"מדינת תל אביב" הוא ביטוי חיבה או איבה תלוי-משתמש, שמבטא את ההכרה בכך שהעיר העברית הראשונה היא אבר נפרד במדינה שבה היא ממוקמת. הספירה האובססיבית של הסטטיסטיקות מעידה על כך, כל ימות השנה: שיעור מתגייסים ליחידות קרביות לעומת משתמטים מצה"ל, גיל הנישואים ופופולריות הגירושים, להט"בים ועסקים שפתוחים בשבת (ואפילו בצום ט' באב), דעות פוליטיות שמאלניות וכמובן - כסף, כסף ועוד כסף, בממלכתו של השליט החשוב מכולם במדינת היהודים: שווי הנדל"ן.
יש אנשים שאפילו חולמים על היפרדות עתידית: מדינת תל אביב לחוד, מדינת ישראל לחוד, ונחל האיילון כגבול ביניהן. כל עוד סיטואציה כזו לא צריכה לעמוד במבחן המציאות, מותר לשאול אם יש בכלל תל אביב אחת, מאופיינת ומלוכדת, שבה כל האזרחים יילחמו כאיש אחד על זהותה המדומיינת של עירם האחידה. התוכנית האסטרטגית שהכינה עיריית תל אביב-יפו, מסיבות אחרות לגמרי, מספקת כמה קצות-חוט מעניינים לבדיקה יותר עמוקה של החברה התל אביבית, והיא מתפרסמת כאן לראשונה. הנה ממצא ראשון: כן, האיילון עדיין נתפס בקרב תושבי העיר כגבול המזרחי של תל אביב, למרות העובדה שהעיר משתרעת הרחק מזרחה ממנו.
משרד האדריכלים דרמן-ורבקל (אלי דרמן + אלס ורבקל), שמתכנן אזורים שונים בעיר כגון רחוב יגאל אלון, הופקד על פרק הסביבה העירונית בתוכנית האסטרטגית של העירייה. הבדיקה של מצב העיר הקיפה שלל נושאים: החל מצפיפות מגורים, אזורי שימור ושכונות מוטות-תמ"א ("התחדשות עירונית"), דרך רמת הנוחות להולכי הרגל ושטחים פתוחים למענם, וכלה במרכזי תעסוקה ואטרקציות עירוניות.
אנשי המשרד התעמקו במצב התשתיות התל אביביות וניסו להבין את משמעות הממצאים. כך, למשל, נערכו 75 דגימות של חתכי רחוב, בראשם רחובות מרכזיים כמו אבן גבירול, ונמצא שהעיר מרחיבה כבישים באופן לא הגיוני (ציר שלבים שעומד לקרוע את יפו מפלורנטין) בשעה שבעולם פועלים ההיפך; מצב העצים הוא נושא מדאיג, במידה רבה בגלל פריחת התמ"א שעוקרת את העצים בגינות לטובת חניונים; נבדק הגובה של הבניינים בחלקי העיר השונים; והתברר - לא מאוד מפתיע - שרוב האטרקציות העירוניות מרוכזות באזור קטן מאוד: המרכז ההיסטורי של תל אביב.
זה מתחבר למתודולוגיה היצירתית יותר של המחקר. ורבקל ודרמן החליטו לפלח את העיר לקוביות של 100 על 100 מטר, שתי וערב, ושיגרו לכל קובייה כזו תחקירנים שארבו לעוברים ושבים (שיכלו להיות תושבים בשכונה או כאלה שרק עובדים בה) וביקשו מהם להשתתף בשאלון על אורחות חייהם. כל הנשאלים קיבלו כלי כתיבה, כדי לסמן על מפה אילמת של האזור את הגבולות של תל אביב-יפו, לפי דעתם; למרקר מקומות שהם אוהבים ולא אוהבים בעיר, וגם כאלה שבעיניהם משקפים את "הרוח התל אביבית"; לשרטט את גבולות השכונה שלהם; ולא פחות מעניין: לסמן אזורים שבהם לא ביקרו מעולם. 700התשובות עובדו ונותחו בכמה חיתוכים - הן כתשובה שכונתית נפרדת, הן כתשובה עירונית כוללת - והן מוצגות באינפוגרפיקה משובחת וקלה להבנה.
ומה לומדים מזה?
"כשמסתכלים על המפות השונות מנקודות המבט השונות, רואים אוסף של 'תל אביב' שונות, שלכל אחת יש זכות קיום", אומרת ורבקל, ראש בית הספר לאדריכלות ב"בצלאל", "למרות שלא לכל אחת יש אותן איכויות ואותה נגישות לצרכים של תושביה". והנה עוד כמה מסקנות שאפשר להפיק מהממצאים, הן של המשאל והן של עבודת המחקר במשרד האדריכלים:
1. שכונות שמספקות לתושבים את המקסימום בלי צורך ברכב פרטי: תושבי לב העיר וכרם התימנים, שהם מהאזורים הצפופים והמבוקשים ביותר לגור בהם, לא יוצאים מהשכונה. ברוב שטחי העיר - לא היו מעולם. הדבר יכול להעיד על העירוניות המשובחת של האזורים הללו: מדוע לצאת אם השכונה מספקת לך הכל? מדוע להחזיק רכב, אם השכונה מציעה הרבה מצד אחד, ואין מספיק חניה מצד שני? והדבר גם מסביר את כוח המשיכה הנדל"ני של לב העיר וכרם התימנים. גם האדריכלות ההיסטורית ושדרות רוטשילד ומרחק ההליכה לים, כמובן, אבל גם השוק והחנויות והמדרכות וגינת קרית ספר וגן מאיר מרכיבים סביבת מגורים שלא באמת צריך לצאת ממנה. כאן לא צריך קניון.
2. תל אביב מתרחבת לכל הכיוונים, אבל "תל אביב" היא מרכז העיר הישן: המפה המשותפת שמרכיבים כל הנשאלים היא תל אביב שבין האיילון, הירקון והים. מה זאת מדינת תל אביב? אם משהו - אז רק זה. הרבה מהנשאלים, מציינת ורבקל, לא סימנו את השכונה שלהם בתוך תל אביב. איזו זהות תל אביבית יש להם, בעצם?
3. יש סיבות מצוינות להידחס למרכז העיר; אין סיבות טובות לעשות את זה בשאר האזורים. "הם פריפריאליים מדי", מאבחנת ורבקל את ממצאי המחקר, שמצביעים על פער ניכר בין האטרקציות שמציע המרכז ההיסטורי לבין אלה שברובע צפון (מעל הירקון), מזרח (מימין לאיילון) ודרום (יפו בעיקר). מבני ציבור - שכוללים מוזיאונים ותיאטראות, בתי ספר, מרפאות ומתנ"סים - יש 140 במרכז העיר, לעומת 50 במזרח, 60 בצפון ו-70 בדרום. יותר ממחצית הכיכרות, שהן עוד אטרקציה עירונית, נמצאות במרכז העיר. כיכרות שוקקות מייצרות חיים עירוניים מעניינים, וקשה להיזכר בכיכר אחת כזו מחוץ למרכז העיר. גם רחובות שמעודדים הליכה בהם - כלומר נוחים, בטוחים, מטופחים, משולבים במסחר ובאטרקציות פנאי ואוכל - אין יותר מדי מחוץ למרכז העיר. לא פלא שצריך להחזיק רכב כדי לצאת מהשכונה.
4. סיפור הפרוורים: איזו סיבה יש לתושבי עג'מי, בעומק יפו, להתאמץ ולהגיע לצפון העיר? אין להם. איזו סיבה יש לתושבי שכונת התקווה? אין גם להם. זה רחוק, לרבים מהם אין רכב פרטי, ואם כבר לחפש "עיר" - יש אותה במרכז העיר, ולא מעבר לזה. זה עובד גם להיפך: תושבי צפון העיר מבוססים וממונעים יותר, אז הם מכירים יותר אזורים ברחבי העיר, אבל גם להם אין מה לחפש באזורים פריפריאליים בעיר. הם יגיעו לשוק הפשפשים ביפו, ויאכלו שיפודים בשכונת התקווה, ואת שאר הזמן יעבירו בדיזנגוף, באבן גבירול, בשוק הכרמל, בנמל תל אביב ובחוף הים - כמו כל אזרחי ישראל.
5. הפערים לא מצטמצמים: תל אביב לא משכילה לאזן את יחסי הכוח בין המרכז השבע לבין שאר חלקי הגוף. למרות הפקקים הבלתי נסבלים ולמרות יוקר הנדל"ן הבלתי נסבל - יש אמנם יציאה דרומה ומזרחה אל יפו, שפירא ויד אליהו, אבל היא לא מייצרת שם תעסוקה ועירוניות. הרוב מתנקז לאזור מנחם בגין, האיילון ושדרות רוטשילד, עם סניף צפוני ברמת החי"ל. אבל מה יש לחפש בשאר האזורים, מלבד שכונות שינה? הן אמנם נקראות תל אביב, אך יכלו להיקרא גם גבעתיים וחולון. ובהתחשב בתוכניות הבנייה המאסיביות שמתוכננות לצאת לפועל בשנים הקרובות - לא ברור מה יהיה ההבדל בין כמה מהשכונות האלה לבין פתח תקווה, בלי להעליב אף אחד, אם לא ייעשה מאמץ להשיג עירוניות אמיתית.
6. העצים מאוימים: 45% מהעצים בעיר נמצאים בשטח הפרטי, בשעה שחלק ניכר מהשטחים הפתוחים לא משרתים את רוב תושבי העיר - בוודאי שלא באזורים הצפופים של העיר - אלא נמצאים בפאתי תל אביב-יפו. ומה קורה לעצים בגינות? נכרתים בקצב מואץ, כדי להשביע את רעבונם של מבקשי החניות לרכב הפרטי. וכאשר אלפי עצים נכרתים בגינות לטובת חניונים (שמעליהם אי-אפשר לשתול עצים של ממש), זה לא הצל שנעלם - אלא שינוי של ממש באקלים העירוני.
העירייה, שביד אחת פועלת לצמצום הרכב הפרטי בעיר אך לא מסוגלת לספק תחליף תחבורה ציבורית איכותית שבעה ימים בשבוע, פועלת ביד השנייה להרחבה מאסיבית של חניונים תת-קרקעיים בבתים שעוברים תמ"א, כך שהעצים מחוסלים. ראו בסרטון למעלה את רחוב החשמונאים במרכז תל אביב, בהמחשה ברורה של התהליך.
ורבקל לא מאמינה שאפשר לשכפל את תוכנית גדס, שהפכה את מרכז תל אביב לסיפור ההצלחה שהוא, במקומות אחרים ובכך לשכפל את ההצלחה. מקור תמיד עדיף על חיקוי, היא אומרת, וממילא עברו 100 שנה מאז - מה שלא מאפשר לפעול באותם כלים ולצפות לאותן תוצאות. "תל אביב המגוונת הזאת שמוצאים במחקר", היא אומרת, "משמשת בסיס לפיתוח רעיון חדש של עיר רבת-מרכזים לכל תושביה. לא רק כניסיון לייצא את הזהות של לב העיר החוצה, מה שיוביל בסופו של דבר לנדל"ן לא נגיש לרוב האוכלוסייה", אלא עיר מאוזנת יותר מבחינת שיווי המשקל שלה, שלא רק המרכז שלה הוא "תל אביב" - אלא גם אזורים רחוקים יותר, שהיום לא נחשבים "תל אביביים מספיק".
ועוד משהו שלא נכלל במחקר: תל אביב-יפו היא לא מקשה אחת גם בבחירות הארציות. ב-2015, היו הבדלים משמעותיים באופי ההצבעה בין חלקי העיר השונים, בין ימין ושמאל, חילונים ודתיים, יהודים וערבים. גם אם אזורי הביקוש היקרים ביותר בעיר מצביעים שמאל ומרכז בקלפי (לב, מרכז וצפון העיר), הרי שבשאר חלקי תל אביב זהו סיפור אחר לגמרי. עוד סיבה להכיר בכך שתל אביב היא לא מדינה אחת, וראויה למבט כאוסף של אזורים עם אופי שונה מאוד זה מזה.
- מי שמעוניין להתעמק בעבודה הזו, מוזמן לבקר בתערוכה שנפתחת במשרד האדריכלים בסוף השבוע,
ובה יוצגו ממצאי הניתוח תחת הכותרת "עיר רבת-מרכזים". ערב הפתיחה: 31.1 בשעה שמונה בערב.
