעבודה ומישהי מהצוות סיפרה לי על האסון. ידעתי שהבן שלי שם ולא רציתי לחזור הביתה. הגעתי הביתה רק בחצות, פוחדת לקבל את הבשורה. בשלוש לפנות בוקר שמעתי את הדפיקה בדלת."

     

    "מדי שנה, אני מארגנת ארוחה לזכרו ומארחת את המשפחה ואת חבריו ליחידה. אני אוהבת להשקיע בבית ובארוחה השנתית. כולם באים ל'יום שלו'. זה כמו יום ההולדת שלו ואני מכינה לכבודו את המאכלים שכל כך אהב: קובה, עלי גפן."

     

    "אני מתגעגעת אליו מאוד ודואגת להעסיק את עצמי. קונה לעצמי בגד, משתתפת בחוגים, אחרת אשתגע. אני חולמת עליו הרבה. אני לא אומרת ז"ל, בחייו ובמותו הוא איתי. בכל שמחה ואירוע, איתמר נמצא איתנו. כשאני מתגעגעת אליו, אני נוסעת לאילת, שם גדל כילד ומשם הזיכרונות הטובים ביותר. איתמר בא לשמח. היה לי כיף איתו, אני לא חושבת שלא הספקתי איתו משהו. אני הנשמה שמחוברת אליו לדורי דורות. כולי איתמר."

     

    הרן פרנס | 4.2.1997-7.3.1976

     

    מביתו של הרן פרנס ברמת השרון (צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)
      מביתו של הרן פרנס ברמת השרון(צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)
       

       

      יהודית, אימו של הרן, מספרת שהרן אהב מאוד בעלי חיים. “גרנו ברחוב נחשון בקצה רמת השרון, ושם, בין מרחבים פתוחים ושדות, עברה על הרן ילדות מאושרת. הרן היה נפש חופשייה. ילד בר. היה לו קשר טוב מאוד עם אביו משה ועם אחיו. גם אנחנו היינו קרובים מאוד".

       

      “הרן היה איש חושב. אמן ופילוסוף. אהב לצייר ולעסוק באמנות. אהב לשאול שאלות ולא לקחת דברים כמובנים מאליהם. במהלך שירותו הצבאי הוא הפך לפציפיסט בעמדותיו ורצה מאוד לעזוב את לבנון. אני זוכרת שדאגתי לו מאוד כל הזמן, אולי בגלל שהוא לא פחד משום דבר. הוא שירת ביחידת עוקץ והיו לו שני כלבים: לסלי ולקס. הוא התעקש שאבוא לראות אותם וכך נסעתי יום אחד לסירקין. התמונה הזו שהרן יוצא אליי עם שני הכלבים חרוטה היטב בזיכרוני".

       

      “המספר הזה, 73, מלווה אותי. הרן נולד ב-7.3, הכלבה שלו הייתה מספר 73, ו-73 החיילים. אני מרגישה תקועה עם המספר הזה. קראנו לו על שם דודו, הרן בר דור, שהיה אישיות בכירה במוסד ונהרג בהפלת מטוס אל על בבולגריה בשנת 1955. ב'שבעה' סיפרו לי שהרן המקראי נזרק לכבשן על ידי אנשי אור כשדים כי היה הססן. ככה נהרג הרן. הוא היה במסוק שנשרף ולזיהויו הסתייעו בסוף בזמזם של הכלבה שלו, לסלי, והפירסינג שהיה לו בבטנו".

       

      “כשהודיעו על האסון בטלוויזיה חששתי לחייו, אבל כשקמתי בשבע בבוקר חשבתי לעצמי, ‘ניצלת, אחרת היית כבר יודעת'. הוצאתי את הכלבה שלנו לטיול וכשחזרתי, בעוד הדלת לבית פתוחה, הגיעו להודיע לי. מאז אני מרגישה שאני הולכת מעל לתהום, מפחדת להסתובב או להסתכל למטה. בהתחלה שמרתי המון דברים שלו: ציורים, פסלים ומכתבים. אמרו לי: ‘את חיה עם מת, את חייבת לראות גם את האחים שלו'. האסון הזה באמת העלה למודעות את מקומם של האחים השכולים ולמדתי להקשיב לכאב שלהם. מאז אותו היום קשה לי מאוד לנסוע לאזור הצפון. זה סוריאליסטי בעיניי המפגש בין המוות והפצע הנוראי לכל היופי הזה".

       

      אסף סיבוני | 4.2.1997-20.7.1976

       

      מביתו של אסף סיבוני בקיבוץ ניר עם (צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)
        מביתו של אסף סיבוני בקיבוץ ניר עם(צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)
         

         

        עשרים חלילי רוח מנגנים באנדרטה שהקימה משפחתו של אסף במצפור הצופה אל בית חאנון ורצועת עזה. הם מסמלים את עשרים השנים של אסף. כאן, סמוך לקיבוץ ניר עם בו הוא גדל, נהג לרעות את עדר הבקר של המשק. אימו, שלומית: "היה לנו חשוב להקים משהו שיאפיין אותו. כשהרוח מנגנת בחלילים אני ממש מרגישה שאסף מנגן".

         

        "היו בו עוצמות של כישרון, בגרות ויופי שרק מעצימות את גודל הנפילה. אסף היה מחבק כל כך חזק, חיבוק אוהב עד כאב. תמיד הייתי בטוחה ששום דבר לא יכול לקרות לו. גם כששמענו על האסון והבנו שהוא שם, אבא שלו, סידנה, אמר לי שהוא בטוח יצא מזה ושהוא שוכב שם ומחכה לעזרה. אני זוכרת שהסתובבתי הלוך ושוב עם יובש עצום בגרון, ומאז אני חיה עם פצע עמוק שלא מגליד".

         

        "פעם חשבתי שזה בלתי אפשרי לשאת שכול. הזמן לימד אותי אחרת. למדתי שיש לי שלושה ילדים ואת כל אחד מהם אני אוהבת. אחד מהשלושה לא נמצא באופן פיסי, אבל הוא כל הזמן איתי. עם השנים רק התחזק הקשר עם הילדים, יובל ודפנה, והבנו שאנחנו זקוקים זה לזה. הבנתי גם שלכל אחד יש את הדרך שלו להתאבל וצריך לתת לזה מקום. מאז האסון התחלתי לעסוק באמנות. הרגשתי שמשהו חי בי ומנסה לפרוץ. הציורים הראשונים שלי היו כל כך מלוכלכים. ציירתי בתנועות סיבוביות כמו מסוק שמסתובב. ואז מצאתי את עצמי בקרמיקה. פתחתי סטודיו והתחלתי ללמד ילדים ומבוגרים. מרגשת אותי התקשורת איתם והדברים שאיתם הם יוצאים מהסטודיו. אני מרגישה שבקרמיקה אני מצליחה לבטא את עצמי. את הגעגוע לאסף. לחום ולנתינה שלו. כשהעצב חזק אני משתדלת להעסיק את עצמי בעבודות הגינה, בסטודיו שלי או נוסעת לתל אביב ומבקרת בתערוכות."

         

        "לפעמים אני חולמת עליו. כשזה קורה אני קמה וכותבת לי מייד את החלום. בחלום הוא תמיד בא לבקר אך ממשיך, ואני רוצה כל כך שיישאר. עם כל הקושי אני מרגישה שכייף לי לדבר עליו ולהיזכר בו. אני מבקרת הרבה במצפור ונזכרת איך היה מטייל כאן כילד ואיך זכר את כל שמות הפרחים והצמחים".

         

        חוסיין בשיר | 4.2.1997-25.3.1962

         

        מביתו של חוסיין בשיר בבית זרזיר (צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)
          מביתו של חוסיין בשיר בבית זרזיר(צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)
           

           

          פתחי, אחיו של חוסיין: “אני וחוסיין דומים מאוד. יש בינינו הבדל של עשרה חודשים ותמיד התבלבלו בינינו. שירתנו באותו הזמן באותה היחידה והצליחו לזהות אותנו רק על פי הדרגות: אני קצין והוא היה נגד. גדלנו ביחד והיחסים בינינו היו מאוד קרובים. המשפחה שלנו, משפחת אלהייב, היא מהמשפחות הותיקות במדינה. אחרי 48' בחרה המשפחה להישאר כאן וקשרה את גורלה עם המדינה. חוסיין היה בולט בין האחים וקראנו לו ‘פרפוּר' - כזה שתמיד משרה אווירה טובה".

           

          “חוסיין התחתן בשנת 1990 ונולדו לו ארבעה ילדים. גרנו קרוב מאוד זה לזה והיינו מדברים על הכול ומתייעצים. גם ביום האסון פגשתי אותו בשעה ארבע אחה"צ בערך. הוא סיפר לי שהוא עולה להחליף חבר שאביו חלה. בשעה 19:00 כששמעתי על האסון הייתי בהלם מהעוצמה והכובד. לא ידעתי איך אני אספר את זה להורים ולמשפחה. בסופו של דבר חיכיתי שיבואו מקצין העיר לספר להם וכך היה מוקדם בבוקר. מאז האסון קשה להורים שלי לשמוח. הם גם הפכו ליותר דואגים. בתקופת מלחמת לבנון השנייה היינו שלושה אחים במלחמה וזה הדאיג אותם מאוד. אחרי שקורה לך דבר כזה אתה כל הזמן מפחד מהמכה השנייה".

           

          "אנחנו עולים לקבר שלו בחגים וקוראים פסוק מהקוראן. אנחנו מאמינים מאוד בגורל ולכן לא הרגשנו צורך לחקור ולהילחם בצבא. אנחנו מנסים לא לדבר על זה בכלל, אבל אני נזכר בו לפעמים ורואה אותו בחלומות. הילדים שלי שומעים עליו המון. חשוב לי שהם יזכרו אותו ואני חושב שהם מכירים אותו היום, אולי טוב יותר מהתקופה שבה הכירו אותו בחייו".

           

          שי אבקסיס | 4.2.1997-24.1.1975

           

          מביתו של שי אבקסיס במכמורת (צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)
            מביתו של שי אבקסיס במכמורת(צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)

             

            שי אהב את הים. מגיל קטן ידע לשחות. מאוחר יותר התחיל לגלוש, לדוג ולאתגר את עצמו בקיץ ובחורף. להוריו, דניאלה ושמעון, נתן את התחושה שאין מה לדאוג לו.

             

            דניאלה: “שי היה באמת מתנה משמים. בן ראשון אחרי שתי בנות, עם תלתלים של זהב וחיוך מקסים. כולם אהבו אותו. הוא היה מאוד חם ופתוח ולקח את החיים בקלות ובשמחה. אני זוכרת שכל ‘השבעה' חיכיתי ששי ייכנס ויגיד: ‘מה קרה לכם? תצאו מזה כבר...'"

             

            לשי היה קשר קרוב מאוד עם אחיותיו: לימור, אורנית ולירון. לימור: “היה נורא כייף לדבר איתו והיינו מתייעצות איתו המון. אני יודעת שהוא חלם לנסוע לטייל במזרח הרחוק. הוא נהרג חודש לפני השחרור שלו. אחרי כמה שנים נסעה אחותו אורנית להגשים את החלום הזה. הוא מאוד חסר לנו ואנחנו מאוד מתגעגעות אליו. אני יודעת שהאסון הזה שינה אותנו מאוד. אני הרבה יותר דאגנית לילדים שלי. סיפרו לנו ששי איחר למסוק כי הלך לקנות לחברים שלו חלב וסיגריות. מועלם לא רצה להעלות אותו כעונש על האיחור שלו ושי התעקש, התווכח ואפילו הפעיל קשרים כדי לעלות. בסוף זה הצליח לו".

             

            דניאלה: “הייתי מחכה לו בימי שישי ולא נרגעת עד שהייתי שומעת את הצעדים שלו. שנה שלמה לאחר שנהרג השארתי לו צלחת ומקום בשולחן. הייתי מחכה ליד הדלת שאולי יגיע בכל זאת. אני שומרת על כל הדברים שלו: בגדים, מכתבים, כרטיס אשראי, דפי חשבון מהבנק. הכול חשוב לי. גם כשעברנו דירה השארתי את הכול ויצרנו פינה לזכרו. אהבתי אותו מאוד. איך אפשר שלא? הוא היה החיים שלי".

             

            ולדיסלב מיכאילוב | 4.2.1997-17.10.1974

             

            מביתו של ולדיסלב מיכאלוב בתל אביב (צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)
              מביתו של ולדיסלב מיכאלוב בתל אביב(צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)

               

              סמיון, אחיו הקטן של ולדיסלב, זוכר אותו בעיקר כילד. "היינו חברים טובים והכרתי אותו טוב מאוד. כל הזמן רציתי שיספר לי על הצבא והוא סיפר לי דברים שרק אני ידעתי, אפילו יותר מאשר סיפר להורים. כל מה שסיפר, סיפר בחיוך".

               

              "גרנו בדרבנט שבדאגסטן, בדרום רוסיה, באזור שהיה רגיש ומסוכסך בתוכו. ולדיסלב היה ציוני מאוד והיה מצטרף למפגשים שארגנה הסוכנות היהודית. בסופו של דבר, עלה לארץ לבדו והתחיל להסתגל לתרבות ולשפה החדשה. אנחנו עלינו חצי שנה אחריו. הוא אהב מאוד את הצבא והיה בו צורך עז להשתלב. הוא אסף סביבו המון חברים והתרגש מאוד לחיות כאן. אחרי שנהרג שמעתי עליו הרבה סיפורים מחברים ואף סיפור לא הפתיע אותי. תמיד ידעתי שהוא מסור ואופטימי כל כך. שמרנו את כל החפצים שלו בבית והבגדים שלו מקופלים בארון, רק את הנשק האישי שלו לא רצינו לקבל בחזרה. הרגשנו שיהיה נורא אם הנשק יהיה כאן בבית".

               

              "אנחנו ממשיכים בשגרה ומנסים להסתכל קדימה. ההורים שלי הם אנשים חזקים ולא כל כך נותנים למצבי חולשה או משבר להיראות כלפי חוץ. אני יודע שקשה להם וכל אחד מהם מתמודד עם זה בדרך שלו. אימא שלי סיפרה לי שחלמה על ולדיסלב פעם אחת ושהוא היה מאוד רחוק ממנה. אנחנו מאמינים שלחלום על מת זה סימן לא טוב ואולי בגלל זה חלמה עליו רק פעם אחת. אני חושב על מה שקרה באותו לילה ועל כל הפרטים שלא נדע לעולם. אני לא חושב על מה ולד (ולדיסלב) היה רוצה לעשות. את זה, לצערי, לא אדע לעולם. לי אישית חשוב לא להתעסק בעבר, אבל חשוב לי מאוד שיזכרו אותו וחשוב לי לדבר עליו. כשאני מספר שאחי נהרג ב'אסון המסוקים' אני מבין עד כמה אנשים זוכרים את זה וזה מרגש אותי. הפכתי עם הזמן לפטריוט ואם למדתי לאהוב את המדינה במשך הזמן יותר ויותר, זה בזכותו של אחי".

               

              אנדרטת חלילי רוח שהקימה משפחתו של אסף סיבוני במצפור ליד ניר עם (צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)
                אנדרטת חלילי רוח שהקימה משפחתו של אסף סיבוני במצפור ליד ניר עם(צילום: שירה איגל ואלדד מנוחין)

                 

                 
                הצג:
                אזהרה:
                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד